קרבן לפי המקריב
"אם עולה קרבנו מן הבקר" (ויקרא א,ג). הפסוק מונה שלושה מיני קרבנות: בקר, צאן ועוף. העשיר, שהוא מלא ביטחון עצמי וגאווה, ונוטה לחטוא יותר, צריך להביא קרבן גדול – "מן הבקר". הבינוני, החוטא פחות, יוצא ידי חובה בעולה מן הצאן – "מן השה". ואילו העני, שפל הרוח, החוטא פחות מכולם, דיי לו בקרבן הקטן ביותר – "מן העוף".
(זוהר)
ובלבד שיכוון
נאמר בעולת הבהמה "אִשֶה ריח ניחוח" (ויקרא א,ט), ונאמר בעולת העוף "אִשֶה ריח ניחוח" (ויקרא א,יז), ובמנחה "אִשֶה ריח ניחוח" (ויקרא ב,ב). ללמד שאחד מרבה ואחד ממעט, ובלבד שיכוון אדם דעתו לשמים.
(משנה מנחות יג,יא)
שהעשיר יכוון
המילים "ובלבד שיכוון את ליבו לשמים" אינן אמורות על הממעיט, אלא על המרבה, על המביא קרבן בעושר. שכן הממעיט, העני, ודאי רואה בנדבתו את תוכה, וּוַדאי שהוא מכוון את ליבו לשמים.
(רבי בונם מפשיסחה)
פעולת הכוהן
"והקריבו בני אהרון הכוהנים את הדם" (ויקרא א,ה). את הקרבנות מקריבים על-ידי הכוהנים דווקא, כי רק הכוהן, איש החסד, ביכולתו לפעול הן את העלייה הן את ההמשכה הנפעלות על-ידי הקרבן.
(ספר המאמרים קונטרסים)
הקרבת הרצון
הקרבת הדם בעבודה הרוחנית בנפש האדם היא הקרבת הרצון, "כי הדם הוא הנפש". את כל החמימות בנפש ואת רתיחת הדמים שיש לאדם בהבלי העולם, עליו להפוך לרשפי אש של אהבת ה', בעבודת התורה והתפילה ובקיום המצוות.
(ספר המאמרים תרצ"ו)
עלייה לעולמות
"אִשֶה ריח ניחוח לה'" (ויקרא א,ט). הקרבנות פועלים בירור ועלייה לכל העולמות, והפסוק שלפנינו רומז לשלוש העליות: "אִשֶה" – עלייה מעולם העשייה; "ריח" – עלייה מעולם היצירה; "ניחוח" – עלייה מעולם הבריאה לעולם האצילות.
(ספר המאמרים ת"ש)
הקרבת התענוג
"כל חֵלֶב לה'" (ויקרא ג,טז). החֵלֶב והשומן מבטאים תענוג. התורה רומזת כאן שכל תענוגו של האדם צריך להיות בענייני אלוקות בלבד. האדם זקוק לאכילה, לשתייה ולעניינים גשמיים אחרים, אך את כל אלה עליו לעשות כדבר הכרחי, ואילו החפץ והרצון הפנימיים צריכים להתבטא בעניינים רוחניים בלבד.
(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)
מצווה בשעתה
"ואם לא תשיג ידו לשתי תורים והביא את קרבנו עשירית האיפה סולת" (ויקרא ה,יא). תניא רבי יהודה אומר: חביבה מצווה בשעתה, שמיד הוא מביא ואין ממתינים לו עד שיעשיר ויביא כִּשְׂבָּה או שעירה.
(תורת כוהנים) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
