נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1045- כל המדורים ברצף
	"בואו ורשו את הארץ"
	משיח מחכה בחוסר-סבלנות
	בין מנהגי בעלז וחב"ד (ב)
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1045, ערב שבת-קודש פרשת דברים / חזון, ה' במנחם-אב ה'תשע"ד (01.08.2014)

  דבר מלכות

"בואו ורשו את הארץ"

בפסוק השמיני, הקשור עם הגאולה, מורה התורה על הכניסה לארץ – הקשורה אף היא עם הגאולה * ביאור נפלא בדיוק פירוש רש"י: מה החידוש בהבטחה זו על ההבטחות הקודמות לאברהם אבינו ובקריעת ים סוף; וכיצד היה אפשר לכבוש את ארץ ישראל ללא שילוח מרגלים תוך הפלת פחד על האויב באופן שלמעלה מהטבע? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. נהוג ללמוד בכל שבת פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י, וכן עניין בהערות אאמו"ר על הזהר, ובשבתות שלומדים פרקי אבות – משנה בפרק שבת זו, ובשבתות "בין המצרים" – עניין בהלכות בית הבחירה.

בנוגע לפסוק עם פירוש רש"י: בפרשתנו ישנו פסוק שתוכנו קשור עם עניין הגאולה – בהתחלת הפרשה פסוק ח', כדלקמן.

ובהקדים: עצם חלוקת הפסוקים הרי זה עניין של הלכה, כמבואר בגמרא¹ ש"כל פסוקא דלא פסקי משה אנן לא פסקינן ליה". ולכן, כאשר מדובר אודות הפסוק השמיני – הרי זה קשור במיוחד עם עניין הגאולה, כידוע ומפורסם בריבוי מקומות בדא"ח (ובלקוטי-שיחות), שיציאת מצרים וחירות ועלמא דחירותא וכו' – הם דווקא בספירה השמינית – בינה, למעלה מז', כינור של שמונה נימין וכו'. וכמעלת שומר ההיקף על ההיקף (שבת בכלל). ולהעיר מסנהדרין²: במוצאי שביעית בן דוד בא.

זאת אומרת: נוסף לזה שכללות פרשת דברים קשורה עם עניין הגאולה, מאחר ששבת פרשת דברים היא לעולם "שבת חזון", שאז מראים לכל אחד ואחד מישראל את בית המקדש השלישי (כנ"ל בארוכה), וכמודגש גם בהפטרת שבת זו שסיומה "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" [ומאחר שבהפטרה מדובר אודות הגאולה, מובן, שזהו גם תוכן כללות הסדרה, ובפרט התחלת הסדרה, כי ההפטרה היא סיום וחותם הסדרה] – הרי בפסוק ח' (שמספרו קשור עם עניין הגאולה) מדובר אודות עניין הקשור עם הגאולה.

בפסוק ח' נאמר: "ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם". ומובן, שכללות עניין הכניסה לארץ הוא עניין של גאולה לגבי המעמד ומצב הקודם.

ונוסף לזה – והוא העיקר: איתא בגמרא³: "אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, לכם לא נאמר אלא להם, מיכן לתחיית המתים מן התורה" ("דמשמע שהבטיח הקב"ה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב שייתן להם ארץ ישראל, וכי להם ניתנה והלא לבניהם ניתנה, אלא מלמד שעתידין לחיות, ועתיד הקב"ה ליתן להם את ארץ ישראל"⁴), ועל דרך זה בנוגע לפסוק זה, ש"לתת להם" מרמז על הכניסה לארץ לעתיד לבוא, לאחרי תחיית המתים.

ומה שעניין זה לא הובא בפירוש רש"י – הרי זה משום שאין זה פשוטו של מקרא.

[ולהעיר שמאמר רז"ל הנ"ל הוא בפרק "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – דקאי על עולם התחיה, כי אף על פי שבדרך כלל ישנה מחלוקת אם עולם הבא קאי על גן עדן או על עולם התחיה, הרי בהכרח לומר שכאן קאי "עולם הבא" על עולם התחיה – כמובן מהמשך דברי המשנה "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה", ומבואר בגמרא ש"הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה"].

ב. על הפסוק "ראה נתתי לפניכם את הארץ גו'" – מעתיק רש"י את התיבות "ראה נתתי", ומפרש: "בעיניכם אתם רואים, איני אומר לכם מאומד ומשמועה", שזהו הפירוש בדיוק הלשון "ראה נתתי".

זאת אומרת: מה שכתוב "ראה נתתי לפניכם את הארץ גו'" – קאי על משה רבינו, שהוא מדבר אל בני ישראל ואומר להם "נתתי לפניכם את הארץ". וכמוכח מזה שבהמשך הפסוק נאמר "אשר נשבע ה' לאבותיכם", שמזה משמע שהתיבות שלפני זה הם דברי משה רבינו (כפשטות הכתובים בכל מקום כיוצא בזה – מלבד כאשר מפורש באופן הפכי). וזוהי ההדגשה בדברי משה רבינו – "ראה נתתי גו'": "בעיניכם אתם רואים (שנתתי לפניכם את הארץ), איני אומר לכם מאומד ומשמועה".

וממשיך רש"י לבאר את התיבות "בואו ורשו", שלכאורה אינו מובן: לשם מה נאמרה תיבת "בואו"? – אלא הפירוש בזה הוא, שבני ישראל אינם זקוקים לדבר נוסף מלבד "בואו ורשו", וטעם הדבר – כי: "אין מערער בדבר, ואינכם צריכים למלחמה, אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין".

ואחר כך מעתיק רש"י תיבת "לאבותיכם", וכותב "למה הזכיר שוב לאברהם ליצחק וליעקב" [ולהעיר: התיבות "לאברהם ליצחק וליעקב" שבדברי רש"י, הם התיבות שרש"י מעתיק מהפסוק (ותיבות אלו צריכות להיות באותיות גדולות), בדוגמת תיבת "לאבותיכם", אלא שבאמצע מוסיף רש"י את התיבות "למה הזכיר שוב", כדרכו של רש"י בכמה מקומות] – "אלא אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו". עד כאן פירוש רש"י.

וצריך להבין:

א) מאחר שרש"י מפרש שמה שכתוב "ראה נתתי" פירושו "בעיניכם אתם רואים", הרי מעצמו מובן שאין זה באופן של שמיעה וכיוצא בזה, ואם כן, לשם מה צריך רש"י להוסיף ולשלול "איני אומר לכם מאומד ומשמועה"?!

ב) מהו כפל הלשון "מאומד ומשמועה"?

ג) רש"י כותב "אין מערער בדבר, ואינכם צריכים למלחמה", ולכאורה: מאחר ש"אין מערער בדבר", אפילו באופן של ערעור בדברים בעלמא – פשיטא ש"אינכם צריכים למלחמה", שהיא התנגדות גדולה יותר מאשר ערעור בדברים בעלמא. ועל פי זה – אפילו אם רש"י רוצה להדגיש ב' פרטים אלו, היה צריך להקדים ולומר שלכל לראש "אינכם צריכים למלחמה", שזהו דבר חמור יותר, ונוסף לזה – חידוש גדול יותר: "אין מערער בדבר", אפילו באופן של ערעור בדברים בעלמא. ואם כן אינו מובן: מדוע כותב רש"י בסדר הפכי – "אין מערער בדבר, ואינכם צריכים למלחמה"?!

ד) רש"י מוסיף "אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין", כדי שהבן חמש למקרא לא יקשה הרי רואים בפועל שהיו צריכים למלחמה, ולכן כותב "אילו לא שלחו מרגלים כו'". אבל עדיין אינו מובן: מדוע משנה רש"י מלשון "מלחמה" שכתב לפני זה ללשון אחר – "כלי זיין"?!

ה) רש"י מדייק "אילו לא שלחו מרגלים כו'", היינו, שאין כוונתו לחטא המרגלים (כתוצאה משילוחם), אלא לשילוח המרגלים גופא. ולכאורה: מהו החיסרון בעצם שילוח המרגלים – הרי שילוח המרגלים היה על ידי משה רבינו ("שלח לך – לדעתך"), ו"אותה שעה כשרים היו"⁵, ואם כן, מהו החיסרון שבדבר?!

ו) לשון הכתוב הוא "אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב". ולכאורה: על פי דברי רש"י ש"אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו" – היה צריך להיות סדר הכתוב באופן הפכי: לכל לראש "לאברהם ליצחק וליעקב" – זכותו של כל אחד ואחד בפני עצמו, ולאחרי זה – "לאבותיכם", זכותם של ג' האבות ביחד. ומדוע מקדים הכתוב "לאבותיכם" – זכותם של ג' האבות ביחד?!

וכמדובר כמה פעמים שאין לבאר שהטעם לדיוקים שבפירוש רש"י הוא לפי שכך כתוב בספרי – כי אין ענינו של רש"י להעתיק את לשון הספרי, אלא לבאר פשוטו של מקרא, ובפרט שאינו מקדים לומר שפירוש זה הוא בספרי.

ואדרבה: בנדון דידן לא הביא רש"י את המשך דברי הספרי – "קובע דיופטין ומחלק" [היינו, שלא היו צריכים לשלוח מרגלים, אלא רק לשלוח אנשים שיודעים לערוך שומא כדי שיוכלו לחלק את הארץ (כי "לא התחלקה הארץ במדה . . אלא בשומא, בית כור רע כנגד בית סאה טוב כו'")] – מאחר שפרט זה אינו נוגע לפשוטו של מקרא!

ולכן בהכרח לומר שכל הפרטים שמביא רש"י בפירושו קשורים הם עם פירוש הכתוב בפשוטו של מקרא, ובאופן שלא חסר ולא יתיר. וכפי שיתבאר לקמן.

