החסידות הכללית, כפי שהתפתחה בשני הדורות שלפני גילוי שיטת חב"ד על-ידי אדמו"ר הזקן, הסתפקה בכמה מטרות כלליות שהעיקריות בהן: להביא את האדם לידי לימוד תורה מעמיק יותר מתוך גישה רצינית יותר אליה; להתפלל כך שהתפילה תהיה אמיתית ופנימית יותר; אהבת-ישראל כנה וחסרת-גבולות; וכיוצא-באלה.
גדולי החסידות היוו בפני חסידיהם דוגמה-חיה של יישום כל העקרונות הללו. הקשר של החסיד לרבו הביא את החסיד לידי שאיפה מתמדת לנסות להשתוות ככל האפשר לרבו, ובכוח זה היה החסיד מצליח להתרומם על-פני הגבלותיו ולחתור אל המטרות שהחסידות העמידה בפניו.
מייסד חסידות חב"ד לא הסתפק בכך. הוא לא היה שבע-רצון מהמצב שבו הכוח-המניע העיקרי הוא – הרבי. הוא רצה שכל אחד, גם האיש הפשוט ביותר, יוכל להתקדם אל המטרה בכוחות עצמו, בעיקר בעזרת שכלו והגיונו.
הוא התווה, אפוא, דרך אחרת, בעלת גוון משלה. דרך זו מבוססת, כאמור, בעיקרה, על יכולתו של האדם להשפיע על עצמו באמצעות מוחו ושכלו. משום כך תופסת ההבנה וההתעמקות-השכלית מקום כה חשוב בתורת חב"ד, ומשום כך אף נקראת שיטה זו בשם חב"ד, ראשי-תיבות: חכמה, בינה דעת.
הגישה של מייסד חב"ד כלפי הדרך שבה על האדם לעבוד את בוראו, חייבה רקימת מערכת יחסים שונה בין החסידים לרבם, מהיחס של שאר חסידי הבעש"ט וממשיך דרכו - המגיד ממזריטש. שלא כזרמים חסידיים אחרים שבהם עיקר הקשר שבין החסיד לרבו מתבסס על הקשר הרגשי עם הרבי, על האמונה בו ובכוחותיו, על הציות להוראותיו, על ההשתתפות בסעודות מיוחדות שעורך הרבי וכיוצא-באלה – הפך בחסידות חב"ד הלימוד והעיון בתורתו של הרבי למרכיב העיקרי של הקשר בין החסידים לרבם.
בחסידות חב"ד הודגש תמיד, כי קשר אמיתי בין הרבי לחסיד אינו יכול להווצר רק על-ידי דברים חיצוניים, כמו הסתכלות בו, חיקוי אורחותיו וכדומה (המושג של "חטיפת שיריים" – אינו קיים כלל בחסידות חב"ד). קשר פנימי ואמיתי ייווצר רק כאשר החסיד ילמד ויהגה במאמריו של הרבי, כאשר הוא ישקיע את כל כוחות שכלו במטרה להבין את דברי-תורתו לעומקם.
בשל עיקרון יסודי זה שונה מאד תורת חב"ד מתורותיהם של זרמים אחרים בחסידות. המאפיין את תורתם של זרמי החסידות האחרים הוא – דברי-תורה קצרים, מתומצתים, לעתים קרובות-מאד עמוקים ולא קלים להבנה. לעומת זאת, תורת חב"ד מצטיינת באריכות, בהרחבה ובבהירות רבה. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
