ימות המשיח נראים לנו כתקופה אחת, אך למעשה היא עצמה מתחלקת לשתי תקופות עיקריות1. התקופה שעליה נאמר "עולם כמנהגו נוהג", היא זו הראשונה, והיא מהווה מבוא לתקופה השנייה, המאוחרת יותר. בתקופה ההיא אכן ישתנו סדרי העולם, יתבטלו חוקי הטבע הקיימים, ויקויימו כפשוטן ההבטחות שבדברי הנביאים על "וגר זאב עם כבש" וכדומה. אז תתרחש גם תחיית המתים, שהיא אחד מעיקרי היהדות2. הקב"ה בכבודו ובעצמו יתגלה אז במלוא זוהרו, בלי שום הסתרים.
יש מחלוקת בין החכמים מתי תתרחש תקופה שנייה זו, וכמה זמן יחלוף מביאת המשיח ועד הכניסה לתקופה השנייה. כמו-כן אין בידינו פרטים רבים על דמותו של העולם בתקופה זו, שהיא באמת מחוץ למערכת המושגים המוכרת לנו. אפשר אולי להחיל גם על כך את הכלל שנותן הרמב"ם3 על מלחמת גוג ומגוג, ביאת אליהו הנביא וכו' - "לא יידע אדם איך יהיו, עד שיהיו".
אולם ידוע לנו, שבתקופה ההיא יתקיים במלואו הייעוד הנבואי4: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". הדגש כאן הוא על המלים "ונגלה", "וראו". בזמן הזה אנו 'תופסים' את הקב"ה בדרך של אמונה או הבנה (עד כמה ששכלנו מאפשר), תחושות-לב, וכדומה, אך איננו יכולים לראות במוחש את האלוקות. בימות המשיח יתגלה אור-ה' בעולם, באופן שגם הבשר הגשמי ("וראו כל בשר") יראה זאת.
ראייה ושמיעה
תורת החסידות5 מסבירה זאת על-פי ההבדל שבין 'ראייה' ל'שמיעה'. אדם עשוי לקבל מידע בשתי דרכים: על-ידי ראיית דברים ועל-ידי שמיעה אודותיהם. הצורה הראשונה מכונה 'ראייה', ואילו הדרך השנייה נקראת 'שמיעה', ויש הבדל מהותי ביותר בין השתיים:
הראייה חודרת עד עומק נשמתו של האדם. דברים שהוא רואה בעיניו מתאמתים אצלו בצורה הברורה ביותר. "במו-עיניי ראיתי זאת", אומר אדם שרצונו להמחיש עד כמה הדבר מוחלט אצלו. לעומת זאת, דברים שמתקבלים על-ידי השמיעה אינם מתאמתים כל-כך בנפש האדם. אדם אינו מתרגש כל-כך מדברים שהוא שומע עליהם, כמו מדברים שהוא רואה במו-עיניו.
משום כך יכולה הראייה לתפוס רק דברים גשמיים, ואילו באמצעות השמיעה אנו יכולים לקבל גם דברים רוחניים: הואיל והראייה חודרת עמוק כל-כך אל הנפש, לא יכול היה האדם להישאר במצבו הנוכחי אילו היה רואה בעיניו את המציאות הרוחנית. על-כן, נמנע מאיתנו לראותה, ויש באפשרותנו רק לשמוע ולדעת עליה בשכלנו, בלא ההתאמתות החזקה של הראייה.
משום כך, יש הבדל מהותי בין הכרתו של האדם במציאות העולם הגשמית לבין הכרתו במציאות האלוקית: את העולם הגשמי הוא רואה, ועל-כן מתקבלת מציאותו בעיניו כדבר מובן מאליו; איש אינו זקוק להוכחות, שהעולם קיים. לעומת זאת, המציאות הרוחנית והאלוקית אינה מתקבלת בפשטות ובטבעיות כזאת. אנו זקוקים לאמונה, להתבוננות, למחשבה, להוכחות שכליות, כדי להגיע להכרה במציאותה. מכאן, שגם לאחר כל ההוכחות וגם לאחר שברור לנו כי המציאות הרוחנית קיימת, עדיין אין היא חודרת לפנימיותנו ואינה מתאמתת בבהירות כזאת, כמו ההכרה במציאות הגשמית הנראית לעינינו.
יתהפכו היוצרות
לעתיד-לבוא יתהפכו היוצרות. המציאות האלוקית תהיה ברורה ומוחלטת, ממש כשם שכיום ברורה ומוחלטת לנו המציאות הגשמית; ואילו המציאות הגשמית תתהפך לדבר שצריך להוכיחו ולהשתכנע בקיומו...
הדבר היחיד שיהיה ברור ומוחשי בימות המשיח ("וראו כל בשר") הוא הכוח האלוקי ("כבוד ה'"), שאותו נראה כולנו כדבר שמהווה את המציאות האמיתית של כל הדברים, ואילו המציאות הפיסית תאבד את תוקפה, ונזדקק למחשבה ולהוכחות כדי להשתכנע שאין היא אחיזת-עיניים.
ולאמיתו של דבר "כבר היה לעולמים" מעין זה. מהפך כזה התרחש בעת מתן-תורה, וזו המשמעות הפנימית של תופעה מיוחדת שאירעה אז - "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה". כלומר, דברים שמבחינת מציאות העולם הם 'נשמע', התאמתו אז כדבר הנראה; ואילו הדברים הנראים, איבדו את תוקפם והיו כדברים הנשמעים.
אלא שהגילוי הנפלא הזה, שהיה בעת מתן-תורה, היה ארעי וחלף לו לאחר מכן. העולם טרם היה מוכן להתגלות כזאת. אך בימות המשיח יהיה זה מצב-הקבע של העולם. במשך אלפי השנים שחלפו מאז מתן-תורה הזדככה מציאות העולם על-ידי התורה והמצוות שלמדו וקיימו דורות של יהודים, והעולם כבר מסוגל לשאת אור כזה. בבוא העת, יוסר הלוט מעל העולם, ונראה בעיני בשר איך מתגלה כאן אור-ה', באופן שגם עינינו הגשמיות רואות אותו.
(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד - המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)
____________
1) ראה ליקוטי-שיחות כרך טו, עמ' 418; כרך כז, עמ' 191 ואילך, ושם נסמנו המקורות.
2) ה'עיקר' היג.
3) הלכות מלכים פרק יב, הלכה ב.
4) ישעיה מ,ה.
5) נתבאר בהרחבה בליקוטי-שיחות כרך ו, עמ' 121 ואילך, ושם צויינו המקורות. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
