יהודי העיירה הקטנה שליד העיר אושאמיר שבאוקראינה, נאנקו תחת ידיו הרודניות של מנהל האחוזה שממנה התפרנסו. הוא היה רודה בהם מבוקר עד ערב. כל מה שעשו לא נשא חן בעיניו. אם לא די בכך, גם היה נוהג לקצץ במשכורתם, כל פעם בתואנה אחרת.

מנהל האחוזה הזה בעצם היה יהודי. איש לא ידע מהיכן הגיע למקום ומה עברו של האיש. אך בכל הקשור להווה, ידעו הכול כי יהדותו מסתכמת במוצאו בלבד, וכי גם זה היה יותר מדי בשבילו.

היה זה בשבוע שקדם לראש-השנה. הצדיק רבי מרדכי-דוב מהורניסטייפולי הגיע לעיר אושאמיר, כדי לשבות בה. מנהג קבוע היה לו, לנדוד בימי חודש אלול בערים ובעיירות, כדי לעורר את לב הבריות לעבודת הבורא ולזרזם לשוב בתשובה שלמה.

המוני יהודים מכל יישובי הסביבה נהרו אף הם לעיר אושאמיר, כדי לעשות את השבת בצילו של הצדיק המפורסם. בין הבאים היו גם רבים מבני העיירה הסמוכה. עם צאת השבת, שעברה מתוך התרוממות הנפש, ניתנה לציבור הזדמנות להיכנס לחדרו של הצדיק, כדי להיפרד ממנו לשלום ולהתברך מפיו.

בני העיירה הנדכאים סיכמו ביניהם, כי כל אחד, בבוא תורו להיכנס אל הקודש, ישטח לפני הצדיק את צרת מנהל האחוזה הרובצת על ראשם. בצער רב הקשיב הצדיק לסיפורם העגום של יהודי העיירה. במיוחד ציערתו העובדה כי איש זה יהודי הוא. "המתינו עד מחר ונראה מה אפשר לעשות", השיב להם הצדיק.

למחרת, בתום תפילת השחרית, הורה הצדיק למשמשיו להתכונן לקראת יציאה לדרך. להפתעת הכול לא פנה הצדיק במסלול הנסיעה שנקבע מראש. הוא ציווה על הרכב להפנות את הסוסים לכיוון העיירה הסמוכה. תושבי העיירה, שהתכוננו אף הם לשוב לבתיהם, השתוממו עד מאוד. בזריזות רבה עלו אף הם על עגלותיהם, והצטרפו לעגלתו של הצדיק. כך התנהלה שיירה ארוכה של עגלות, ובראשן עגלת הצדיק.

כשנכנסה השיירה אל תוך העיירה, שאל הצדיק למקום מגוריו של מנהל האחוזה. הוא הורה לרכב לנסוע לכתובת שנמסרה. למראה השיירה והצדיק בראשה, יצאו כל בני העיירה מבתיהם והביטו בנעשה נרגשים ומופתעים. באותה שעה היה הצדיק שקוע בתוך עצמו, וכמעט שלא הוציא הגה מפיו.

כשנראה ממרחק ביתו הגדול והמפואר של מנהל האחוזה, נעתקה הנשימה מלבותיהם של המלווים ושל יתר התושבים. "מה יעשה עתה הצדיק? האם ייתן ברשע את עיניו ויעשהו גל של עצמות?", תהו.

על מרפסת הבית ניצב מנהל האחוזה בכבודו ובעצמו. מקטרתו בפיו וכל הופעתו אומרת שחצנות. אך ככל שקרבה השיירה לביתו, ניכר היה כי הוא תוהה על פשר הכבודה הגדולה הזו.

בדיוק מול פתח הבית ביקש הצדיק לעצור את העגלה. בתור ארוך השתרכו מאחור כל יתר העגלות. רק אז נשא הצדיק את עיניו לעבר הבית המפואר. כעבור רגע הבחין במנהל האחוזה המתבונן בו. הצדיק הוסיף להביט לעברו, מבלי להסיר את עיניו ממנו. כך נמשך המחזה המיוחד מספר דקות.

לפתע ירד הצדיק מן העגלה והחל לפסוע לעבר הבית. כל היתר נותרו על מקומם מתבוננים ממרחק בנעשה. כשהתקרב הצדיק אל הפתח, נבלע בעל האחוזה בתוך הבית. לא חלפו אלא שניות מעטות והדלת נפתחה מבפנים. הצדיק ומשמשו נכנסו פנימה. חלפו עוד כמה דקות והצדיק ומשמשו יצאו את הבית, עלו על העגלה ועזבו את המקום.

את שהתרחש פנימה, שמעו בני העיירה לאחר מכן ממשמשו של הצדיק. התברר, כי מהרגע שפתח להם מנהל האחוזה את דלת ביתו ועד שיצאו, לא החליפו ביניהם אף לא מלה אחת!

בהנהון ראש קל הזמין אותם מנהל האחוזה להיכנס פנימה. הוא הציע לצדיק כיסא לשבת והתיישב ממולו. הצדיק הניח את שתי ידיו על-גבי השולחן, זקף את גבו, והביט בעיניו הטהורות בתוך עיני הרודן הרשע. תחילה היה מבטו של מנהל האחוזה קשוח ועיקש. אט-אט, ככל שחלפו השניות, הלך מבטו והתרכך. מבטו של הצדיק, שהיה בתחילה רך וחומל, הפך אט- אט לנוקשה ולתקיף.

לפתע התלחלחו עיני בעת הבית. דמעה גדולה נשרה על לחיו. באותו רגע קם הצדיק ממקומו ולא אומר ודברים פנה לעבר הדלת. מנהל האחוזה נותר מסומר למקומו, לא מצליח אפילו לקום מכיסאו כדי ללוות את אורחיו.

באותו יום נשאר הצדיק בעיירה. כל מי שלא היה בשבת באושאמיר, ניצל הזדמנות זו כדי להתברך מפיו. לעת ערב, בשעה שהבית שבו התארח הצדיק התרוקן מאדם, נראתה דמות שחוחה מתקרבת אל הבית. היה זה מנהל האחוזה. הוא נכנס פנימה בעיניים מבוהלות, כאילו משהו נורא רודף אותו. שעתיים תמימות התייחד עם הצדיק.

בראש-השנה של אותה שנה, הופיע מתפלל נוסף ובלתי צפוי בבית-הכנסת. היה זה כמובן מנהל האחוזה. במשך שני ימי החג כמעט שלא מש ממקומו. הוא עמד עטוף בטליתו, שכיסתה את שתי עיניו, והתפלל בדמעות שליש. האיש המתנכר והרודה, היה מאותו יום ואילך לבעל- תשובה אמיתי ולמטיב עם אחיו.