ג. [..] הביאור בפירוש רש"י:

כאשר הבן חמש למקרא לומד את הפסוק "ראה נתתי לפניכם את הארץ גו'" – נשאלת אצלו שאלה: מהו החידוש שבפסוק זה לגבי שאר המקומות שבהם למד כבר אודות הבטחת הקב"ה לישראל שיכנסו לארץ, ולדוגמא: הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", וכפירוש רש"י: "הבטחתו של הקב"ה כאילו היא עשויה", ואם כן, מהו החידוש שבפסוק זה?!

ועל זה מבאר רש"י שהחידוש שבפסוק זה הוא – "ראה נתתי", "בעיניכם אתם רואים", היינו: בשאר המקומות שהובטח לבני ישראל שיכנסו לארץ, היה הדבר "מאומד ומשמועה", וכאן נתחדש העניין ש"בעיניכם אתם רואים, איני אומר לכם מאומד ומשמועה".

ומדייק רש"י ב' לשונות – "מאומד ומשמועה":

בני ישראל ידעו אמנם אודות הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (שהרי קודם מתן תורה נתן משה רבינו לבני ישראל את "ספר הברית", "מבראשית ועד מתן תורה"⁶] – אבל עניין זה היה אצלם באופן של "שמועה" בלבד, היינו ששמעו דבר זה והאמינו בזה.

ולאחרי זה, בעת קריעת ים סוף, אמרו בני ישראל "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך", דקאי על הכניסה לארץ, אבל כאן נאמר הדבר "מאומד" (ולא "משמועה" בלבד): לאחרי שבני ישראל ראו שנתקיימו ד' הלשונות של גאולה, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, שיערו הם (באופן של "אומד" ולא רק "משמועה", אמונה בלבד), שבודאי יתקיים המשך הכתוב "והבאתי אתכם אל הארץ גו'", היינו, שכבר הגיע הזמן לקיום ההבטחה על הכניסה לארץ, ולכן אמרו "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך".

והסדר בפירוש רש"י הוא "אומד" ואחר כך "שמועה" – כי ה"אומד" הוא של עצמם (של בני ישראל ומשה), מה שאין כן ה"שמועה" היא באופן ש"שאל . . זקניך גו'" (ההבטחה לאברהם אבינו).

זאת אומרת: עד עתה היתה ההבטחה אודות הכניסה לארץ באופן של "מאומד ומשמועה" ("מאומד" – לאחרי יציאת מצרים, ולפני זה – בעת ההבטחה לאברהם אבינו – "משמועה"), ואילו בפרשתנו, כאשר מדובר אודות הזמן ש"אחרי הכותו את סיחון . . ואת עוג", היינו, שכבר התחיל עניין כיבוש הארץ בפועל ממש – הרי זה באופן ש"ראה נתתי", "בעיניכם אתם רואים", ולא "מאומד ומשמועה" (כפי שהיה עד עתה).

ד. וממשיך רש"י: "בואו ורשו – אין מערער בדבר":

הלשון "אין מערער בדבר" מורה שמדובר אודות זה שיש מקום בשכל לומר שביכולתו לערער בדבר, היינו: כאשר מדובר אודות "אדום" (בני עשו), יש מקום לומר שבהיותם מזרע אברהם ויצחק, יתכן שיבואו לערער ולומר שיש להם חלק בארץ שהובטחה לאברהם ויצחק. ועל זה נאמר "אין מערער בדבר".

והטעם לזה – כפי שכבר למד הבן חמש למקרא בפרשת חוקת⁷ "כה אמר אחיך ישראל גו'", ובפירוש רש"י: "מה רצה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו אחים אנחנו בני אברהם שנאמר לו כי גר יהיה זרעך, ועל שנינו היה אותו החוב לפרעו", ומאחר ש"פירש אביכם (עשו) מעל אבינו (יעקב) . . מפני השטר חוב המוטל עליהם, והטילו על יעקב" – מובן, ששוב אין ל"אדום" שום טענה לבוא ולערער שיש להם איזה חלק בארץ.

וממשיך רש"י – "ואינכם צריכים למלחמה":

גם כאשר "אין מערער בדבר", הרי יתכן שיושבי הארץ (לא בני אדום) יצאו במלחמה נגד בני ישראל – לא מפני שיש להם איזה "ערעור", היינו, טענה שכלית שיש להם חלק בארץ (כי "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"), אלא יציאתם למלחמה היא רק מפני שאינם רוצים ומוכנים לעזוב את הארץ.

ולכן מוסיף רש"י "ואינכם צריכים למלחמה", היינו, לא זו בלבד ש"אין מערער בדבר" מבני אדום (שאצלם שייך רק ערעור בדבר בלבד, ולא מלחמה, מאחר שלא באים לכבוש את ארצם), אלא אפילו יושבי הארץ שאותה אתם באים לכבוש, גם הם לא יצאו במלחמה ("אינכם צריכים למלחמה"), כי "נמוגו כל יושבי כנען", "תפול עליהם אימתה ופחד".

ה. וממשיך רש"י – "אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין":

כאשר רוצים להטיל "אימתה ופחד" על האויב שיפחד לצאת במלחמה, הרי הדרך לזה – על פי טבע – כאשר מראים לו שנמצאים במעמד ומצב של חוזק ותוקף גדול, שעניין זה מתבטא ב"כלי זיין".

[וכפי שכבר למד הבן חמש למקרא בפרשת חוקת⁸ שכאשר "ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה", אזי "ויט ישראל מעליו". – אלא ששם היתה הסיבה (לא מפני שבני ישראל פחדו מאדום, אלא) מפני ציווי הקב"ה "אל תתגרו בם גו'"⁹].

זאת אומרת: הטלת אימה ופחד על האויב שיפחד לצאת למלחמה – אינה נפעלת על ידי זה שמדברים עמו ומסבירים לו אודות צדק ויושר, כי לא איכפת לו מצדק ויושר! וכמו כן אי אפשר לפעול זאת על ידי חתימות על "חוזה שלום" (על דרך החוזה של "מחנה דוד" וכו'), שאז מתחיל משא ומתן וכו'. אלא הדרך היחידה לפעול שהאויב יפחד לצאת במלחמה היא – כאשר מגלים תוקף וחוזק, ועל פי דרך הטבע הרי זה קשור עם "כלי זיין".

ועל זה אומר רש"י – "אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין", היינו, לא זו בלבד שלא היו צריכים למלחמה בפועל ממש, אלא לא היו זקוקים כלל לפעולה טבעית – "כלי זיין" – כדי להטיל אימה ופחד על האויב, ומה שהיו זקוקים ל"כלי זיין", הרי זה רק לפי ש"שלחו מרגלים", עצם שילוח המרגלים (עוד קודם לחטא המרגלים):

כאשר באו ישראל ואמרו "נשלח אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ גו'"¹⁰ – הראה הדבר שרצונם שכיבוש הארץ יהיה בדרך הטבע, שאז זקוקים לשלוח מרגלים כדי לדעת "את הדרך אשר נעלה בה", היכן יש הר והיכן יש בקעה וכיוצא בזה, "ואת הערים אשר נבוא אליהן", היכן יש עיר בצורה, וכיוצא בזה.

דהנה, כאשר הולכים לכבוש את הארץ בכוחו של הקב"ה בלבד, ללא כל צורך בפעולה טבעית – לא צריכים לשלוח מרגלים כלל, כי מאחר שהולכים בכוחו של הקב"ה, ובאופן ש"ואשא אתכם על כנפי נשרים", הרי אין כל נפקא-מינה אם יש כאן בקעה או הר או מבצר וכדומה, כי הקב"ה לוקח את בני ישראל "על כנפי נשרים", ומביא אותם – באופן שלמעלה מהטבע לגמרי – לכל מקום שהם צריכים להגיע, ואין כל צורך בשום פעולה טבעית!

וזהו החיסרון בעצם שילוח המרגלים (גם לולי חטא המרגלים) – שמרגישים צורך לעשות פעולה טבעית כדי לכבוש את הארץ.

וזהו מה שאומר רש"י – "אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין", כי מה ש"שלחו מרגלים" הראה שרצונם בפעולה טבעית, ומאחר שכן – צריכים גם לפעולה הטבעית של "כלי זיין" כדי להטיל אימה ופחד על האויב.

ו. הביאור מדוע מקדים הכתוב תיבת "לאבותיכם" – קודם שמפרט את כל אחד ואחד מהאבות בפני עצמו ("אברהם כדאי לעצמו כו'"):

על הפסוק "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב"¹¹, מקדים רש"י ומפרש: "וארא – אל האבות", ונתבאר פעם בזה, שלכל לראש רוצה רש"י להדגיש את שייכותם של אברהם יצחק ויעקב לכל בני ישראל, בהיותם ה"אבות" של כל בני ישראל, שזהו הצד השוה בשלשת ה"אבות".

ועל דרך זה בענייננו: הכתוב מקדים "לאבותיכם" כדי להדגיש שלכל לראש קשורה הכניסה לארץ עם שבועת הקב"ה לאבות של כל אחד ואחד מבני ישראל, היינו, אין הכוונה לזכותם ומעלתם הפרטית של כל אחד ואחד מהאבות ביחד, אלא הכוונה לצד השוה שבהם – עצם היותם "אבות" של כל אחד ואחד מבני ישראל.

ונוסף לזה – ישנה גם הזכות והמעלה הפרטית של כל אחד ואחד מהאבות, "לאברהם ליצחק וליעקב", "אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו", שזוהי זכות ומעלה הקשורה עם ענינו הפרטי של כל אחד ואחד מהאבות. ולדוגמא: אברהם אבינו הוא הראשון שנאמר עליו "כי ידעתיו (לשון חבה) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' גו'", ועל דרך זה מובן בנוגע למעלה המיוחדת של יצחק ויעקב.

ז. והנה, מאחר שנמצאים במעמד ומצב של "ראה נתתי לפניכם את הארץ", "בעיניכם אתם רואים, איני אומר לכם מאומד ומשמועה", ויודעים שהקב"ה אומר "בואו ורשו את הארץ" – אזי הולכים בני ישראל מתוך בטחון גמור בה', ובאופן ש"אין מערער בדבר", ועד ש"אינכם צריכים למלחמה", כי "תפול עליהם אימתה ופחד".

