משה היה חייט יהודי עני. במשך השבוע היה נודד בדרכים, עובר מבית לבית ומבקש איזו עבודת חייטות מזדמנת. ביום השישי היה חוזר לביתו, מרוקן את ארנקו, מפריש מעשר מן הכסף לצדקה, ואת הנותר מוסר לאשתו עבור צורכי המשפחה.
הגיע החורף. חורף סוער, מושלג וקשה במיוחד. אי-אפשר היה אפילו לחשוב על יציאה מן הבית. משה נאלץ להישאר בביתו, ללא עבודה וללא פרנסה.
בינתיים הלך חג-הפסח והתקרב ולמשה אין פרוטה. מה יהיה על צורכי החג? יין לארבע כוסות, מצות? הילדים מתהלכים יחפים ובגדיהם מטולאים...
משה לא היה יכול לשבת עוד בבית. בביטחון עז בה' שיעזור לו, נטל את צרורו ויצא שוב לדרך, בשבילים המושלגים.
אך יצא לדרך ולידו עצרה מרכבתו של הפריץ. הוא שב ממסע הוללות והוא שיכור כלוט. התחשק לו להתלוצץ קצת על חשבון היהודי 'שלו'.
"בוא הנה מושק'ה", קרא לעברו, כשבידו רובה-ציד. "הבה נשתעשע קימעא. אתה תרוץ לצד השני של השדה ואני אנסה לתפוס ציד. חה-חה-חה"...
"אנא, פריץ נכבד", ניסה משה להתחנן על נפשו. "בלום פיך!", שיסהו הפריץ. "אם תשתהה, אהרוג אותך על המקום".
החייט המסכן הניע בקושי את רגליו. הוא צעד באיטיות, פיו ממלמל את תפילת ה'וידוי', והוא מהרהר בגורל אשתו וילדיו.
"עכשיו רוץ על ארבע!", רעם קולו של הפריץ, "אני יורה!".
"שמע ישראל!", זעק משה. רעם יריה פלח את האויר, ומשה נותר שכוב ללא-תנועה.
רחמיה של אשת הפריץ נכמרו על היהודי המסכן. "די לו ליהודי בפחד-המוות שהפחדת אותו", אמרה לבעלה. "עכשיו עלינו לפצות אותו".
"בוא הנה, מושק'ה, עלה על המרכבה", קרא אליו הפריץ. משה טרם עיכל את העובדה שעודנו חי. שפתיו מלמלו תפילת הודיה לה' שהצילו ממוות בטוח, והוא צעד אל המרכבה ועלה עליה.
הפריץ נרדם חיש-מהר ברוב שיכרותו, ואשתו החלה לשוחח עם היהודי היושב מאחוריה. הוא השיב על שאלותיה. סיפר על משפחתו, על פרנסתו הלקויה. "בוא אלינו", הזמינה אותו הפריצה. "אתן לך עבודה".
בתום יום העבודה שילמה לו אשת הפריץ את שכרו. עיניו נפקחו בתדהמה. הוא השתכר אצלה ביום אחד יותר ממה שהשתכר אצל אחרים במשך חודש שלם! נראה היה לו שגלגל מזלו התהפך. בקצב הזה יוכל לערוך חג-פסח כפי שלא חלם מימיו.
כמה שבועות לפני פסח הגיע משה שוב לפתח האחוזה וליבו טוב עליו. אך הפעם נעדרה הגברת מן הבית, והחייט ניצב פנים אל פנים מול הפריץ בכבודו ובעצמו.
"היי מושקה, העודך חי?", שאל הפריץ. "תודה לא-ל", ענה משה. "ופרנסה"?, המשיך הפריץ. "ברוך השם, הזן ומפרנס לכול", השיב משה.
"יותר מדי הנך מודה לאלוקיך, מושקה", נשמע כעס בקולו של הפריץ. "אני שמעתי שאשתי היא זו הדואגת למחייתך". "ישלם לה ה' שכרה", כך משה.
"שוב האלוקים?!", התפרץ הפריץ בזעם. "ומהיכן תיקח עבור הוצאת הפסח אם לא תתן לך הפריצה את משכורתך?". "ה' יעזור", ענה משה בתמימות.
עכשיו נהיה הפריץ היסטרי. "צא מכאן", צווח בזעם. "כף רגלך לא תדרוך עוד על מפתן ביתי! יתן לך ה' את פרנסתך!". החייט המסכן נס כל עוד נפשו בו.
ליל בדיקת-חמץ הגיע. בביתו של משה שרויה עצבות. אומנם אין חמץ בבית, אך גם מצה אין. אנחה נתמלטה מפיו. "רבונו של עולם! מה יהיה?".
לפתע נפתחה הדלת ושק כבד הושלך אל החדר. ריח חריף של פגר מת התפשט באוויר. 'עלילת דם!', נזדעק משה. "אסור לאבד אף רגע!".
אשתו אזרה אומץ וניגשה להציץ בשק. "ראה, משה, זה קוף", קראה. "קוף מת מונח בשק". רווח לו. הסכנה חלפה. הוא אחז בשק כדי להשליכו החוצה, ואז נשמע צליל מתכתי. מטבע נפלה על הריצפה, מטבע-זהב! הוא מיהר לקרוע את גוף הקוף ובבטנו נמצא אוצר שלם של מטבעות זהב...
אותה שנה נערך ה'סדר' בביתו של משה כיד המלך. יין משובח, מצות שמורות, מאכלים חגיגיים. אורחים הסבו אל השולחן, עיני הילדים ברקו, שמחת יום-טוב ניכרה בכול.
ולפתע, באמצע ה'סדר', נפתחה הדלת לרווחה, ובפתח עמדו לא פחות ולא יותר - הפריץ הנכבד ורעייתו. הם הגיע כדי לראות את משה בבית אפל, חסר-כול, לאחר שהפריץ גירשו מביתו...
הפריץ עמד משתומם. "מנין לקחת כסף לעריכת 'סדר' כזה?", שאל את משה בתימהון. משה מיהר להסביר כיצד שלח לו ה' אוצר טמון בבטן קוף מת.
עתה היה הפריץ מבולבל לחלוטין. הן הוא זה שציווה להשליך את גופת הקוף, קוף השעשועים שלו שמת לפתע, כ'מתנת פסח' ליהודי שלו...
מה התברר? הקוף ראה את בעליו סופר מטבעות והבחין שהוא בודק את הזהב בשיניו. כדרכו של קוף, חיקה את מעשיו וכך בלע מטבעות רבים שגרמו למותו. ואת פגר הקוף הזה ציווה הפריץ להשליך לביתו של משה...
"האלוקים שלך עזר לך באמת", הודה הפריץ.
"ולאחר החג אתה מוזמן אלינו שוב לעבודה", הודיעה לו אשתו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
