רבי או לא רבי

כאשר באו אנשי המשטרה הרוסית לאסור את רבי שניאור-זלמן מליאדי, בחול-המועד סוכות בשנת תקנ"ט, ביקש הרבי להרהר בדבר ויצא מן הבית מבעד הדלת האחורית, כשהוא שוקל בדעתו מה לעשות.

מפקד קבוצת החיילים שבאה לאסרו הבין את המצב העדין, והחליט להמתין עד אחרי החג. ואמנם, החיילים שבו באסרו חג, למחרת שמחת-תורה, ואז הסכים הרבי ללכת עמם.

מסופר שהרבי התייעץ באחד מגדולי חסידיו, ר' שמואל מונק'ס (שהיה ידוע בחכמתו ובשנינותו), אם להסכים להיאסר. השיב החסיד:

"ממה-נמשך - אם 'רבי' אתם, לא יקרה לכם מאומה; ואם אינכם 'רבי' - באיזו רשות נטלתם מעשרות אלפי יהודים את תענוגות העולם-הזה!"...
 

שיח צדיקים

כאשר באו לאסור את רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל ה'תניא', הורה לשלוח מיד שליח לרבי לוי-יצחק מברדיצ'ב ולמסור לו 'פדיון-נפש'. השליח יצא בבהילות, ומתוך כך שכח לשאול לשם אימו של הרבי (פרט חיוני בבקשת ברכה ותפילה).

כשהגיע לרבי לוי-יצחק וסיפר לו על המאסר, נפל הצדיק על הארץ וזעק זעקה גדולה ומרה. אחר-כך שאל לשמו של הרבי, והתנצל השליח ששכח לברר זאת. פתח הצדיק חומש בראשית, שהיה מונח על שולחנו, ונפתח הספר בפסוק: "וירא יעקב כי יש שבר במצרים". אמר רבי לוי-יצחק: "שבר - ראשי-תיבות: שניאור בן רבקה", ואכן כיוון לאמת.

הסביר הגאון רבי משה-דובער ריבקין, ראש ישיבת 'תורה ודעת' בניו-יורק, כי כשם שיעקב ראה ברוח-קודשו, שדווקא במצרים יש 'שבר', כך גילו לרבי לוי-יצחק שדווקא על-ידי המאסר תבוא התגלות גדולה של פנימיות התורה.

אות חיים - באבטיח

המרכבה השחורה כבר המתינה בחוץ. בתוך הבית, המוקף חיילים מזויינים, עשה רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל ה'תניא', את הכנותיו האחרונות לקראת מאסרו. ר' ישראל קאזיק, גיסו של הרבי, הצליח להחליף עמו כמה מילים. "מה לעשות?", שאל בדאגה.

"סע מיד לפטרבורג", ענה הרבי, "אבל מיד".

ר' ישראל לא התעכב אפילו כדי להחליף את בגדיו המשונים, הבלתי-מקובלים בעיר הבירה. גם העובדה שתעודותיו האישיות נשארו בביתו, בעיר באבינוביץ', לא עיכבה בעדו, אף שהתנועה ברחבי המדינה בלא מסמכים הייתה מסוכנת. הוא 'שאל' מאחד החסידים את תעודותיו ואימץ לו זהות אחרת.

המרכבה השחורה יצאה לדרך, ופני החסידים נפלו. המצב היה רציני מאוד. הרבי הובל אל בית-הסוהר, והחסידים לא הצליחו להציל אפילו פירור מידע על גורלו. האווירה הייתה קשה. איש לא ידע היכן הוא נמצא ומה שלומו.

בינתיים נחקר הרבי ארוכות. שאלות רבות הוטחו בפניו, אך הוא הצליח להשיב על כולן תשובות בהירות ומשכנעות, ולהרשים את חוקריו בגודל אישיותו ובטוהר-כפיו.

"הייתי רוצה לעשות לך טובה", אמר יום אחד לרבי אחד השרים, שבמרוצת ימי המאסר התרשם ממנו מאוד. "מה אוכל לעשות למענך?".

בפיו של הרבי הייתה בקשה אחת: להודיע לבני-משפחתו שהוא חי, ושהוא מקווה שהקב"ה יוציא את צדקתו לאור. אך איך מודיעים בשורה זו, בשעה שהשר אינו מכיר איש מבני-משפחתו?