ובקרוב ממש זוכים לשלימות כל ארץ ישראל לגבולותיה – "בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת", בביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך", כולל – ארץ קיני קניזי וקדמוני, במהרה בימינו ממש.

(מהתוועדות שבת פרשת דברים ה'תשמ"ב. התוועדויות תשמ"ב כרך ד עמ' 1956-1958; 1968-1971)

_________________________________

1)    מגילה כב, א.

2)    צז, א.

3)    סנהדרין צ, ב.

4)    פרש"י שם.

5)    פירוש רש"י ריש פרשת שלח.

6)    משפטים כד, ז ובפרש"י.

7)    כ, יד.

8)    כ, כ-כא.

9)    פרשתנו ב, ה.

10)  פרשתנו א, כב.

11)  ריש פרשת וארא.

 משיח וגאולה בפרשה

משיח מחכה בחוסר-סבלנות

כבר עברו את כל הבירורים והניסיונות

ההוראה לבני-ישראל בדורנו זה, דור האחרון של הגלות – שמכיוון שעומדים בסיום הגלות ד"ערבות מואב" [לפי כל הסימנים בגמרא, ולפי מה שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו העיד כבר מלפני כמה שנים, שנשאר רק לצחצח הכפתורים, ו"לאלתר לגאולה", ומשיח עומד אחר כתלנו, וכו' וכו'] – מובן שעכשיו צריך כבר להרגיש בגלוי (לא את הקושי של הגלות רחמנא-ליצלן, אלא) שעומדים "בעבר הירדן", נמצאים כבר בעלייה להיכנס לארץ-ישראל בגאולה האמיתית והשלימה, וצריך להיות רק "עמדו הכן כולכם".

ובמכל-שכן וקל-וחומר: אם בנוגע להכנות לכניסתם בפעם הראשונה לארץ-ישראל (כשבני-ישראל היו עדיין "בערבות מואב") כבר נרגשה רק העלייה שבזה ("בעבר הירדן") [...] –

על-אחת-כמה-וכמה גלות זה האחרון, כאשר כבר עברו עבודת הבירורים בגלות, וכל הניסיונות עד לחבלי משיח, הדברים המבהילים הבלתי משוערים כלל וכלל (אפילו לאומות העולם) שאירעו בדורנו זה, היה לא תהיה, לא תקום גו' – הרי דבר ברור ופשוט, שעכשיו הוא איך שבני-ישראל נמצאים "בעבר הירדן", ונכנסים מיד לארץ-ישראל, ביחד עם משה רבינו כפשוטו ממש (כפי שביקש בתפילתו "ואתחנן אל ה' גו'") בגאולה האמיתית והשלימה, שאין אחריה גלות, על-ידי משיח צדקנו.

שהוא עומד ומצפה חסר סבלנות לרגע שיגאל את בני-ישראל מהגלות, וזה יכול להיות תיכף ומיד ממש, ועד כדי כך שהגמרא אומרת שמשיח "יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו (משיח) שרי חד ואסיר חד, אמר דילמא מבעינא דלא איעכב" (שרי חד נגע ומקנחו וקושרו ואחר-כך מתיר האחר כו' ואינו מתיר שני נגעים יחד דסבר איבעי לי לצאת וליגאל את ישראל לא איתעכב כדי קשירות שני נגעים).

ועל-אחת-כמה-וכמה שלאחרי כל העבודה דבני-ישראל בהתאם ל"בקולו תשמעו", הרי בוודאי שמשיח בא "היום", ויתירה מזו – מכיוון שבוודאי עשו בני-ישראל תשובה, הרי ישנה ההבטחה ופסק-דין ברור ש"מיד הן נגאלין", ולא עיכבן אפילו כהרף עין, ובפרט שבוודאי המצב הוא ד"זכו", ובמילא בא משיח "ארו עם ענני שמיא".

...ההוראה בפועל מכל זה:

יהודים צריכים לדעת שבוודאי כבר בא הזמן שמשיח יבוא, כנ"ל בארוכה, צריך רק שיהיה "עמדו הכן כולכם" עם געגועים למשיח, ובוודאי שעל-ידי זה יפעלו ויגלו ביאתו.

וזה שלעת עתה עדיין לא בא – זוהי קושיא, שכל קושיא באה מהעלם והסתר הגלות, ובודאי שמשיח בעצמו יתרצה; אבל אסור שזה יחליש יהודי חס ושלום, אלא אדרבה – זה צריך לעורר עליה יותר נעלית בעבודה "בעבר הירדן" – תוספת מרץ וחיות, להוסיף ביתר שאת וביתר עז ב"משפט" (תורה) ו"צדקה", שמביאים הגאולה, "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת דברים, תשעה באב (נדחה) תשמ"ח; התוועדויות תשמ"ח, כרך ד, עמ' 120-119)

 ניצוצי רבי

בין מנהגי בעלז וחב"ד (ב)

מבלי להכירו, הבחין הרה"צ ר' אהרן מבעלז בנשיא דורנו בבואו לפניו בברלין, והתבטא "יש לו יד חמה" * על 'נתינת שלום' וחטיפת שיריים; אופן כתיבת השם 'יששכר', ומתי מתחילים להניח תפילין רבינו-תם? * מתי נותנים שם לבת שנולדה, ואיזה יום מסוגל לאמירת תחנון? * סיפורים והשוואת מנהגים * רשימה שנייה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

"נטילת שלום" ו"שיריים"

ביום ג' פרשת ויקרא, ד' אדר שני תשמ"א ביקר כ"ק אדמו"ר מבעלזא שליט"א אצל כ"ק אדמו"ר. לאחר סיום הביקור נכנס כ"ק אדמו"ר לתפילת מנחה, ואחר סיום התפלה עברו כמה מניינים של חסידי בעלזא "נעמען שלום" [=ליטול שלום] מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. הרבי התבטא אז:

אין זה מנהגנו, זהו לכבוד האורח [=האדמו"ר מבעלזא] הרי זה מנהג בעלזא – שיהיו בשורות טובות.

את "מנהג בעלזא" זה חווה הרבי בעצמו, וכך גם לגבי נטילת שיריים. בהזדמנות מסוימת ביאר הרבי את חילוקי המנהגים "בין חסידות חב"ד וחסידות פולין בעניין נתינת שלום לרבו" (תורת מנחם כרך ט' עמ' 184). כמו כן ביאר בהזדמנויות שונות (השווה: 'תורת מנחם' כרך ו' עמ' 76; ח' עמ' 242; טו עמ' 226; לב עמ' 29. 46), כי אין זו דרכה של חב"ד לחטוף "שיריים".

למרות זאת, הרי שבאותו ביקור (הנזכר בראשית הרשימה), אותו ערך הרבי באלמוניות אצל הרה"ק ר' אהרן מבעלזא (ראה 'ימי מלך' כרך א' עמ' 466) – קיבל הרבי ממנו באותה הזדמנות "שיריים"!

לימים סיפר על כך הרבי להרב יחזקאל בסר, ממנהיגי אגודת ישראל בארצות הברית (והדברים נחשפו בראיון שהעניק הנ"ל ל'כפר חב"ד' גליון 650 עמ' 22):

פגשתי בו בברלין.. הוא היה גם צדיק גדול וגם ידען גדול.. בלטה הבקיאות שלו בחלק "אורח חיים". הוא העניק לי 'שיריים' ואף דיבר בענין ההלכות של השיעור הדרוש לברכה ראשונה ואחרונה..

אחד ממלוויו של הרבי באותו ביקור, חסיד גור בשם ר' איצ'ה מאיר פירסטנברג סיפר לרב בסר, שהוא זוכר את היום בו הרבי מבעלז הגיע לברלין. הרבי, שהיה אז אברך צעיר אמר לי, הייתי רוצה להכיר את הרבי מבעלז, והלכנו יחד. היה קהל רב. כל אחד נתן לרבי מבעלז שלום, והרבי מבעלז היה נותן שלום עם מגבת על היד. כאשר הגיע הרבי בתורו לתת לו שלום, הגביה הרבי מבעלז את ראשו, הוריד את המגבת והושיט את ידו לשלום. הרבי היה לבוש כמו אדם פשוט, אך הבעלזער הסתכל עליו ואמר: "יש לו יד חמה"...

'שאלה' חצופה

במעמד 'חלוקת דולרים' שהתקיים בי' בסיוון תש"נ (התוועדויות תש"נ כרך ד' עמ' 325) אמר הרבי:

ההנהגה של ליובאוויטש – שזוהי אגב גם ההנהגה של בעלז – בענין (אי) שינה בסוכה, ידועה ומפורסמת – עוד מזמנו של אדמו"ר האמצעי, שנוסף לכך שהיה בעצמו למדן גדול, התנהג כך מפני שכך התנהג אביו אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן-ערוך!

את הביאור ההלכתי בנושא העניק הרבי בהרחבה שנים רבות לפני כן (ראה לקוטי שיחות כרך כט עמ' 219-211, ובתרגום ללשון-הקודש ב'שולחן מנחם' כרך ג' עמ' רט-רכא).

אלא שבשנת תש"נ התבטא הרבי, כי לאותם המחפשים לחרחר-ריב, לעורר מחלוקת ושנאת חנם אין להתייחס:

ובוודאי לא לענות ולהסביר להם בפלפול של הלכה, כאילו יש כאן שאלה בענין של הלכה.. ואין לך חוצפה גדולה מזו כלפי אדמו"ר הזקן (בעל התניא והשולחן-ערוך) לעורר שאלות בענין שינה בסוכה!

