אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש היה נוהג לברך לפני חג השבועות – "שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות". "שמחה" – משום ששמירת התורה קשורה לפעמים בניסיונות, והשמחה מעניקה כוח להתגבר על הקשיים. "פנימיות" – יש לקיים את התורה לא רק במחשבה, דיבור ומעשה, אלא "בפנימיות", בעצם הנפש.
(לקוטי שיחות)
שואל הרבי מליובאוויטש: בשלמא פנימיות - צריכים להתייגע הרבה על זה, וגם לאחרי היגיעה לאו דווקא שמגיעים לזה, ואפשר שיהיה בזה עניין של רמאות ("מ'קען זיך נארן אין דעם"), וגם כאשר מגיעים לפנימיות באמת - יכול להיות בזה שינוי, כי, כאשר נעשה שינוי בהחיצוניות, נעשה בוודאי שינוי גם בהפנימיות;
אבל שמחה - הרי זה עניין השייך לכל אחד. ויש על מה לשמוח: כאשר יהודי מתבונן ב"מה יפה ירושתנו" דכל אחד ואחד מישראל, שישנו עניין הכי נעלה שמקבל בירושה ללא יגיעה כלל - הרי בוודאי יש על מה לשמוח.
- מספרים על הרה"צ רבי לוי-יצחק מבארדיטשוב, שפעם נכנס אליו יהודי (סתם יהודי, או אחד מתלמידיו) בבוקר באמרו ברכות-השחר, וראה אותו רוקד מרוב שמחה. והיה הדבר תמוה בעיניו ביותר: לפני התפילה, לפני כל העניינים - לשמחה זו מה עושה?! ושאל אצל הבארדיטשוב'ער לפשר השמחה, והשיב לו, שבהגיעו לברכה "שלא עשני גוי", התבונן בהאושר ("דער גליק") שזכה אליו, דכיוון שמברכים "שלא עשני כו'", משמע, שהיה יכול להיות באופן אחר... וכיוון שהכיר ("אז ער האט זיך געכאפט") בהאושר שלו, יצא מיד בריקוד מרוב שמחה!
אין צורך בהתבוננות ארוכה על זה, כי אם, פשוט לשמוע ("צוהערן זיך") פירוש המילות, מה היה יכול לקרות, ומה אירע בפועל, שנתנו לו עניין הכי נעלה ללא יגיעה כלל! וכאשר מכיר באושר שאירע לו - אינו צריך להמתין עד שיתפלל וכו', אלא יש לו מיד ממה להיות בשמחה.
(וסיים כ"ק אדמו"ר:) תמשיכו לנגן, אבל בשמחה (ומי שרוצה - גם בפנימיות), ומזה יגיעו גם לפנימיות.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת בהר-בחוקותי, מברכים החודש סיוון ה'תשי"ג; תורת-מנחם התוועדויות תשי"ג, חלק שני (ח), עמ' 172-167- בלתי מוגה) |