אורי היה שמו. התגורר בעיר יאנוב, ושימש מלמד לילדים קטנים. משכורתו הצנועה והדלה בקושי הספיקה לפרנסת המשפחה. אך לא איש כמותו יתלונן. גם אשתו נשאה בעול ועסקה בעבודות שונות כדי להביא עוד כמה פרוטות הביתה.

מדי שבוע היה אורי מניח בצד זהוב אחד, אותו היה מפריש ממשכורתו הדלה. גם בימים קשים, של עוני ומחסור, לא נמנע מלשים בקופה את הזהוב הקבוע.

בתום השנה, בעשרת ימי-תשובה, היה פותח את הקופה, סופר חמישים זהובים שהצטברו בה במשך השנה, נפרד מאשתו ומילדיו ויוצא לדרך.

מצווה אחת היתה יקרה לו ביותר, ועבורה היה חוסך מלחמו במשך השנה: מצוות ארבעת המינים. הון רב נהג לשלם כדי להשיג אתרוג יפה ומהודר לחג-הסוכות. כל אנשי העיר ידעו שאתרוגו של אורי המלמד הוא היפה והמהודר ביותר, והיו באים בהמוניהם לקיים בו את המצווה.

שוק האתרוגים הגדול נמצא בלמברג. לשם מגיעים האתרוגים היפים והמהודרים ביותר. אורי הולך רגלי. כסף לשכור עגלה, אין לו. אך אין הדרך קשה עליו; נהנה הוא להתאמץ עבור המצווה.

בפונדק-דרכים עצר למנוחת-ביניים. שתה כוס משקה, ועם ערוב היום נעמד בפינת החדר לתפילה. בעיצומה של תפילת שמונה-עשרה הגיעה לאוזניו צעקה נוראה, ולאחריה קולות גניחה ואנחות.

מיד כשסיים להתפלל יצא אורי לחצר לראות מה קרה. אולי יוכל לעזור במשהו? בחוץ ראה את הפונדקאי מנסה להרגיע איש שפניו מפיקים ייאוש ומצוקה, כשמדי פעם הוא מפליט מחזהו אנחה עמוקה.

הלה, עגלון לפי מראהו, עמד ובכה ללא הרף. התברר שאירע לו אסון - בשעת נסיעה בדרך, צנח סוסו הזקן והעייף, ומת.

"נשבר מטה לחמי", בכה האיש, "מנין אביא עכשיו לחם לפיות ילדיי? אין לי ברירה אלא לשים קץ לחיי", זעק מרות, תוך שהוא מנפנף בשוטו.

"אסור להתייאש", ניסה אורי לנחמו, "שים את מבטחך בקב"ה והוא יכול לעזור". אך דבריו לא הועילו. "מי יוכל לעזור לי!", קרא העגלון בייאושו, "מי יתן לי עכשיו סוס שעולה הון עתק!".

"יש ברשותי סוס טוב, ששוויו 80 זהובים", פנה אליו לפתע הפונדקאי. "אני מוכן למכרו לך, נוכח האסון שקרה לך. אתן לך את הסוס תמורת 50 זהובים בלבד".

"חמישים זהובים?!", זעק העגלון, "אין לי בכיסי אלא חמישה. אוי לי ואוי לילדיי. אין עוד טעם לחיי"...

אותו רגע התעוררו רגשותיו של אורי. בכיסו נמצאים 50 זהובים. בכסף הזה הוא יכול להציל את מטה-לחמו של היהודי האומלל!

בו-במקום החליט: מוטב להציל את פרנסתו של יהודי מלהוציא את הכסף על אתרוג יקר ומהודר.

"מהו המחיר האחרון שתבקש תמורת סוסך?", פנה אורי לפונדקאי.

"כבר אמרתי", התרגז האיש, "שוויו של הסוס 80 זהובים, ואני מוכן למכרו ב- 50!". לאחר דין-ודברים קצר, הסכים הפונדקאי לוותר על חמישה זהובים. אורי שילשל לידיו ארבעים וחמשה זהובים, והסוס נמסר לעגלון הנדהם.

תחילה לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו, ואחר-כך לא פסק מלשבח ומלהודות למצילו המופלא. "לא לי עליך להודות, אלא לקב"ה", הצטנע אורי, "הרי אמרתי לך שהקב"ה יכול תמיד לעזור".

אורי מיהר לדרכו, ללמברג. עתה היו בכיסו רק חמישה זהובים. בכסף הזה יוכל לקנות רק אתרוג פשוט. אמנם כשר, אולם לא כעין-זה שזכה לו בכל שנה.

הוא התבייש לעשות את החג בעירו. הלוא הכול יבקשו לברך על האתרוג שלו, ומה יתן להם? אתרוג בחמישה זהובים?

בהתייעצות עם אשתו, החליט לחוג את חג-הסוכות במקום שאין מכירים אותו. הבחירה נפלה על העיר ליזנסק, שם ישב הצדיק רבי אלימלך.

אורי בליזנסק. יום ראשון של חג-הסוכות. הוא נכנס לבית-המדרש, התיישב בפינה, מאחורי כל קהל המתפללים, ושקע בתפילה.

רבי אלימלך ניצב לפני עמודו, והתכונן לאמירת ה'הלל'. לפתע החל להביט לצדדים, להסתכל אחורה - כאילו הוא מחפש משהו. ופתאום אמר לאחיו, הצדיק רבי זושא: "מרגיש אני ריח גן-עדן הממלא את בית-הכנסת".

האחים הקדושים עברו בין הספסלים, חלפו על פני המתפללים, עד שהגיעו לשורות האחרונות, ונעצרו ליד הצעיר אורי, שהיה שקוע בתפילתו.

"הנה", קרא הצדיק, "מכאן נודף הריח המופלא, מן האתרוג של הצעיר הזה".

אורי הרים את עיניו ונבוך. תשומת-לב כל המתפללים הופנתה אליו. הצדיק לא הותיר לו זמן למבוכה והאיץ בו לספר מנין בא האתרוג הזה. ואורי סיפר...

"האתרוג שלך הוא באמת מיוחד במינו", נענה הצדיק כשסיים אורי את סיפורו. "זהו ריחה של המצווה הגדולה שקיימת כשהצלת משפחה בישראל!".

"חזור לביתך", הורה לו הצדיק, "והייה מנהיג בישראל. אולם לפני-כן, אנא הרשה גם לנו לברך על האתרוג שלך".

ואורי זה אכן נעשה מנהיג גדול בישראל, הלוא הוא - רבי אורי מסטרליסק.