הקשר בין רבי לחסיד הוא מיסודות החסידות. רבות עוסקת החסידות במושג 'התקשרות', המבטא את הקשר שהחסיד עמל ליצור בינו לבין הרבי. מדברים על חשיבותה של ה'התקשרות' ועל הדרכים לחזקה ולהעמיקה. חסיד אמיתי הוא מי שהקשר שלו עם הרבי מקיף וחודר את כל נימי נפשו. חסיד כזה נקרא 'מקושר' אמיתי.

אחד מחסידיו של כ"ק אדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש, שלא זכה לראותו פנים אל פנים, כתב אליו מכתב ושאל איך הוא יכול להתקשר אליו אף-על-פי שאינו מכירו אישית. הרבי השיב לו: "ההתקשרות האמיתית היא על-ידי לימוד התורה. כשהוא לומד את מאמרי החסידות שלי וקורא את השיחות; כשהוא מתחבר עם חסידים בלימוד ובהתוועדות; וכשהוא מקיים את בקשתי באמירת תהילים ובשמירת זמני הלימודים - בזה היא ההתקשרות".

אהבה לרבי

יש דרגות שונות בהתקשרות, אך לפני כל הדרגות מדובר פשוט בקשר נפשי עמוק שבין החסיד לרבי. הכוונה היא בפשטות - רגש של אהבה גדולה לרבי ורצון עז להתנהג על-פי תורתו והוראותיו. כותב כ"ק אדמו"ר הריי"ץ באחת מאיגרותיו: "החסידים המקושרים נהגו לקבוע עת קבועה ומיוחדת להתעורר ברגשי אהבה לרבם. פשוט, לאהוב את הרבי, באהבה מורגשת בלב, כמו אהבת-בשר לאישה ולבנים. באותה שעה מציירים היו לעצמם 'יחידות' עם הרבי, שמיעת מאמר חסידות או התוועדות עם הרבי".

אהבה זו מצד החסיד, תורמת לא רק לחסיד אלא גם לרבי. אמר כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק': "אהבת החסידים וברכתם - בוקעת רקיעים". היה לו חסיד ושמו ר' משה-אליהו, שהצטיין בהתקשרותו לרבי. ה'צמח-צדק' אמר עליו: "כאשר משה-אליהו אומר בברכת המזון 'הרחמן הוא יברך את אדוננו מורנו ורבנו' - מתוך אהבה - עושה ברכתו פרי טוב למעלה ובאה בפועל טוב למטה".

ההתקשרות מצד החסיד אל הרבי מעוררת גם התקשרות נגדית - מהרבי אל החסיד. וכך נאמר בקובץ 'היום-יום': "נשיאי חב"ד נהגו מפעם לפעם להזכיר את המקושרים אליהם ולהתבונן באהבתם ובהתקשרותם. דבר זה מעורר את כוחותיו הפנימיים של זה שמתבוננים בו". ומסופר על גדולי החסידים, שכאשר הרבי היה מזכיר אותם, היו מרגישים זאת אף-על-פי שמרחק גשמי רב הפריד ביניהם.

לאחר ההסתלקות

ההתקשרות אל הרבי נחוצה לא רק לצורך קבלת ברכותיו, אלא היא יסוד בעבודת-ה' על-פי דרך החסידות. מעלתו של רבי, שאין בו שמץ של נגיעה אישית וכל-כולו דבק בקב"ה. לכן המוני העם, שהישות העצמית מפרידה ביניהם ובין האמת האלוקית, זקוקים להתקשרות זו אל הרבי, כדי שיוכלו להתקרב עוד יותר אל הקדושה.

זה תפקידם של רועי ישראל האמיתיים בכל דור ודור, החל ברבי הראשון - משה רבנו. הוא אומר לעם-ישראל: "אנוכי עומד בין ה' וביניכם". בשפת החסידות הוא מכונה 'ממוצע המחבר', כי הוא משמש כעין דרג-ביניים, שעומד בין עם-ישראל ובין הקב"ה ומחבר ומקשר את העם אל ה'. לכן ה"ויאמינו בה'" צמוד ל"ובמשה עבדו", משום ששלמות האמונה בה' והדבקות בו יכולות להיעשות דווקא על-ידי האמונה ב"משה עבדו" וההתקשרות אליו.

התקשרות זו אל הרבי יכולה וצריכה להיות גם לאחר הסתלקותו. על צדיקים נאמר בזוהר, שהם חיים ופועלים לאחר הסתלקותם יותר מבחייהם, ולכן יכולים תלמידיהם ומקושריהם להיום קשורים אליהם ולקבל את אורם ושפעם. ואם כך בכל צדיק, קל-וחומר בנשיאי ישראל, שעליהם נאמר: "רועי ישראל לא יעזבו צאן-מרעיתם".

(מתוך 'שיחת השבוע', גליון 524)