שבט יששכר

בביקור תשמ"א הנ"ל התעניין הרבי כיצד נהוג בבעלז בעניין כתיבת השם ישכר – בשני שיני"ן או בשי"ן אחד? והשיב האדמו"ר מבעלז כי זקנו הרה"צ ר' ישכר דב (תרי"ב – כ"ב מ"ח תרפ"ז) – נהג בכתיבת שי'ן אחד, והרבי ביקש לשמוע ביאור על-כך.

באותה שנה במכתב מב' דראש חודש תמוז תשמ"א אותו שלח הרבי לאחד מראשי אגודת הרבנים בארצות-הברית, מצוי הסבר לפשר התעניינות הרבי בנושא. וכך נאמר שם (לקוטי שיחות כרך ל' עמ' 287):

לההערה מאז אודות "ישכר-יששכר" – מה שאמרתי היה לא בעצם הענין, שהרי שקלו-וטרו ומבואר הוא בכמה-מקומות ובפרט בספרי שמות גיטין (כולל – על-דבר חילוקי המדינות בזה), וכן בנוגע לקריאת-התורה (נקבצו השיטות ב'תורה שלימה' לויצא על-הפסוק), אלא-אודות הסתירה מיניה וביה – שהספרים דראשי הגזע נקראו בפי כל, בני ושער – יששכר, וחתימת וקריאת האנשים בשי"ן אחת.

הכוונה כמובן, ל"בני יששכר" ו"שער יששכר" (שמות הספרים), מה שאין כן בחתימת שמם. וקל-להבין.

'רבינו-תם' – מאימתי?

באותו ביקור של האדמו"ר מבעלז אצל הרבי דובר גם אודות מנהג הנחת תפילין דרבינו-תם בבעלזא. כ"ק אדמו"ר התעניין מתי מתחילים בכך – היה ניכר שהתעניינותו של כ"ק אדמו"ר היא בעיקר האם נהגו בבעלזא כמנהג צאצאי ה"בני יששכר" על פי הוראתו – וכן של צאצאי בעל 'היכל הברכה' – להתחיל להניח תפילין רבינו-תם מיום הבר-מצוה; וכן מה נהוג ללמוד בעת הנחתן (בלשון הרבי: "האם עניינים שקשורים בעמקות"?).

כ"ק האדמו"ר מבעלזא השיב שהסדר בבעלזא הוא שמתחילים בהנחת תפילין דרבנו תם אחרי החתונה ואף מאוחר יותר (אחר שנה ראשונה), ולומדים בהם משהו בתורה כפרשה בחומש (חוברת הנ"ל עמ' ל).

מתן שם לבת

בכ"ו מרחשון תשי"א (אגרות-קודש כרך ד' עמ' מח) כותב הרבי על הצורך במתן שם לבת ביום הקריאה הסמוך:

בספר טעמי המנהגים ח"ד ע"ב (בדפוס ירושלים ת"ו תשי"ז ע' שצז) הביא – "שמעתי בשם הרה"צ וכו' [מהר"ש] מבעלז לקרות שם לבת לאחר ה' ימים כו'" עיין שם – ומי יודע אם שמועה אמיתית היא. ובכל אופן, אנו אין לנו אלא הוראות נשיאנו. עיין ספר חסידים סי' תתשא.

יצויין כי בגוף המכתב עצמו מביא שזוהי הוראת אדמו"ר הזקן שהדגיש "שאף שיש טעם הנותן מקום לומר לחכות בקריאת השם עד קריאת התורה דשבת-קודש, בכל זאת מפני טעמים ידועים אין לעשות כן, ויקרא שם לבתו ביום הקריאה הקרוב ליום הלידה".

"טעמים ידועים" ככל הנראה הם לפי דברי הרבי בהזדמנויות אחרות:

א) "כניסת נפש הקדושה" היא תיכף בלידתה ובעת נתינת השם, ולמה לאחרו (לקוטי שיחות כרך יד עמ' 250).

ב) ענין זה קשור עם זירוז הגאולה (התוועדויות תש"נ כרך ג' עמ' 364).

וראה גם 'דרכי חיים ושלום' סימן ריט (בשם אביו הגה"ק בעל בני יששכר).

תחנון בהילולת צדיקים

יום חמישי כ"ב מרחשון תשל"ה. אחר קריאת התורה נכנס לשוחח עם הרבי אדם בעל אישיות תורנית. להלן קטע מתוך השיחה ('מקדש מלך' כרך ד' עמ' שצח):

שאלה: נוכחתי היום כשהתפללו בבית הכנסת כאן וראיתי שאמרו תחנון, והדבר היה לי לפלא: ... שהרי יום זה הוא יום ה"יארצייט" של הקדוש הרה"צ רבי ישכר דוב מבעלזא? וכ"ק אדמו"ר השיב:

כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר – אמר לו פעם בעניין זה – אין זמן כה מתאים לבקש ולהיענות כבימים אלו.

כפילת תיבות

באחד ממכתביו נקט כ"ק אדמו"ר באופן ברור "להימנע מכפילת תיבות בתפלה" (אגרות-קודש כרך ז"ך עמ' תקכד) [וראה עוד אגרות קודש כך ח"י עמ' קכו]. השווה ל'מנהגי בעלז' עמ' ט – אודות מהרי"ד זצ"ל שבין הוראותיו לש"ץ – "..שלא לחזור על תיבה אחת פעמיים".

רבינו תם לאבל

לעניין זה קבע הרבי ('התוועדויות תשמ"ח' כרך ב' עמ' 585 וראה גם שם עמ' 573):

בנוגע למעשה בפועל – מעשה רב – ידוע שמניחים תפילין גם ביום הראשון, ואפילו תפילין דרבינו תם..

השווה (שם): "רבינו [הרה"ק ר' אהרן] כשהיה אבל, הניח תפילין של רבינו תם".

מצות מצוה

"כשאכל אדמו"ר מצות.. היה זה מן המצות שאפו עבורו בערב-פסח" (אוצר מנהגי חב"ד פסח עמ' מא. וראה שם עמ' רנח).

וב'מנהגי בעלז' עמ' לח: בכל הפסח היה רבינו [הרה"ק ר' אהרן] אוכל רק ממצות מצוה של ערב פסח.

מצות בסעודות שבת

כ"ק אדמו"ר נהג לאכול מהמצות שנותרו מימי הפסח, בכל עת שנטל ידיו לסעודה.. בסעודות השבת .. שבנוסף לחלות.. אכל גם מהמצות ('אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רנח).

השווה למנהגי בעלז עמ' מה:

בכל השבתות שמפסח ועד שבועות היה רבינו [הרה"ק ר' אהרן] אוכל גם מצה בכל הג' סעודות של שבת.

שיחות לנשים

כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ השמיע כמה פעמים שיחות ודברי חיזוק לפני נשי ובנות ישראל. כ"ק אדמו"ר נהג כן כמה פעמים בשנה בקביעות. ובמנהגי בעלז עמ' נד: בערב יום כיפור לפנות ערב אמר [הרה"ק ר' אהרן] דברי ברכה והתעוררות לנשים.

התעוררות וגם ברכות

"בערב יום הכיפורים אחרי מנחה נוהג כ"ק אדמו"ר לברך את כל בני ישראל.. בברכת חתימה טובה.." ספר המנהגים – נעתק ב'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' קצא; ומשנת תשמ"ב (שם עמ' קצג): לא היתה זו ברכה בלבד אלא שיחה, שבה היה הרבי משלב גם את ברכתו [וראה שם עמ' קצד – לעניין בני-הבית].

הנהגה דומה נזכרה גם במנהגי בעלז עמ' נד: בבעלז אמר בערב יו"כ ג' פעמים התעוררות ומוסר, א) בחדרו לפני משפחתו, שם התכנסו אנשים נשים וטף. ב) בחדר הגדול לפני נשי העיר. ג) בבית הכנסת.

ריבוי סכך

"מרבים בסכך" כך נאמר ב'ספר המנהגים' – וראה בהרחבה ב'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רסה-ו. ובמנהגי בעלז עמ' נו: "הסכך בסוכת רבינו היה צפוף מאד".

גם להם יש 'תורה'..

ב'היום יום' כה מנחם-אב נאמר בזה הלשון:

שגם על בת צריך לומר לתורה (ולחופה ומעשים טובים) על-פי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות יז, א) נשי במאי זכיין באיקרוי כו' ובאתנוי כו' ונטרין כו'.

וראה במנהגי בעלז עמ' עו:

בבעלז היה המנהג לברך מי שנולדה לו בת למזל טוב, בברכה זו כמו שמברכים לבן הנולד היינו שיזכה לגדלה לתורה ולחופה ולמעשים טובים. פעם אמר מרן [הרה"ק ר' אהרן] זצ"ל הטעם, מפני שגם לנשים יש תורה, כמו שכתוב "אל תטוש תורת אמך".

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

ערב שבת-קודש
ה' במנחם-אב

יום ההילולא של האריז"ל – מעורר בפשטות – שנוסף להוספה ב'משפט' ו'צדקה' בכלל, שהם בהדגשה מיוחדת אצל האריז"ל – שיוסיפו בכל הפעולות דהפצת המעיינות חוצה "זאת החכמה", ובפרט כמוסבר בתורת חסידות חב"ד¹.

ב'שבת חזון'² לובשים בגדי שבת³.

שבת-קודש פרשת דברים
ו' במנחם-אב, 'שבת חזון'

בקריאת התורה מסיימים לכוהן "כאשר דיבר לכם" ומתחילים ללוי "איכה אשא לבדי", כנדפס בחומשים הרגילים⁴.

גם השבת עורכים 'סיום' עם סעודה⁵.

מנחה⁶. פרקי-אבות – פרק ג'.

מוצאי  שבת:

מבדילים על היין⁷.

יום שני
ח' במנחם-אב, ערב תשעה באב

אחר חצות היום, לומדים דברים המותרים בתשעה באב, כמו איוב, ובדברים הרעים שבירמיהו, ומדרש איכה⁸.

