והנה מן היאור עולות שבע פרות (מא,ב)
יש הבדל יסודי בין חלומות יוסף (בפרשת וישב) לחלומות פרעה:
חלומות יוסף היו באופן ד'מעלין בקודש'. החלום הראשון – בענייני ארץ ("והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה"); ואילו החלום השני – בענייני שמים ("והנה השמש והירח ואחד-עשר כוכבים"). לעומת זה, חלומות פרעה היו בסדר של 'פוחת והולך'. חלום ראשון – על סוג החי, פרות; והחלום שני – על סוג הצומח, שיבולים. כך גם בחלום עצמו של פרעה – תחילתו ב"יפות מראה" וסופו ב"רעות מראה", כיוון של ירידה.
חלומו של אדם רומז ל'חלום חייו', ובזה בא לידי ביטוי הבדל בין שאיפת חייו של יהודי לשאיפתו של הגוי. יהודי שואף להתעלוּת מתמדת בקדושה וברוחניות. לעומת זאת, שאיפותיו של הגוי מתמקדות בענייני עולם-הזה בלבד והוא איננו חפץ בהכרת הבורא.
לפיכך, חלומותיו של יוסף (המסמל את היהודי), הם באופן דעלייה, ואילו חלומות פרעה (סמל הגוי) הם באופן של ירידה אחרי ירידה.
(ליקוטי-שיחות כרך ג, עמ' 822-820)
ויקראו לפניו אברך (מא,מג)
אברך – מלשון "המבריך את הגפן", שכופף ראש הזמורה לארץ, והוא רומז על השפעה והמשכה מעולם לעולם, כדכתיב (תהילים קו), "ברוך ה' גו' מן העולם ועד העולם".
לכן קראו ליוסף 'אברך', כי יוסף הוא "צדיק עליון", שעניינו להמשיך ולהשפיע מעולם האצילות לעולמות התחתונים.
(תורה-אור בראשית לז,ב)
ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלוקים בארץ עניי (מא,נא-נב)
צורת עבודתו של יוסף במצרים באה לידי ביטוי בקריאת שמות בניו – מנשה ואפרים:
מנשה – מבטא את תשוקתו של יוסף, שגם בהיותו טרוד בעסקי המלוכה, עליו להישאר דבוק ב"בית אבי". הוא מזכיר כל העת לעצמו לבל ישכח ("נשני") את בית אביו. ידיעה זו עצמה מונעת ממנו את השכחה.
אפרים – מבטא את היתרון הבא מעבודתו של יוסף במצרים (אפרים – "הפרני"), בבחינת "יתרון האור הבא מן החושך".
דרכי עבודה אלו קיימות אצל כל אחד ואחד מישראל: מנשה – על האדם לזכור תמיד כי חשיפתו לסביבה עלולה להשכיח ממנו את "בית אבי" (מקום הנשמה בטרם ירידתה להתלבש בגוף הגשמי). אפרים – על האדם להאיר את חושך הגלות ("ארץ עניי") באור התורה והמצוות.
לכן, כשביקש יעקב לברך את בני יוסף, שם את ימינו על ראש אפרים, כי התכלית היא להאיר את חשכת הגלות. אך בכל זאת מנשה הוא הבכור, כי בתחילת העבודה חיוני להבטיח שחושך הגלות לא ישפיע על האדם – "כי נשני". רק לאחר מכן אפשר להפוך את החושך לאור – "כי הפרני".
(ליקוטי-שיחות כרך טו, עמ' 434-433)
כי נשני אלוקים את כל עמלי (מא,נא)
ויבוא יעקב שלם – שלם בתלמודו, אבל יוסף שכח, שנאמר כי נשני אלוקים את כל עמלי, ולהלן הוא אומר נפש עמל עמלה לו (ב"ר פע"ט)
שבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ-ישראל מכוונים נגד שבע המידות: "ארץ חיטה" – חסד, "ושעורה" – גבורה, "וגפן" – תפארת, "ותאנה" – נצח, "ורימון" – הוד, "ארץ זית שמן" – יסוד, "ודבש" – מלכות. נמצא שיוסף, שבחינתו היא ספירת היסוד, שייך לזית. והנה הזית "קשה לשכחה", כמאמר רז"ל (הוריות ג), שהזית משכח תלמודו של שבעים שנה. לכן מצינו שכחה אצל יוסף.
