נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1015 - כל המדורים ברצף
	לבוא אל שורש 'פרעה' למעלה – ולא לפחד!
	למשיח אכפת מכל אחד ואחת
	הנהגות ואמרות פלא בתורת הרבי
	פרשת בא
	הלכות ומנהגי חב"ד

איך הגיע האריה ל'מרכבה העליונה'? * כיצד שינה הרבי מהנהגתו הק' כדי שלא לפגוע בכבוד אמו? * מדוע קיבל יעקב את הברכות בלבוש עשיו? * האם הוכשר הדור להנחת תפילין דרבינו תם, לאיזה מקרים נועד בית-האסורים?  ומהי עצת הרבי לזיכרון טוב * רשימה נוספת בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

להיכן פונות הידיים?

בחודש תשרי תשכ"ד ביאר הרבי במהלך התוועדות יום שמחת תורה (ראה תורת מנחם כרך לח עמ' 124) את סיפור פגישתו של אדמו"ר הזקן עם הגאון ר' יוסף כלבו (חבר ותלמיד מובהק של הגר"א), והדו-שיח התורני שהתקיים אז.

היה זה בחורף תקכ"ט, והרבי הזכיר "כיון שבחוץ שרר כפור, ניגש [אדמו"ר הזקן] סמוך לתנור כדי להתחמם, בהחזיקו את ידו לצדדין, שכן, על-פי קבלה, אין להחזיק את הידיים מלאחוריו".

המקור לשלילת החזקת ידיים למאחור – צוין בתורת מנחם שם: ראה שער רוח-הקודש דרוש א' הב' (קרוב לסופו); ושם נאמר: "גם צריך האדם בכל יום לפשוט זרועותיו תמיד... ולא יהיו כפופים באופן שיצאו הקשרים לצד אחורי הגוף".

וכן כתוב ב'בן איש חי' (שנה שניה סוף פרשת פינחס): "טוב לפשוט זרועותיו תמיד לצד פנים שלא יהיו זרועותיו לאחוריו וטוב לו בזה".

אמנם מצינו להיפך מזה בעניין הנהגה בעת התפילה – במסכת שבת ו, א "ופכר ידיו" – וכתב הר"ן בחידושיו:

"רבינו חננאל ז"ל פירש נותן ידיו לאחוריו כעבד דנפיק בקולר".

גם הבית-יוסף באורח-חיים סוף סימן צה, הביא בשם "רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל", כמה מנהגים בעניין הנחת ידיים בשעת התפילה, ובין הדברים כתב:

"..ויש מקומות משימים ידיהם לאחוריהם, וכן מנהג ארץ ישמעאל, ומכוונים לרמוז כאילו אין להם ידיים, כלומר שאין להם יכולת זולתו".

וכבר מצינו שכן נהג יצחק אבינו עליו-השלום כמובא בפיוט בשחרית של יום א' דראש השנה (בברכת "אתה גיבור"): "העקוד בהר מור אחורים", ופירש בפירוש הקדמון במחזור כל בו: "ונקט אחורים – לשון רבים, שגם [יצחק] כשהתפלל לנוכח אשתו, פשט ידיו לאחוריו, כדי שיזכור לו [השי"ת, זכות] העקידה" (ראה בכל זה 'עלים לתרופה' גליון תתפה עמ' א'; גליון תתפו עמ' ג).

הברכות ליעקב בלבוש עשיו

בספר 'ביאורי החומש' בראשית כרך א' ('היכל מנחם' תשס"ז) עמ' שכו, נדפס ביאור "שאכן היתה כוונה מיוחדת בכך שיעקב קיבל את הברכות כשהוא מחופש לעשיו ולבוש בבגדיו: בכך הבטיחה רבקה, כאם יהודייה... שברכותיו של יצחק יחולו על כל יהודי ויהודי במשך כל הדורות, לא רק על יהודי הלבוש כיעקב אבינו והולך בדרכיו, אלא גם על יהודי שאינו הולך בדרך יעקב, אלא הוא 'מחופש', כביכול, לעשו; גם הוא בפנימיותו צאצא של יעקב אבינו, ולכן אף הוא ראוי לברכה".

(לא צוין מקורו המדויק של הביאור אלא "ממכתב כ"ק אדמו"ר", וסביר להניח שמקורו בדברים שבעל-פה שהתפרסמו משמו של המזכיר הרה"ח הר"ר ניסן מינדל ע"ה [באחד מגיליוני כפר חב"ד]).

