תביעה למעשים בפועל מבטאת קבלת-עול ופועלת יותר על חומר הגוף - אומר הרבי לראש ישיבה * כשמחפשים פתרון לבעיה צבאית כלשהי, בודקים תחילה תקדימים מעשיים ועל-פי זה מחליטים - כותב הרבי לתת-אלוף בצה"ל * ולאחת מבנות משפחת סלונים כותב הרבי - "אחד מיסודות אמונת ישראל הוא שהמעשה הוא העיקר"

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

"כדי להתגבר על ספקות באמונה - יש להשתדל בקיום המצוות בפועל", ממליץ הרבי ב'יחידות' מראש-חודש סיוון תשכ"ט ('משבחי רבי' עמ' 203). והרבי מוסיף ומטעים:

דוגמה לדבר - כשאדם רעב מבחינה גשמית, קשה לו להבין עניין שכלי ולפתור שאלות ובעיות, שכן הרעבון גורם לאי תפקוד כדבעי של הכוחות והחושים, ורק אחר שאכל ושתה ושבע הוא יכול לשבת להבין ולפתור בעיות וכיוצא-בזה, שכן קיבל חיזוק הראוי והיכולת הדרושה לכך.

על-דרך זה הוא בהנוגע לנשמה, כאשר היא צריכה להתעסק עם בעיות וחששות וכיוצא-בזה, הרי קודם צריכים להשתדל שתהיה הנשמה שבעה, והדרך להשביע את הנשמה היא על-ידי קיום המצוות בפועל, כי כל מצווה ומצווה הרי היא כמו מאכל ומשקה להגוף. ואז על-ידי חיזוק כוחות הנשמה, בנקל יותר להתגבר על הבעיות ויש לה היכולת כדבעי לפתור אותן.

הרגש חייב לקבל ביטוי מעשי

בשנת תש"ל ביקרה אצל הרבי הגב' נחמה ליפשיץ, פעילת עלייה מפורסמת ברוסיה הסובייטית, אשר זכתה לחצות את מסך הברזל זמן לא-רב קודם לכן. הגב' ליפשיץ מילאה תפקיד מרכזי באירועי שמחת-תורה ליד בית-הכנסת הגדול במוסקבה, מעמד שכזכור, היה מיפגן שנתי של יהדות חיה גם בימים שהשלטון הסובייטי לא אפשר פעילות יהודית גלויה.

בהמשך ל'יחידות' שעוררה הדים רבים בקרב העולים מרוסיה וברחבי העולם היהודי, כתבה הגב' ליפשיץ לרבי, והרבי השיב לה באיגרת הבאה (נדפסה באגרות-קודש כרך כו עמ' שכח-של) ; התרגום נדפס ב'כפר חב"ד' גליון 910 עמ' 36-35):

ב"ה, יו"ד אדר א' ה'תש"ל

ברוקלין, נ.י.

מרת נחמה תחי' ליפשיץ

ברכה ושלום!

זה עתה קיבלתי מכתבה מ 22/1, והנני מודה לה על האיחולים הטובים.

שמחתי לקבל ידיעות אודות ההצלחה האמיתית שלה בלונדון, בפרט שתקוותי כי בשייכות ובהמשך לשיחתנו כשהיתה כאן, ההצלחה שלה תנוצל, על-ידה ועל-ידי אחרים, לקרב יהודים ליהדות, יהדות אמיתית, שבזה תלוי הקיום והחוזק של בני ישראל, בכל מקום שהם, ובכל תנאי-חיים שהם נמצאים: אם בתנאים של לחץ והגבלות מבחוץ, ואם במלחמה וסכסוכים מבפנים. בכל אלה נחוצים כוחות בלתי רגילים כדי להתנגד ולהצליח. ודאי הדבר, כפי שרואים בהיסטוריה של עמנו, בת כמה אלפי השנים, שסוף סוף היהודים מנצחים. אבל חבל על הזמן, וחבל על הנפשות, רחמנא-ליצלן, וגם על הגופים  שסובלים בשל ההתרחקות או העדר הקירבה המספקת והקשר בין מספר יהודים עם מספר חלקים של היהדות.

בעצם, לאחר החשיבות הרבה של לב יהודי ורגש יהודי, ששניהם נובעים מהנשמה היהודית, הדבר מוכרח לקבל ביטוי במעשים פרקטיים. ובדיוק כשם שצריך לחיות בכל יום וכל היום, כך גם צריך להיות ניכר בחיי היום-יום, במעשי האדם, שזה יהודי, ושהמעשים נעשים על-ידי יהודי, כדי לקשר אותו עם מקורו. הוא אוכל שונה מאחרים, מנהל את ענייני המסחר שלו שונה מאחרים, וכו'. שלא לדבר שכאשר מגיעים שבת ויום-טוב, שאז כל היום שונה משאר ימי השנה, ושלא כמו אצל עמים אחרים שההבדל מתבטא בכך שזה יום עבודה וזה יום מנוחה, אלא כפי שיהודים קוראים לזה: ימי חול וימי שבת ויום-טוב. כלומר, ימים קדושים, בניגוד לחולין, והמנוחה היא רק פרט ותוצאה של קדושה.