(תורת לוי-יצחק על הש"ס, עמ' שצ"ט)
ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו (מב,ח)
"והם לא הכירוהו" – לשבטים לא היתה הכרה והשגה בדרגתו הנעלית של יוסף.
(תורה-אור בראשית, הוספות דף קג)
ויבך שמה... ויתאפק ויאמר שימו לחם (מג,ל-לא)
"ויבך" – רומז לבחינת 'רצוא' של הנשמה, להיפרד מן הגוף.
"ויתאפק" – רומז לבחינת 'שוב', להיות מושל ברוחו להישאר בגוף, כדי למלא את הכוונה העליונה ולעשות נחת רוח ליוצרו.
"ויתאפק ויאמר שימו לחם" – עיקר ה'שוב' הוא בעסק התורה שנמשלה ללחם. לאחר ה'רצוא' שבתפילה צריך 'לגנוז' את אור האהבה והתשוקה – בתורה, שהיא חכמתו יתברך המלובשת בדברים גשמיים.
(אור-התורה ויקרא כרך ב פרשת אחרי דף תקמ"ז)
ואת גביעי, גביע הכסף, תשים בפי אמתחת הקטן (מד,ב)
יוסף – הוא בחינת 'צדיק עליון', שממנו נמשכות נשמות הצדיקים.
בנימין – הוא בחינת 'צדיק תחתון', שממנו נמשכות נשמות ה'בינונים'.
גביע הכסף – רומז לאהבת ה', שיש בה תענוג ושמחה הבאה מהתבוננות בגדלות הבורא ('כסף' מלשון "נכסוף נכספת לבית אביך", ו'גביע' הוא כלי ליין, המשמח אלוקים ואנשים). תענוג ושמחה אלה שייכים בצדיקים בלבד, ככתוב (תהילים צז) "שמחו צדיקים בה'", ואילו ב'בינונים' השמחה 'גנוזה' בעבודת ה'.
זו המשמעות הפנימית של הטמנת גביע הכסף של יוסף באמתחתו של בנימין:
יוסף המשיך בחינת אהבה זו, שהיא עבודת הצדיקים, גם לדרגת ה"בינונים" (על-ידי בנימין), שתוכל להיות אצלם מעין אהבה זו, לעיתים מזומנים, לפי ערכם ועבודתם.
ויוסף הטמין את הגביע באמתחת בנימין, כי המשכת אהבה זו ב'בינונים' היא בצורה כזו שהם עצמם אינם יודעים ומרגישים בדבר. והיא בדוגמת שלושה הרגלים, שהם 'מועדים לשמחה' לכל נשמות ישראל, אף שלא כל אחד חש בשמחה זו. וכמו הנשמה יתירה שנמשכת לכל יהודי ביום השבת, שלא כל אחד מרגיש בה.
כך גם ב'בינונים', השמחה מצויה אצלם, אלא שהיא 'גנוזה', והיא מתגלה לעיתים מזומנים.
(לקוטי תורה במדבר דף צ' ע"א וב')
חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה (מד,ז)
חלילה לעבדיך: חולין הוא לנו, לשון גנאי, ותרגומו – חס לעבדיך, חס מאת הקב"ה יהיה עלינו מעשות זאת (רש"י)
"חולין... לשון גנאי" – ההתעסקות עם החולין גנאי הוא לנו.
ללמדך: אצל יהודי צריך להיות הרגש טבעי, שגשמיות ("חולין") היא דבר מגונה ("לשון גנאי") ועניין מושלל. כי כל מהותו ועניינו של האדם הם – קדושה. הרגש זה צריך להיות גלוי וניכר גם כלפי חוץ, עד שאפילו מי שאינו יהודי יכיר בכך (שהרי השבטים דברו עם גוי מצרי).
אף-על-פי שחייב אדם לעסוק עם ה"חולין", כדכתיב (שמות כ), "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" – אין הכוונה שעליו לרדת אל ה"חולין", אלא להפך, עליו לעסוק ב"חולין" לשם שמים ועל-ידי זה להעלותם לדרגת "חולין שנעשו על טהרת הקודש".
(ליקוטי-שיחות כרך טו עמ' 362-361) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