והנה ביאור זהה מופיע ב'ספר החיים' לאח המהר"ל מפראג (ספר גאולה וישועה פ"ח):

"והנה בכל יום ויום עומדת מדת הדין ומקטרגת עלינו לאמור: ריבונו-של-עולם, מה נשתנו אלו מאלו – ישראל מאומות-העולם – ולמה יזכו אלו לברכת יעקב אביהם והם אינם עושים רק מעשה עשיו"... [לכך] "כיוון יצחק לברך את עשו, שאם היה מכוון ליעקב לא היתה הברכה מתקיימת בזרעו אלא אם-כן יעשו כמעשה יעקב שנתכוין אליו יצחק. אבל עכשיו שנתכוין לעשו, על כל פנים אין מעשיהם של ישראל גרועים יותר ממעשה עשו שנכוין אליו יצחק בברכותיו". ועיין שם עוד ("שברכה זו תתקיים בזרעו אפילו אם ילכו בדרך עקבה ומרמה").

והנה, רבינו, אוהבן וסנגורן של ישראל, העדיף לבאר זאת "גם על יהודי ש'מחופש' כביכול לעשיו", ולא על הכלל כו'. וק"ל.

הדור צריך לזה

בהתוועדות פורים תשל"ו הכריז הרבי:

במענה לשאלת רבים... דעתי ברורה שעתה יש להניח שני זוגות תפילין... מצד החושך כפול דתקופתנו... נוסף עידוד חזק שכל אחד ואחד יניח גם תפילין דרבינו-תם, כיון שמוכרח אור כפול.

כדאי להצביע על המובא בספר 'אמרי פנחס' – תורת הרה"ק ר' פינחס מקאריץ ותלמידיו (מהר"ר שמואל וואלציס) שער סדר היום אות מ:

"בענין תפילין דרבינו-תם, בימים הראשונים היו מונעים רבותי כמה יונגע-לייט [=אברכים צעירים] מלהניחם, משום יוהרא (עיין או"ח סימן לד סעיף ג). אך לעת זקנותו של מוהר"ר רפאל [=מבערשיד (נלב"ע ט"ו טבת תקפז) תלמיד הרה"ק ר' פינחס מקאריץ)] ז"ל היה מצוה לרובא דרובא להניחם, והיה משמע ממנו שהדור צריך לכך".

מאסר – על תנאי...

הרבי קבע כי "כל המושג של 'מאסר' בתור עונש – אינו על פי תורה" (התוועדויות תשמ"ה כרך ד' עמ' 2274), "שבתורתנו אין לגמרי עונש בית האסורים" (אגרות קודש כרך ט' עמ' קפג). וראה מה שכתבתי ב'פרדס חב"ד' (גליון יט עמ' 269-268) עיקר חידושו של הרבי בנידון.

והנה יסוד דברי הרבי נראה כי הוא בפירוש רש"י במסכת פסחים (צא,א) ד"ה בית האסורים, אשר מדבריו עולה כי רק ג' מקרים מצריכים מאסר: א) סרבן גט – כאמצעי לחץ – עד שיגרש, ב) חייב ממון לחבירו ואינו פורע ויש חשד שהוא מעלים רכושו כדי שלא ישלם, אוסרים אותו כדי שישלם. ג) זורק אבן – כדי להרוג – שפצעה אדם, נאסר עד שיתברר סופו של הנחבל, ואם מת, ממיתין הזורק.

ולכל זה רמז הרבי בהתוועדויות תשמ"ה שם: "שהחזיקום במשמר עד שיתברר להם מהו העונש שנתחייב בו... [או] התחלת עונש אחר".

עצות לזיכרון

בביאורו למשנה אמר הרבי (התוועדויות תשמ"ב כרך ד' עמ' 1926): "רואים בפועל שכאשר לומדים מתוך הכרח [=וכפייה] כו' לא זוכרים את הלימוד – ולכן קובע התנא "הוי שותה בצמא את דבריהם, היינו ששמיעת דברי החכמים צריכים להיות מתוך צימאון ותשוקה" (והשווה: 'אוצר סגולות הרבי' (הרב יואב למברג) עמ' 132-131).