"לפני שנלקחתי לכאן", אמר הרבי, "הוריתי לגיסי, ר' ישראל קאזיק, לנסוע לפטרבורג בו-במקום, ובודאי קיים את דבריי. הוא היה לבוש אז בגדים משונים, ומאחר שלא אמרתי לו מה לעשות, ודאי הוא משוטט סביב אזור בית-הסוהר".

לאחר שוטטות ממושכת באזור, הבחין השר ביהודי התואם את תיאורו של הרבי. הוא עצר את מרכבתו ורמז לו לגשת אליו. "מה שמך?", שאל. הלה, מכיוון שהשתמש בתעודות לא-לו, הציג את עצמו בשם הרשום בתעודות.

"משקר אתה", הפטיר לעברו השר, והמשיך בדרכו. ר' ישראל הבין שיש דברים בגו. לאחר התייעצות עם זקני החסידים הוחלט כי יש כאן רמז לתקווה. הם הורו לו להוסיף לשוטט ברחובות העיר, אולי יזדמן השר שוב למקום.

למחרת, כשביקר השר את הרבי, סיפר לו שפגש יהודי ההולם את תיאורו, אך שמו אינו ישראל קאזיק. הרבי ביקשו לנסות שנית.

הפעם, כשפגש השר ביהודי ושאלו לשמו, בא המענה: ישראל קאזיק. השר לא אמר דבר. הוא המשיך לנסוע במרכבתו, אך בקצב מואט. ר' ישראל צעד אחר העגלה עד שהגיע לבית השר, שנעלם בפתח הבית.

לפתע נפל אבטיח מבעד החלון. ר' ישראל הבין שהאבטיח מיועד בעבורו. הוא מיהר לקחתו אל זקני החסידים, ובנוכחותם נפתח האבטיח. בתוכו נמצא פתק קטן, כתוב בכתב-ידו של הרבי: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

שמחה אפפה את החסידים: השבח לא-ל, הרבי חי! אולם מקום הימצאו עדיין לא נודע.
 

פתק מבין כותלי בית הסוהר - בצנצנת ריבה

בינתיים היה הרבי בצרה גדולה, בשל בעיית הכשרות. יום רדף יום והרבי כמעט לא אכל מאומה. הממונה על בית-הסוהר ניסה לדבר על ליבו ולשכנעו, ואז הסביר לו הרבי שאין הוא יכול לאכול אוכל לא-כשר.

"ואם אשיג לך אוכל כשר, תאכל?", שאל.

"אם תשיג לי ריבת-פירות טובה מאיש יהודי, ואתה בעצמך תיקחנה ממנו ותביאנה אלי – אוכל", השיב הרבי.

השר פנה אל הגביר ר' מרדכי מליעפלי, מהחסידים המפורסמים, וביקשו להכין ריבה טובה וכשרה בעבור יהודי. ליבו של ר' מרדכי אמר לו שהריבה מיועדת לרבי. בתחתית הקערה הניח פתק ובו כתב: "מיהו האוכל והיכן הוא נמצא", וחתם את שמו.

הקערה הריקה הוחזרה אליו, כשבתחתיתה מעט ריבה קרושה. ברטט הסיר החסיד את השיירים, ואכן, נמצא שם פתק קטן, בכתב-ידו של הרבי. הוא ציין את מקום הימצאו והוסיף כמה הוראות-פעולה. כך נודע לחסידים היכן כלוא הרבי, ותחי רוחם!
 

מצוות בדרך הטבע - בסירה

כשרבנו הזקן היה צריך להיחקר בימי מאסרו, היו מעבירים אותו בסירה ממבצר הכלא אל ה'טויינע-סובייט', שביניהם הפריד נהר. פעם, כששטו בסירה, רצה הרבי לקדש את הלבנה, וביקש מהשומר לעצור את הסירה לכמה רגעים. השומר סירב.

אמר לו הרבי: "אם ארצה, אוכל בעצמי לעצור את הסירה". ואכן, הסירה נעמדה ולא זזה. הרבי קרא את המזמור 'הללו את ה' מן השמים', אך את ברכת הלבנה לא אמר, והסירה חזרה לשוט.

כשביקש הרבי שנית מהשומר לעצור את הסירה, תבע הלה תמורה. נתן לו הרבי ברכה בכתב-ידו לאריכות ימים ולעושר. אז עצר השומר את הסירה והרבי קידש את הלבנה.

אחרי המאסר הסביר הרבי, שלא רצה לקיים מצווה על-ידי ניסים.