אמירת שיעורי חת"ת היום: לכתחילה – לפני חצות היום⁸. בדיעבד – עד השקיעה⁹.

לימוד רמב"ם: רק לפני חצות¹⁰ (השלמה – רק במוצאי תשעה-באב).

לימוד ענייני בית-הבחירה: כמו בחת"ת דלעיל¹¹.

במנחה אין אומרים תחנון¹².

סעודה המפסקת¹³:

נהוג לשבת על הארץ (בהפסק איזה דבר¹⁴) ואין חולצים הנעליים. ואסור לאכול שני תבשילים, אבל פירות חיים או חמאה וגבינה חיים, אפילו כמה מינים, מותר. ואסור לשתות משקאות חריפים, וקפה או תה מותר. לא ישבו לאכול שלושה ביחד, ואם אכלו – לא יזמנו.

מותר לאכול עד השקיעה.

נוהגים לאכול [בסוף הסעודה – פת טבולה באפר, וכן] ביצה קשה וקרה טבולה באפר, על-שם הכתוב "ויגרס בחצץ שיני, הכפישני באפר"¹⁵. ואם אוכלים תבשיל בסעודה המפסקת, יש נוהגים לאכול את הביצה אחרי ברכת המזון¹⁶.

יום שלישי
צום תשעה באב¹⁷

ביום שני, לפנות ערב, חולצים את הנעליים ומסירים את הפרוכת¹³ [וכיסויי הבימה ועמוד הש"ץ].

בתשעה באב נועלים נעלי גומי ובד או סנדל שאינו של עור. ודלא כהמחמירים בזה¹⁸.

מדליקים אור רק כפי הנחוץ לתפילה ולקריאת הקינות, ולא יותר¹⁹.

אחר שמונה-עשרה – קדיש תתקבל. יושבים²⁰ על הארץ (כנ"ל) וקוראים 'איכה'. בכל פרק המתחיל 'איכה' מגביהים את הקול יותר¹³. פסוק 'השיבנו' האחרון, אומר הקהל בקול רם יחד עם החזן²¹.

בספר-המנהגים מובא סיפור על הרה"צ מרוז'ין וחסידיו, בקשר לזריקת 'בערעלאך' ומעשי שובבות בתשעה באב. כנראה הובאו הדברים כדי שלא ירבו באבלות יותר מדי²².

אחר הקינות – 'ואתה קדוש', קדיש [שלם, ללא תתקבל²³]. עלינו, קדיש יתום¹³.

אָבֵל בתוך ה'שבעה' רשאי ללכת לבית-הכנסת בלילה וביום עד גמר הקינות²⁴.

תלמוד תורה:

אפילו בתשעה באב, ש"אסור לקרות בתורה… משום שנאמר 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב'"²⁵ – חייבים ללמוד תורה בכל רגע ורגע, אלא שהלימוד הוא בחלקי התורה המתאימים ליום זה²⁶.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לומד בכל שנה ושנה בתשעה באב מדרש 'איכה רבה', וסוגיית 'רבי יוחנן' דפרק הניזקין (גיטין נה סע"ב – נח סע"א)²⁷.

גם במשך המעת-לעת דתשעה באב יש לערוך 'סיום' (על מסכת מועד-קטן, שהוא מהעניינים המותרים ללמוד ביום זה)²⁸.

בנוגע ללימודי יארצייט בתשעה באב: עד חצות היום, לימוד משניות דאחרי התפילה הוא בפרקי דתענית²⁹ ומועד-קטן (פרק ג) הידועים, ולאחר חצות היום, נוהגים בזה כמו בשאר השיעורים, היינו שהעוסק בזה בכל ימות השנה שומר עליהם גם בתשעה באב³⁰.

לעניין לימוד חסידות, משמע שמותר³¹.

אין נוהגים לישון על הארץ או לשים אבן תחת הראש²⁷.

שחרית:

שיעור נטילת-ידיים שחרית בתשעה באב – רק עד קשרי האצבעות³². אם יש לכלוך על-גבי העיניים והרגילות היא לשטוף לכלוך זה במים – מותר³³.

אין מברכים "שעשה לי כל צורכי"³⁴ עד למחרתו³⁵.

בשחרית³⁶ אין מניחים טלית ותפילין³⁷. אין אוחזים את הציציות בברוך-שאמר ובקריאת-שמע³⁸.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לובש הטלית בבוקר ופושטו, ואחר-כך מניח התפילין ומתפלל בהן – כל זה בחדרו, שלא ירגישו בדבר. ובעת שהתפללו – אמר תהילים וכיו"ב³⁹.

הש"ץ⁴⁰ אומר 'עננו' בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. שכח לאומרה ונזכר קודם שאמר "ה'" מחתימת רפאנו – חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', ואם כבר אמר "ה'" – אומר 'עננו' בברכת 'שמע קולנו' וחותם: "ברוך אתה ה', העונה בעת צרה ושומע תפילה". שכח גם שם – אומרה כברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום'⁴¹.

בשחרית אין נשיאת כפיים, ואין הש"ץ אומר: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו…". אין אומרים תחנון. הש"ץ אומר חצי קדיש. קוראים לשלושה אנשים⁴² בפרשת ואתחנן "כי תוליד בנים", והשלישי הוא המפטיר. חצי קדיש⁴³. הפטרה בירמיהו (ח,יג – ט,כג) "אסוף אסיפם"⁴⁴. אומרים "יהללו", מחזירים הספר לארון, ואומרים הקינות.

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב היה עולה למפטיר. ולפעמים בשחרית וגם במנחה²⁷.

אמירת כל הקינות⁴⁵. אשרי. ובא לציון גואל, ומדלגים פסוק "ואני זאת בריתי". קדיש שלם בלא תתקבל. עלינו. קדיש יתום. בסיום תפילת שחרית אין אומרים 'שיר של יום' ו'אין כאלוקינו'. לאחר מכן קורא כל אחד ואחד לעצמו 'איכה'⁴⁶.

אם יש ברית-מילה, מלים אחר הקינות⁴⁷. האב והאם, המוהל והסנדק מותרים ללבוש בגדי שבת (אך לא נעליים) עד אחר המילה. מברכים על הכוס ונותנים לתינוקות¹³.

אין 'שאלת שלום' בתשעה באב. וכן אין לומר 'בוקר טוב' וכדומה, או לשלוח שי לחברו. מי שאינו יודע מכך ונותן שלום, משיבים לו בשפה רפה ובכובד ראש, וטוב שיודיענו שתשעה באב היום⁴⁸.

אמירת תהילים היום: רק לפני מנחה⁴⁹ ואילך (השלמה – אחרי חצות הלילה, כרגיל⁵⁰).

אמירת חומש ותניא דחת"ת היום: רק לפני מנחה²⁷ ואילך (השלמה – מצאת הכוכבים, כרגיל).

לימוד הרמב"ם היום: רק במוצאי היום⁵¹.

לימוד ענייני בית-הבחירה היום: אחרי חצות היום⁵² (השלמה – מצאת הכוכבים)⁵³.

עד חצות היום⁵⁴ אסור לעשות מלאכה שיש בה שיהוי קצת, ואין מכינים צורכי סעודה⁵⁵, ואין יושבים על הספסל⁵⁶.

כתב הרבי נשיא דורנו: "לא ראיתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר הולך לבית-החיים בתשעה באב"⁵⁷.

מנחה:

תפילת מנחה – בשעה מאוחרת יחסית⁵⁸.

'אגרא דתעניתא' (=דמי הסעודות שנחסכו בגלל התענית) – נותנים לצדקה לפני תפילת מנחה⁵⁹.

מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בברכה. קריאת-שמע (כדי לומר קריאת-שמע בתפילין, אומרים את כל שלוש הפרשיות⁶⁰). שיר-של-יום⁶¹. אין כאלוקינו, וכל השיעורים (כולל: חת"ת⁶². וענייני בית הבחירה⁶³) השייכים לשחרית⁶⁴.

אחר-כך⁶⁵ סדר תפילת מנחה: וידבר. קטורת. אשרי. חצי קדיש. קוראים 'ויחל' לשלושה אנשים, והשלישי מפטיר ב"דרשו ה' בהימצאו". יהללו. חצי קדיש⁶⁶. שמונה-עשרה. בתפילת לחש אומרים 'נחם' בבונה ירושלים, ו'עננו' ב'שומע תפילה'⁶⁷. שכח 'נחם' – אומרה בברכת 'שמע קולנו' אחר 'עננו', או ב'רצה' קודם 'ותחזינה', או ב'מודים' קודם 'ועל כולם', ואם שכח – אינו חוזר. שכח 'עננו' – יאמרנה (ללא חתימה) אחר 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון'.

בחזרת הש"ץ אומר 'עננו' בין גואל לרופא, 'נחם' בבונה ירושלים, "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו..." (או נשיאת כפיים – לנוהגים אותה בכל יום. ונוטלים תחילה ידיהם עד הפרק⁶⁸). קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום⁸.

לאחר מנחה⁶⁹ (קודם השקיעה⁷⁰), מניחים תפילין דרבנו-תם⁷¹ ואומרים קריאת-שמע, קדש, והיה כי יביאך, ושש זכירות (שהם בכלל סדר היום) ²⁷.

סיום הצום: בצאת הכוכבים. בת"א בשעה 20:03.

יום רביעי
י' במנחם-אב

"כמדומה, שבליל מוצאי תשעה באב נוטלין את הידיים ג' פעמים לסירוגין כמו נטילת ידיים שחרית, אבל בלא ברכה"⁷². הנטילה – לפני קידוש לבנה⁷³. וכן נועלים הנעליים ורוחצים הפנים תחילה¹³.

בלילה אין אוכלים בשר ואין שותים יין⁷⁴.

בק"ש שעל המיטה אומרים וידוי⁷⁵.

עד חצות היום יש להימנע גם מברכת 'שהחיינו'⁷⁶.

