בחודש אלול אנחנו נדרשים לערוך חשבון-נפש אישי וציבורי ולתקן את מעשינו. הנטייה הטבעית היא לפתוח את כל הפצעים והמומים, החולשות והמגרעות, ולהציג לאור השמש את כל הכשלים שלנו. זה עניינם של תשובה וחשבון-נפש, לא-כן?

החסידות טבעה את חותמה גם על הדרך שבה יש לעשות תשובה ולתקן פגמים ומגרעות. עד הופעתה הייתה הנטייה הרווחת להטיף מוסר, לחשוף את החטאים והעוונות ולהזהיר בעונשים, ישמור ה' - באו הבעש"ט ותלמידיו והציעו סגנון שונה. הם עוררו את המוני בית-ישראל לתשובה ולתיקון המעשים לא על-ידי אזהרות ואיומים, אלא על-ידי אהבה וחמימות. הם סיפרו ליהודים על אהבתו של הקב"ה אליהם, ועוררו גם בליבם אהבה לה', לתורתו ולמצוותיו.

המניע המרכזי

האמת היא ששתי הדרכים קיימות בתורתנו. השבת נקרא בתורה את פרשת ה'תוכחה', שבה מופיעות אזהרות קשות לעם-ישראל אם יסור מדרך התורה. גם בחינוך בכלל שמור מקום ל"מוסר אביך". תורת החסידות עצמה מסבירה בהרחבה שעבודת ה' צריכה לעמוד על שני היסודות, אהבה ויראה. שני הרגשות הללו משולים לשתי כנפיה של ציפור, שאינה יכולה לעוף בכנף אחת והיא זקוקה לשתיהן גם יחד. ועם זאת, השאלה היא מהו המניע המרכזי בחייו של יהודי.

החסידות דוגלת בשימת דגש על האהבה. יהודי צריך לשאוף שעבודת הבורא תיעשה מתוך שמחה, מתוך הכרה, מתוך הזדהות ומתוך אהבה לקב"ה. ודאי שחייב להתקיים מרכיב של יראת-ה', כדי שהאדם אכן יקפיד שלא לסטות מרצון הבורא, אבל הרגשות הדומיננטיים צריכים להיות האהבה והשמחה.

בחודש אלול תוקעים בשופר, שעניינו לעורר חרדה בלב, ועם זאת מדגישה החסידות את קרבתו של הקב"ה אלינו. היא ממשילה אותו למלך שיוצא אל השדה ומקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות "ומראה פנים שוחקות לכולם". תיאור זה מעורר בקרבנו תשוקה להתקרב אל המלך שבא לקראתנו, לא מתוך פחד ויראת העונש, אלא מתוך אהבה ושמחת הנפש.

זו דרכה של החסידות בעבודת ה' בכלל. היא מחנכת להדגיש את החיובי ולדחות באמצעותו את השלילי. במקום להתפלש במידות הרעות, בחולשות האנושיות, בחטאי האדם וביצריו האפלים, החסידות מרוממת את האדם לעולם רוחני עליון, עד שהדברים השליליים נדחים מאליהם. במקום להכות בחושך במקל, היא מלמדת להדליק אור, ואז החושך מסתלק מעצמו.

בלי עימותים

כשאדם מתרכז בדברים השליליים, הוא מושפע מעצם ההתעסקות ברע ובשלילה. כשהוא הופך את יראת העונש לגורם מרכזי בחייו, הוא נעשה אדם כבוי, נטול שמחה וחדווה, שכן הכוח המניע אותו הוא פחד ודאגה. כאשר מגמה זו מופעלת כלפי ציבור אחר, מעוררים הדברים התנגדות קשה, שכן איש אינו אוהב שמאיימים עליו בעונשים ומטילים בו האשמות. בכלל, במצב כזה מתפתח דו-שיח של "טול קיסם מבין שיניך – טול קורה מבין עיניך".

לעומת זאת, כאשר הדגש הוא על הצד החיובי ועל מעלתה של קרבת אלוקים, שרוי האדם בעולם רוחני של קדושה ואהבת ה'. כשהוא לומד ומהרהר על גדולתו של הקב"ה, על מופלאותה של התורה, על יופיין של המצוות – הוא מתרומם מאליו מענייני העולם הנחותים. הוא אינו צריך להילחם בדברים השליליים, שכן הוא רואה אותם עכשיו כדבר מאוס ובזוי. יהודי זה מלא מרץ ושמחה, שכן הוא ספוג אנרגייה חיובית.

ודאי שסגנון כזה יעיל לאין-ערוך כשהוא מופנה אל הזולת. כשפונים ליהודי שני באהבה ובחיבה ומושכים את ליבו אל הטוב שבחיי התורה והמצוות, הוא נענה גם-כן בשמחה ובאהבה. וכך מלמדנו הרמב"ם, שהדרך להחזיר יהודים לדרך התורה היא – "למשכם בדברי שלום, עד שיחזרו לאיתן התורה". כי גם תשובה עושים מאהבה.