לאחר מה שעברה, הרי ראתה בעצמה כי כל שאר הגישות כיצד להבטיח את קיומו של העם היהודי 'פשטו את הרגל'. היחידה שמחזיקה מעמד היא זו שמקשרת יהודי עם שמחת-תורה ועם בית-כנסת, שזה מחזיק את היהודי עד שבאה האפשרות שיוכל להתנהג כיהודי בכל הפרטים: ללמוד תורה, בפשטות את השולחן-ערוך והמצוות ולקיימן בגלוי, שאז השמחת-תורה ממלאה את תפקידה האמיתי, שיהודי שמח בתורה, שתהיה אצלו תורה (מלשון "הוראה"), כל השנה כולה, והתורה שמחה בו, כאשר רואים שהוא איננו שומר אותה במוזיאון, אלא היא תורת-חיים שבאה לביטוי בחייו.

הנני מקווה שבהתאם למדובר בפגישה כאן, עוד רבות בשנים תנצל את האפשרויות שלה לעורר אצל אלה שהיא נפגשת עמם את הקשר שלהם עם היהדות ו - כעת שאפשר לדבר בגלוי - להוסיף לכך גם את התוכן ואת הרוח האמורים, שיראו את יהדותם בתוקף גם ברחוב, אשר המסקנה ההגיונית מכך, היחידה האפשרית, היא לאכול כיהודי (כשר) לדבר כיהודי (ללא לשון-הרע וכד'), ובכלל להתנהג בימי החול ובשבת ויום-טוב כאמור לעיל.

בברכה להצלחה ובשורות טובות

"מצוות מעשיות, בפרט"

להלן מכתב שמתוכנו אנו למדים על מאמצים שהשקיע הרבי כדי לקרב פלוני - אחד מני רבים - לקיום מצוות מעשיות. המכתב, מכ"ו באייר תשי"ב (נדפס בספר 'מענה מלך', בעריכת רש"ז גליצנשטיין, תשס"ד, עמ' 87), נשלח לאחד מאנ"ש:

כבקשתו הזכרתי את אחיו וגם אותו בהיותי על הציון של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע להמצטרך להם, ותקוותי אשר בהשתדלות במרץ הראוי, יוכל להשפיע על אחיו שי' שיתקרב ליהדות בכלל ואפילו למצוות מעשיות בפרט. ומובן מעצמו שצריך הוא ביותר ובייחוד לקרבו לעניין שידוך המתאים.

להלן ממשיך הרבי וכותב:

ומה שמבאר במכתבו שיש עניינים בנוגע למצוות מעשיות שאחיו לא יוותר על-זה [=לא יסכים בשום אופן לקיימן] הנה יש לקוות שאין זה אלא דבריו עתה. אבל במשך הזמן ... הוא [=הנמען]  מצידו והידידים שיבקש גם-כן יסייעו בדיבורים כאלו, הנה סוף-כל-סוף יתקרב לאט לאט, וכמו שכתוב לאט לאט אגרשנו. ואף שיש להיזהר לא להראות לאחיו שזהו עניין של מלחמה או שרוצים לנצחו, כמובן. ואקווה שבקרב הימים יוכל להודיעני בשורות-טובות בזה.

הרבי חותם את מכתבו:

הנני מסגיר פה גם-כן מכתב לאחיו שי', ואל בינתו אשען אם למוסרו לו, ואם הן - לבחור הזדמנות המתאימה לזה.

"המעשה הוא העיקר"

בערב חג השבועות תשל"ג כותב הרבי ל"מרת חנה תחי' למדן", בת למשפחת סלונים, בעקבות מכתב שכתבה לרבי ובו סיפרה על התקדמותה בדרך היהדות (המכתב פורסם ב'ניצוצי אור', להמזכיר הרה"ח ר' ניסן ע"ה מינדל, עמ' 46):

בנועם נתקבל מכתבה מט' באייר, אף כי באיחור זמן.

ובמיוחד נהניתי לקרוא בו על דבר ההתקדמות בהשיבה למקור, ובסגנון הידוע, לעצמותו של כל יהודי, כמאמר חכמינו ז"ל ישראל מאמינים בני מאמינים. והרי אחד מיסודי אמונת ישראל הוא שהמעשה הוא העיקר, וכמודגש גם כן במתן-תורה, בתוכן עשרת הדיברות שהוא כולו מעשי, לבד הדיבור הראשון המניח היסוד לקיום כל המעשים, שגם בזה נקודה מעשית ביותר, כפי שראינו בדורנו, דורו של היטלר ויורשיו, אשר כל אלה אשר ביססו את הציווי של "לא תרצח" ו"ל תגנוב" וכו' על שיטות פילוסופיות ושיטות במוסר, אבל מיוסדות בשכל בני אדם - הרי לא רק שלא קיימו ציוויים אלה אלא שעשו מעניין הרצח ועניין הגניבה וכו' שיטה פילוסופית ושיטה מוסרית וכו' וכו', ובממדים למעלה מכל השערה.