"אולי יש לומר שבהוספה בלימוד (דט"ו באב) מתחילים כבר מתשעה באב ואילך"⁷⁷.

יש לערוך 'סיום' גם במוצאי תשעה באב⁷⁸.

הרבי הציע להתוועד שלוש פעמים אחרי ת"ב: "ועל-כל פנים: בחמשה-עשר באב, ובשבת "שלו" שלאחריו, ובשבת שלאחריה, שבת מברכים דחודש אלול, חודש החשבון (והתשלומין) דימות שנה זו. ובשלוש פעמים הווי חזקה..."⁷⁹.

"... ולקשר ה'סיום' (ב'משפט' - הלכה) גם עם נתינה לצדקה. ובמקום המתאים – לקשר את ה'סיום' – "יומא טבא לרבנן" – גם עם סעודה והתוועדות. ויש לפרסם זאת בכל מקום האפשרי..."⁸⁰.

"הנוסעים למקומות שונים... ייקחו עמם קופת צדקה... שמזכירה ומעוררת אודות נתינת הצדקה בפועל"⁸¹.

______________________________________

1)    'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 109.

2)    "מצווה לפרסם (ו"בשם אומרו") אודות תורת הרה"צ מברדיצ'וב בעניין 'שבת חזון' ש'חזון' מלשון ראייה, שבו מראים לכל אחד ואחת את המקדש דלעתיד מרחוק" – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 132.

3)    ספר-המנהגים עמ' 46, שכן נהג אדה"ז, וש"נ לפוסקים הדנים בעניין זה, וראה גם בהוספות לשו"ע אדה"ז חלק ה-ו עמ' 1846 בשולי-הגיליון. [במהדורה החדשה לא מצאתי זאת, אלא ב'שער השמועה' שבסוף חלק השו"ת, סי' טו (עמ' רו). וציינו לס' 'שאלות ותשובות הרב' סי' ל. שם העיר, שלפי המבואר בזה בפוסקים, אין זו 'רשות' בלבד, אלא שאסור ללבוש בגדי חול, מצד אבילות דפרהסיא בשבת].

ולהעיר מהנהוג בין אנ"ש (וכלל החסידים – נטעי-גבריאל פכ"ה הערה טו), שאף את פסוקי התוכחה מהפטרת 'חזון' [אבל – גם את הפטרת ת"ב שחרית] אין קוראין בניגון איכה, שלא כמנהג העולם (המובא בשו"ת הריב"ש סי' קיב, מג"א סי' רפב ס"ק יד, שערי-אפרים שער ט סכ"ז). וראה 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק ג.

4)    כך נהגו אצל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בליובאוויטש, ולא כנדפס בס' המנהגים ס"ע 31 ובלוח כולל-חב"ד. וראה בקשר להנהגה זו ב'לוח השבוע' לשבוע שעבר, הערה 4.

בלקוטי-שיחות חלק לד עמ' 231 ציין הרבי במכתבו הכללי "יום ועש"ק, פ' איכה אשא לבדי" וביאר בהערה שם שהוא ע"ד הקדמת רפואה למכה. וכן בשיחת ג' מנ"א תשמ"א לילדי צבאות ה', שיחות קודש ח"ד עמ' 327 סי"ב: "ותמורת 'איכה ישבה בדד' בתשעה באב – הנה כאשר ייהפכו ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טובים – יאמרו 'איכה אשא לבדי'"!  (תודה להרב מנחם מענדל שי' רייצס).

5)    סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 708 (נעתק ב'לוח השבוע' בשבוע שעבר).

6)    הסיבה לאריכות הקטעים לעולים בקריאת התורה בפרשת 'ואתחנן' במנחת-שבת ובימי שני וחמישי, היא לכאורה מפני שאין רוצים לסיים או להתחיל ב'בית פעור'. וע"ע.

7)    בלוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א סי' תקנ"א ס"י, כתב שנותנים לשתות לתינוק שהגיע לחינוך בענייני ברכות, אך עדיין אינו יודע להתאבל על ירושלים [ובאמת קשה להגדיר מצב כזה. וראה א"א להרה"צ מבוטשאטש על אתר ובס' 'קיצור הלכות' מילואים לסי' רצה], ואם אין תינוק – שותה המבדיל בעצמו, ע"כ. וראה שיחות קודש תשל"ח ח"ג עמ' 496 (בהוצאה החדשה: ח"ד עמ' 388), שבמוצש"ק מטו"מ, ב' מנ"א, שכח המבדיל [הת' הר"ר ישראל-מרדכי שי' קאזאמינסקי] והחל לשתות את היין מהכוס, והרבי הורה בידו תנועת-תמיהה, ואמר [או סימן בידו] שיתנו לילד לשתות [היו שם מעט בחורים. הילד היה אלחנן-דוב שי' בר"ד מרוזוב, בן י"א אז, שחונך בביתו שלא לשתות מהיין ולכן סירב לראשונה, ושוב סימן לו הרבי לשתות, ולבסוף נענה] וכשהילד שתה, חייך הרבי [ביותר, ויצא לחדרו] (והוא מרשימת הרה"ח ר' [אז: הת'] שלום-יעקב שי' חזן. ההוספות במוסגר מפי ר' אלחנן ואחרים שהיו שם).

8)    לוח כולל-חב"ד (מנהג ישראל, רמ"א סו"ס תקנ"ג).

9)    כיוון שאף בת"ב עצמו אחה"צ (שאסור מדינא) אומרים חת"ת כדלהלן.

10)  כן הוא ב'מורה שיעור' להרמב"ם (מוגה).

11)  ע"פ ההוראה ללומדם בת"ב אחה"צ (כדלהלן הערה 61). וראה להלן הערות 51, 52.

12)  את פרקי המשניות שאומרים חיובים ובעלי יארצייט אחרי התפילה, אומרים בתפילה זו כרגיל, ראה להלן ע"י ציון 30, שמתירים זאת אפילו בת"ב אחה"צ.

13)  ע"פ לוח כולל-חב"ד.

14)  המקור להימנע מלשבת על הקרקע ממש, מובא בשע"ת סי' תקנ"ב ס"ק ג. וראה כף-החיים שם ס"ק לט, ובילקוט-יוסף ח"ז עמ' קכט, המקילין בזה. וראה בארוכה בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ו.

באבילות ובתשעה-באב, ישב הרבי על ארגז נמוך, שגובהו מעל ג' טפחים (וכן דעת בעל 'מנחת שלמה' בס' הליכות שלמה על ת"ב הע' 14, נדפס בקובץ 'ישורון' גיליון יד עמ' תשפז, וציינו שזה דלא כמהרש"ם בס' דע"ת יו"ד סי' שפז ס"ב).

15)  בירושלמי סוף תענית (פ"ד ה"ו) מסופר שהאמורא רב, משאכל כל צרכו, היה טובל פיתו באפר, ואמר: "זו סעודת תשעה באב", לקיים מה שנאמר (איכה ג,טז) "ויגרס בחצץ שיני", הובא בב"י סי' תקנ"ב ובהגהת הרמ"א בשו"ע שם ס"ו. במקביל כתב הטור שם שבאשכנז נוהגים לאכול [ללא הגבלה באיזה זמן] ביצים [ובב"י מהגמ"יי: קרים וקשים] שהן מאכל אבלים, והביאו הרמ"א שם בס"ה.

16)  בנטעי-גבריאל פנ"א סי"ט כ' שאומרים לפני ברהמ"ז 'על נהרות בבל', וכמדומני שאין מנהגנו כן, אלא אומרים 'שיר המעלות' כהוראת אדה"ז בסידורו (נעתק בשער הכולל פל"ד ס"ב ובפסקי הסידור שבסוף השו"ע הוצאת קה"ת ח"א במהדורה הישנה עמ' 349, ומשום-מה נשמט מהמהדורה החדשה עמ' תרכו) לומר זאת בכל יום שא"א תחנון (ואין מוסיפים על האבלות יותר מהמוכרח. ואולי אדרבה – יש בזה משום עידוד, כבכמה עניינים).

17)  בעניין חולה בתשעה באב, בעלמא נהוג לפסוק שיאכל כרגיל (וראה פסקי-תשובות סי' תקנ"ד ס"ק ט, שם מביא גם את אלה שהחמירו לאכול בשיעורים וכיו"ב. נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק סו הערה ח), וכן שמעתי מכמה מרבני אנ"ש שאינם מכירים כלל פסיקה כזו שיאכל בשיעורין בדומה ליוהכ"פ. ואף שבשו"ת הצמח-צדק או"ח (במהדורת תשנ"ד: סי' קח-קי) מציע לאכול בשיעורים, הרי שם מדובר: (א) למי שרוצה להחמיר, וגם זה - רק (ב) לבריאים (שבגלל המגפה דאז ר"ל חייבים היו גם הם לאכול).

ומה שהביא הרבי עניין "כדי-אכילת-פרס" דווקא ב'מנהגי בין המצרים (ותענית ציבור)' (בסוף 'רשימות על מגילת איכה' להצמח-צדק, קה"ת תשי"א, עמ' 61, ומשם לספר-המנהגים עמ' 45), כשהכוונה כנראה לחידושו האמור של הצ"צ, לכאורה כוונתו בשני הקטעים הללו (שיעור עינוי בד' צומות [=שבצומות האחרים לכו"ע אין אוכלין בשיעורין] בככותבת, ושיעור אכילת פרס) היא רק לעניין זה, שמי שאכל בשיעורין בכל התעניות נקרא 'מתענה' ויאמר עננו ויעלה לתורה (כמ"ש בפסקי תשובות סי' תקס"ו אות ו בשם שו"ת מהר"ם שיק סי' רצ, מרחשת ח"א סי' יד, ובשם הגרש"ז אויערבך, הובא גם בש"ש כהלכתה בהערות ס"פ לט). וראה קובץ 'אהלי שם' גיליון 3, עמ' קח.