יש לציין כי בשם ה'תפארת ישראל' בפירושו למשניות (ערכין פרק ד' משנה א' – בועז?) מובא, כי הלימוד בשמחה סגולה לזיכרון.

מזוזה על השולחן

בלקוטי שיחות (כרך יט עמ' 125 הע' 37) איתא "דעל שולחן הכתיבה והלימוד של כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה מונחת מזוזה", ומקשר זה [בפנים השיחה] עם הנאמר במסכת כלים (משנה פי"ז טז) עיין שם.

יצוין כי בספר קרני ראם (להרה"צ ר' ארי' מרדכי רבינוביץ) ח"א עמ' קפא כתב אודות הרה"ק רבי לייביל איגר [ראה אודותיו ב'בצל החכמה' עמ' 132]: "שמנהגו של הרה"ק הנ"ל היה להחזיק על השולחן שלו נרתיק של כסף אשר בו היה מונח מזוזה ציוה לו להביא גם המזוזה בנרתיקה להיות מונח לו על שלחנו" (ואף הוא מקשר זה עם המשנה הנ"ל).

כשהלב ריק מתורה..

בלקוטי שיחות (כרך טו שיחה ד' לפ' וישב (וחנוכה) אות ב') אומר הרבי:

כשאדם עומד במצב ש"אין בו דברי תורה" ("אין בו מים"), הרי ממילא "נחשים ועקרבים יש בו" – ואין ממוצע ביניהם; והיינו, שהחסרון ש"אין בו דברי תורה" אינו רק בכך שהוא ריק מתורה (אבל הוא יכול להישאר "מלא" בעניני הרשות), אלא, ב"בור" שלו מתהוים בדרך ממילא "נחשים ועקרבים" דברים שהם היפך הקדושה ומנגדים לקדושה.

(עיין שם). ולכאורה מקרא מלא דיבר הכתוב (תהלים קיט, יא) בלבי צפנתי אמרתך – למען לא אחטא לך.

ועיין רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה כ"א ("א"ך טוב לישראל" – ו"אין טוב אלא תורה"):

"גדולה מכל זאת אמרו [קידושין ל,ב] יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה [=חכמת התורה] שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה. ובחכמה הוא אומר: אילת אהבים ויעלת-חן דדי' ירווך בכל-עת באהבתה תשגה תמיד (משלי ה, יט)".

[ומפסוק הנ"ל אולי נמצא רמז ללשון הרמב"ם ש"ירחיב דעתו בחכמה" כלומר באופן של בינה – מתאים לפסוק "בלבי גו'" שמוסב על בינה].

האריה והנשר במרכבה העליונה

בלקוטי שיחות (כרך כה עמ' 309 הערה 1) כותב הרבי:

ולהעיר מהקושיא והביאור בחסידות (תורה אור מגילת אסתר צג, סוף עמוד ג. ובכמה מקומות) מדוע האריה והנשר שבמרכבה – להבדיל כו' חיות טמאות הן למטה בעולם הזה כו'.

וכך איתא ב'תורה אור' שם:

"ידוע ממשל הארי שהוא מחיות טמאות ובמרכבה הקדושה פני אריה אל הימין מפני שמרוב מדרגתו הגבוה אין לו כלים להתלבש עדיין אלא במקום היותר נמוך והוא בבהמה טמאה במקום קליפות. מה שאין כן בטהורה היה הכלי מתבטל מפני האור".

והנה מעין זה איתא ביערות דבש חלק ב' דרוש ד' לט"ו באב וסיום (בשם "הפליאה"): "אם אריה טמא, איך הוכשר למרכבה להיות מארבעה פנים במרכבה, ותרץ דבאמת אריה כשר רק התורה פסל[ת]ו הואיל ומינו אוכל כל חיות טמאות ונפטם באיסור. וכן כתב קצת הרמב"ם במורה נבוכים בטעם איסור טמאים דלכך אריה פסול, ואתי שפיר דשמשון כשאכל דבש [שרדה מגוויית הארי – שופטים פי"ד פסוק ח'] ולא חש לטומאה כו'".

ובדרוש ח שם, לט' אדר:

"ומזה תבין קושיא הפליאה: איך יש במרכבה הקדושה נשר ואריה, עופות וחיות טמאות, והענין כי מלכותו בכל משלה שליט בים וביבשתא... ובים אריה ונשר שהם גם כן טהורים".