ומיוסד על הודעת חכמינו ז"ל אשר מצווה גוררת מצווה, בטוחני שאותן המצוות שמקיימת ואודותן כותבת בוודאי ובוודאי יגררו עוד מצוות, ובתור אשת חיל ועקרת הבית הרי כל הבית יתנהג ויתקדם בכיוון האמור, וזכות אבותיה מסייעה.

בכבוד ובברכה - בסגנון המקובל במשפחתנו, גם במשפחת סלונים - לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות ולבשורות טובות בכל האמור. 

"יפעל יותר על חומר הגוף"

בביקורו השני של הרה"ג הרב משה-צבי ע"ה נריה, ראש ישיבות בני עקיבא, אצל הרבי (אור ליום שני, ב' בכסלו תשכ"ח - 'בצל החכמה' עמ' 26), סיפר לרבי כי בפגישותיו בסמינריונים וכו' עם נוער שלעת-עתה אינו שומר תורה ומצוות, הוא תובע מהם שילמדו תורה בתקווה שהמאור שבתורה יחזירם למוטב.

תגובת הרבי הייתה:

התביעה שילמדו תורה - היא אמנם תביעה טובה ונכונה, אבל כיוון שעושים זאת באופן של לימוד שכל נוסף ותו לא, הרי ההשפעה אינה מספיקה. מה-שאין-כן כשתובעים מהם לקיים מצוות מעשיות - שזהו עניין של קבלת-עול - הרי זה יפעל יותר על חומר הגוף!

ושוב העלה רמ"צ נריה את ניסיונו לדבר על רגשות הנוער "תארו לעצמכם כשאתם בראש-השנה וביום-הכיפורים מתפללים ליד הכותל במחיצת יהודים".

הרבי מבהיר:

זה טוב ל"אחת בשנה", אך העיקר הוא לדרוש לקיים מצוות מעשיות... מצוות שמקיימים בכל יום... ואז פועלים הדברים יותר.

והוסיף:

ובנוגע לכל אלו יש לפעול... "אפילו מאה פעמים" ו"ספיקא דאורייתא לחומרא"...

המבחן העיקרי - מבחן ה'פועל'

בעיצומם של ימי מלחמת יום-הכיפורים התנהלה התכתבות בין הרבי ומי שהיה באותם ימים תת אלוף בצה"ל, מר מרדכי ציפורי. בי"א כסלו תשל"ד ('ניצוצי אור', הר"נ מינדל, עמ' 53-51) שיגר לו הרבי איגרת ארוכה שבמרכזה הקדמת המעשה וה'מעשיות' לעיוני והשכלי. בין השאר כותב לו הרבי כך:

בנוגע לשאלות הבאות במכתבו, הנה לאחר בקשת סליחתו מוכרחני להקדים נקודה עיקרית, והיא, אשר בלשון הידוע "לא ברא הקב"ה בעולמו דבר אחד לבטלה", על-אחת-כמה-וכמה את האדם. שהמסקנה מזה, אשר לכל לראש מתפקידו של האדם לברר העניינים והשאלות הנוגעים למילוי שליחותו בעולם.

והשליחות היא להרבות הטוב, או, בסגנון אחר, להגביר הצורה על החומר והרוחניות על הגשמיות. ובכל זה המעשה הוא העיקר, כפי שרואים במוחש, אלא שהמעשה צריך להיות מיוסד ומחושב על פי שכל הישר והטוב.

רצה בורא האדם אשר האדם יעשה בכל האמור מתוך בחירה חופשית שלו, ונתן לו כל האפשרויות לבחירה זו, ובלשון הכתוב: "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע (וההמשך בא תיכף ובלשון בקשה וגם הבטחה) ובחרת בחיים" (דברים, ניצבים ל: טו,יט).

מנקודה זו, הרי השאלות העומדות על הפרק ושצריך להשתדל ולהתאמץ בפתרונן, הרי הן לכל לראש אלו הנוגעות למעשה בפועל, ורק בזמן הפנוי, לאחרי כל הבירור בזה, יש מקום להתבונן גם בעניינים עיוניים שאין להם כל שייכות למעשה בפועל, על-כל-פנים בהווה.

ב) בודאי גם במקצוע שלו בצבא נוקט בשיטה מעשית בחפשו פתרון לדבר העומד בספק על ידי חקירה והתבוננות האם היה בעבר מצב דומה ואיך פתרו המצב אז ועד כמה היה פתרון זה מוצלח. וכן בנוגע ללימוד כל מקצוע מעשי, כולל תכסיסי מלחמה ושלום, רפואת הנפש והגוף וכו', מיוסד הלימוד על החקירה במה שקרה בעבר והנסיונות שבעבר, ובסגנון הידוע "אין חכם כבעל הניסיון". ואבן בוחן ועיקרית בכל חקירה כזו היא אשר לכל לראש נוגע בזה התוצאות בפועל, כוונתי האם הצליח תכסיס פלוני במצב פלוני, או טיפול רפואי במצב בריאות פלוני, או הצליח רק בחלקו או לא הצליח כלל.