חולה וקטן האוכלים סעודה, אומרים ['שיר המעלות' – כדלעיל בהערה הקודמת] 'נחם' בברהמ"ז רק לאחר 'הרחמן', כיוון שיש פלוגתא אם לאומרו בברכה שלישית (ראה שער-הכולל פל"ד ס"ט, נטעי-גבריאל פרק סו סעיף יא וש"נ).

18)  עיין שערי-תשובה ואחרונים בסימן תרי"ד. דרכי-חיים-ושלום ס"ק תרע"ג – ספר-המנהגים עמ' 46.

19)  שו"ע סי' תקנ"ט ס"ג, וראה 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ז.

ה' נרות הנהוגים בעמוד הש"ץ, מדליקים היום וגם מחר כרגיל.

מי שיצא לצרכיו, מותר ליטול ידיו עד קשרי אצבעותיו לתפילה (שו"ע אדה"ז סי' תרי"ג ס"ד-ה. ותמיד רצוי לגעת במקום המכוסה, כדי ליטול ולברך אשר יצר בידיים נקיות, שם). במטה-אפרים שם כ' שהנוטל בכל השנה ג"פ יכול גם עתה ליטול כך, והובא בכמה ספרים ללא חולק. ולפ"ז ניתן בשחרית, לאחר לבישת הבגדים, ליטול ידיו שוב עם מגבת כנהוג כל השנה (אלא שרק עד קשרי אצבעותיו) כדי לברך ברכות-השחר.

בדברים שבין איש לאשתו נוהגות היום כל ההרחקות שבסי' קצ"ה (כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' תרט"ו ס"א ביוהכ"פ, ודין ט"ב זהה ליו"כ כדבריו בקו"א יו"ד סי' קפ"ד ריש ס"ק ב). ועפ"ז יש לדון בקשר ל'קוואטר' כשחל ברי"מ היום (ראה גם בנטעי-גבריאל ח"ב פרק פא סי"ז והערה כ). אך המוהל הרב אלי' שי' לנדא מוסר שאין נמנעים מזה (בת"ב וביו"כ).

20)  היינו לא רק שלא יישב על הספסל, אלא שיש לקרוא איכה וקינות לא בעמידה אלא דווקא בישיבה על הקרקע. כן הביא בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ה מס' נוהג כצאן יוסף, ומשמעות הרוקח, מהרי"ל, כל בו וסדר היום, עיי"ש.

21)  רמ"א סי' תקנ"ט ס"א.

22)  וראה 'תורת-מנחם' תשי"א ח"ב עמ' 262: "בליובאוויטש היו משחקים בתשעה באב עם 'בערעלאך'… ולא היה זה 'שלא ברצון חכמים'…".

23)  קדיש של הש"ץ: יהא שלמא – כיוון שהוא לאחר אמירת פסוקים. ללא תתקבל – כי כבר אמר תתקבל מיד אחרי שמו"ע. וראה ערוך השלחן שם ס"ג. וע"ד האמור במג"א ר"ס תרצ"ג.

24)  לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע ונו"כ סי' תקנ"ט ס"ו.

25)  שו"ע או"ח ר"ס תקנ"ד.

26)  "ראה שו"ע שם ס"ב. וראה שדי-חמד, אסיפת-דינים, מערכת בין-המצרים ס"ב סי"ב, על-דרך ובדוגמת קדימת הלימוד בעניינים שהזמן גרמא, הלכות החג בחג וכיו"ב, בכל השנה. ראה טושו"ע ודאדה"ז או"ח ר"ס תכט, ובט"ז שם" – ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 574 (וכ"כ בילקוט-יוסף ח"ה עמ' 580, ובנטעי-גבריאל מהדו"ב ח"ב פרק עה הערה יז. וע"ש בשו"ת שבסוף הספר סי' יז. ועיין ביאור בזה בשיחת ש"פ דברים תשל"ד (שיחות-קודש ח"ב עמ' 340-342, נעתק ב'התקשרות' גיליון תיט עמ' 17)). וראה לקוטי-שיחות חלק ט' עמ' 250, שבשנת תש"ל המליץ כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כשהורה באותה שנה על עריכת משמרות ללימוד במשך כל היממה דתשעה באב, שהמתאים ביותר בלימוד עניינא דיומא הוא רשימות כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' על מגילת איכה.

בספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63 מובא "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר – ולא נתפרסם כלל וכלל) בתורה (בנביאים) פרשת היום ע"ד 'צום הרביעי' ו'צום החמישי' (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)". פרשת היום: מלכים-ב כה,א-כא. ירמיהו לט,ב-י. נב,יב-כז. דברי הימים-ב לו,יז-כ.

27)  ספר-המנהגים.

28)  ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 579 הע' 189 (ועד"ז בכ"מ, כגון לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 336, כרך כח עמ' 287, סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 564 הע' 117 וסה"ש  תנש"א ח"ב עמ' 708 ועמ' 733). וכבר העירו, שהמאמר האחרון בסיום מו"ק אינו בעניין אבילות. וכנראה נחשב שבטל לכל הענינים שלפניו, וצ"ע ההגדרה בזה (ומאידך, ניתן הי' לסיים מסכת סוטה, שסיומה בענייני עקבתא דמשיחא. אבל אולי לא נזכרה מפני שלכתחילה יש ללמוד במסכת עצמה ביום זה).

29)  אולי הכוונה למשניות ממסכת זו העוסקות בענייני התעניות, מפ"א מ"ד עד ספ"ג.

30)  אג"ק חלק יא עמ' שו. ומציין שם ללוח היום-יום ביום זה, והכוונה לומר שלימודי יארצייט דינם כמו שיעורי חת"ת. (ומה שבתשעה באב תשמ"ח סיים הרבי במנחה דת"ב את המשניות דמו"ק, היתה הנהגה חד-פעמית).

31)  בספר-המנהגים עמ' 77 מובא בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש ז"ל, שאבל ר"ל בימי השבעה לומד פנימיות התורה. והרי אבל חמור בעניין זה מתשעה באב, כמבואר בטור יו"ד סו"ס שפד. וראה 'רשימת היומן' עמ' קנה, שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב למד פעם דא"ח בתשעה באב, "וכנראה למיגרס בעלמא" [כ"כ המאירי מו"ק כא,א בקשר לדברי מוסר]. וראה גם ספר-המנהגים עמ' 46 והערה 11. וע"ע 'לשמע אזן' ס"ע רטו. ומ"מ רצוי ללמוד מעניינא דיומא, ראה המובא לעיל הערה 30, ולהלן הערה 36.

32)  שם עמ' 47. ובמכתב המצויין שם: "בתשעה באב, מפני החלישות שבקדושה אין הטומאה מתאווה כל-כך לשרות... ומתפשטת רק עד קשרי אצבעותיו" – אג"ק ח"ג עמ' קמז, עיי"ש. וראה לעיל הערה 19.

33)  לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע אדה"ז סי' תרי"ג ס"ג.

34)  סידור אדה"ז, וכן הוא בכתבי האריז"ל – ספר-המנהגים שם.

35)  הוראת הצמח-צדק בשם רבנו הזקן. ודלא כיש נוהגים לברך בלילה כשנועל הסנדל – ספר-המנהגים שם.

36)  ולכאורה, כיוון שאין מניעה ללמוד היום פנימיות התורה (ראה לעיל הערה 31), הנוהגים לומר פרק תניא לפני התפילה (סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 412, ובכ"מ. ובסה"ש תש"נ ח"א עמ' 246: "על הסדר, או באופן אחר"), יאמרו זאת גם היום (ועדיף ללמוד מענינא דיומא, כמו באגה"ת פ"ז).

37)  ע"פ ס' המנהגים, מטור ושולחן-ערוך סימן תקנ"ה ס"א. בטור כתב "ויש שאינן רוצין לשנות המנהג, וגם אינן רוצין להיות בלא ציצית, ומתעטפין בטלית-קטן תחת בגדיהם". ובב"י בשם האגור (סי' תתמו) "היחידים לובשין ט"ק תחת בגדיהם בלי ברכה". ובשו"ע ס"א כתב זאת כמנהג כללי: "לובשים ט"ק תחת הבגדים בלא ברכה". הביטוי "תחת בגדיהם", הוא בניגוד לדברי הטור סי' ח והשו"ע שם סי"א "עיקר מצות ט"ק ללובשו על בגדיו" - ז"א שמדין השו"ע (והרמ"א - שלא הגיה ע"ז מאומה) שאין להוציא הציציות לחוץ עד חצות [כמ"ש בלוח דבר בעתו, וכן נהגו בישיבת תו"ת בצרפת], ודלא כמנהג העולם ואנ"ש. בנטעי גבריאל ס"פ נז סיים,שמנהג העולם ללכת בט"ק כרגיל, ועם זאת הביא  בפנ"ח סכ"ב את מנהג העולם שלא לאחוז את הציציות בק"ש כדלהלן, וכתב שם שמקורו מהאמור לעיל, וה"ז תרתי דסתרי.

הברכי יוסף שם הביא שראה להמקובל מוהר"ר שלום שרעבי שהניח טו"ת כרגיל בשחרית. אך מהנהגת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב המובאת בפנים מוכח שאפילו למנהג רבותינו אין זה "כרגיל", שהרי רק לבש את הטלית ומיד פשטו ואח"כ הניח תפילין (בלבד) והתפלל.

למעשה יש ללבוש את הט"ק שישנו בו בלילה, או עכ"פ ללבשו כשהידים אינן נקיות, כדי שלא להתחייב בברכה (ראה לקט יושר עמ' קי ענין ג, משנ"ב ס"ק ב, ולוח דבר בעתו).

38)  מנהג העולם, נטעי-גבריאל פנ"ח סכ"ב וש"נ.

39)  משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – ספר-המנהגים, ועיי"ש בהערה. וראה 'רשימות' (הנ"ל הערה 31).

הרבי לא אמר תהלים באותו זמן, אלא (כפי המסופר – וחלק ממראות קודש): בשנים הראשונות קרא ברשימות הצמח-צדק. בשנות הלמ"ד היה מביא סידור וקינות ועוד משהו. בשנים תשל"ב ותשמ"ט עיין בסידור. בשנת תשל"ה עיין גם בקינות.

40)  לכתחילה אין להעמיד ש"ץ או בעל קורא שאינו מתענה. בדיעבד או בשעת הדחק יש להקל, ויאמר 'עננו' בשומע תפילה, ובלשון "ביום צום התענית הזה", נטעי גבריאל פ"ט ס"י.

41)  לוח כולל-חב"ד בצום גדליה, ע"פ שו"ע אדה"ז סי' קיט ס"ה.

42)  מי שאינו מתענה – ישתדל (אם אפשר – באמירה לגבאי מראש) שלא יקראוהו לעלות לתורה, ראה הדעות בס' פסקי-תשובות סי' תקס"ה ס"ק ז.

43)  וכן נהג הרבי (בשנת תשמ"ח), וכמ"ש בשערי-אפרים שער ח סעיף צט, וזאת למרות דברי אדה"ז (ע"פ המג"א) בשו"ע שלו סי' רפב סי"ב וי"ח, שאין להפסיק בקדיש בין המפטיר להפטרה (וכמו שהקשה בגיליון רע"א לסי' תקנ"ט ס"ד). וראה בס' בירור-הלכה תנינא סי' תקנ"ט, שריכז עשרות שיטות הסוברות שיש לנהוג כן (אך לא ביאר הטעם). הנושא נדון ב'התקשרות', גיליונות: תתל"ו, תתמ"ז, תתנ"ו.

44)  מ"א סי' תקנ"ט ס"ד. החזרת הס"ת – לוח כולל-חב"ד (מקורות בס' נטעי גבריאל ס"פ ס).

45)  לאמירת פיוט 'אלי ציון' – נהג הרבי לעמוד (המנהגים השונים בזה ראה נטעי-גבריאל פרק סא סעיף יב, וש"נ).

אין אומרים את הקינות שחוברו בדורותינו לזכר קדושי השואה (ראה 'כפר חב"ד' גיליון 1005 שהרבי שלל זאת. וראה נטעי-גבריאל שם סי"ד).

46)  לוח כולל-חב"ד. אצל אדמו"ר מהורש"ב בשחרית היו מסיימים את התפילה בשעה  12:30 לערך [ואם התחילו בשעה מוקדמת יחסית, הרי שהאריכו הרבה בקינות. וראה בשערי-תשובה ר"ס תקנ"ט, שבמקום שאין מאריכין בקינות, טוב שלא להשכים, בעניין שישהו באמירת הקינות עד סמוך לחצות היום], ואחר כך היה אומר [לעצמו, לא בציבור] 'איכה' במשך שעה וחצי לערך, ורק אחרי כן ישב על כסא כרגיל – ספר-המנהגים עמ' 48.

47)  בספר מהרי"ל – מנהגים (הוצאת מכון-ירושלים ס"ע רנה) איתא, שאז, ב'ובא לציון', כן אומרים 'ואני זאת בריתי'. וצ"ב מנהגנו בזה.

48)  שו"ע סי' תקנ"ד ס"כ ומשנה-ברורה שם. וראה נטעי גבריאל פרק עו. הבעייה בולטת בשיחות טלפון. ניתן להתחיל שיחה: "מדַבֵּר פלוני...", ולענות: "כן", "שומע". מותר לברך (כמו: מז"ט, בשו"ט, ברוכים תהיו, צום קל), ולרמז 'שלום' (כמנהג ההמון: הלו, היי,ביי).

49)  ראה בס' 'תורת מנחם - מנחם ציון' ח"א עמ' 312 שהרבי הסביר שבתהילים יש "נעימות וזמירות" שזהו עניין של שמחה, שלכן לא אמר תהילים (ברבים) בימי ה'שבעה' בשנת תשמ"ח, עיי"ש הציון לעניין ת"ב בשחרית.

נשים רשאיות, לכאורה, לומר (אם נוהגות בזה): שיר-של-יום, 'אין כאלוקינו', חת"ת ו(מה שהורה להן הרבי) ענייני 'בית הבחירה' – מייד אחרי חצות היום. גברים אומרים זאת כדלהלן רק אחרי ק"ש בתפילין דרש"י – כנראה כסדר ההשלמה דשחרית.

50)  מפשטות הלשון בספר-המנהגים "וכל השיעורים השייכים לשחרית".

51)  כן הוא ב'מורה שיעור' לרמב"ם (מוגה). ואולי כיוון שלא רצה הרבי להקל בדין ת"ב, קבע מראש שילמדו זאת בלילה לימוד כסדרו, לא בגדר "השלמה" (משא"כ חת"ת, כמבואר באג"ק כרך יג עמ' שלא), אף שבכל יום עיקרו ביום דווקא, כמ"ש בסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 194 הערה 39.

52)  והעירני ח"א, שאולי כיוון שמותר ללמוד ענייני בית-הבחירה אחה"צ – ניתן יהיה גם לסיים אז מס' מידות ותמיד, אף שבשיחות (כמה מהן צויינו לעיל בהערה 28) לא נזכרה בפירוש בעניין הסיום היום אלא מס' מו"ק (אלא שברוב המקומות הלשון היא "בלימוד המותר אז ע"פ שו"ע" וכד'). ועצ"ע.

53)  סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 691 סוף הערה 87. והנה בלקוטי-שיחות כרך כח עמ' 286 איתא, שהואיל והשיעורים בתורה הם "חיי נפשו", הרי זה גם למי "דלא ידע מאי קאמר" (למרות שכמובן, מאותה סיבה, צריך לעשות הכול על-מנת להתעמק בהם), וזה כולל חת"ת, רמב"ם ו'בית הבחירה', עיי"ש. וכנראה שזו גם הסיבה להיתר אמירתם בת"ב אחה"צ (אף שמדינא ניתן היה לאומרם בבוקר, מצד צער, או מדין "להוט אחר התורה", או מצד "סדר היום", אך בפועל ההוראה היא להחמיר ולדחותם לאחר חצות – ראה נטעי גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק קו הערות ה,יא). וגם אם נאמר ששיעור הרמב"ם נתקן מראש לאומרו בלילה (רק במוצאי ת"ב – כי בכל יום עיקרו ביום דווקא, סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 194 הערה 39) ולא כהשלמה, עדיין צ"ע מדוע בענייני בית-הבחירה לא נאמר דבר זה. ואולי מפני שעניינם הוא "בניין ביתי" וזה שייך בעיקר לפני תום יום ת"ב. וע"ע.

54)  ב'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א שבהערה 22: "כפי שראיתי על הרבי – הנה בתשעה באב לאחר חצות היום לא היתה ניכרת עליו מתיחות ועצבות".

55)  וכבר כתבו, שיותר טוב לעסוק בצורכי סעודה אפילו קודם חצות, מאשר לדבר דברים בטלים וכדומה (טור ברקת סי' תקנ"ט ס"ק י).

56)  לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע שם סכ"ב ונו"כ.

57)  ספר-המנהגים עמ' 47. וראה הסבר ע"ז באג"ק חלק יא עמ' שז.

58)  ספר-המנהגים שם, ע"פ שו"ע אדה"ז סימן קכט. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ב, שיש המתפללים מנחה גדולה בת"ב כזריזין מקדימין להנחת תפילין, ודחה זאת. וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מתפלל בקביעות בכל התעניות, כולל תשעה באב, בשעה הרגילה לתפילת מנחה בכל יום (15:15).

בכף-החיים סי' תקנ"ט ס"ק יט הביא מס' פתחי-עולם (שמחברו היה מחסידי חב"ד), שבמנחה תולין את הפרוכת במקומה כמו שלובשים את הטלית. וכן מנהגנו, וכך נהגו אצל הרבי (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

59)  כדאיתא בספרים (מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה-רבה סי' תקס"ו ס"ק ב) שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שדמי המאכלים שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלו לקדושה ממש - 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 460.

60)  ודלא כמשנה-ברורה סי' תקנ"ה ס"ק ה. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ג, ובספר 'נטעי גבריאל' הל' בין-המצרים, בשו"ת שבסוף הספר (במהדו"ב - סימן יט) בענין זה. אך אין לחזור תיבות "ה' אלוקיכם אמת" (ראה אג"ק חט"ז עמ' רצד).

61)  לגבי אמירת 'בית יעקב', כההוראה בסידור אדמוה"ז בכל יום שאין אומרים תחנון, ניתן היה לומר שהדבר נכלל בהוראה לומר שיר-של-יום. אמנם בשער-הכולל (פי"א סעיף כג) הביא מס' סדר היום, ש"בית יעקב" הוא מעניין שיקבל הא-ל תפילתנו, "ויהיו דברי אלה אשר התחננתי קרובים אל ה'", וגם שיר המעלות שייך לקבלת התפילה. ולפי נוסח אדמוה"ז ביום שאין אומרים תחנון "כיוון שגמר תפילתו ואמר אשרי ובא לציון וגם קדיש תתקבל – אין שייך לומר 'ויהיו דברי אלה אשר התחננתי'", עכ"ד. וא"כ, לכאורה, כיוון שהיום אין אנו אומרים זאת מיד אחרי שחרית, אין מקום לאמירה זו כעת. וע"ע.

62)  לכאורה, את שיעור התניא ניתן היה לומר בבוקר, ראה לעיל ובהערה 31, אבל מהלשון 'כל השיעורים' משמע שסדר האמירה צ"ל דווקא אחרי שחרית. ואגב, התניא שהרבי היה אומר לפני התפילה, לא היה מהשיעור היומי.

63)  ראה ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 (ושם, שיש לזה השלמה במוצאי היום). אך בשיעור הרמב"ם היומי, ההוראה במורה-שיעור, המוגה, היא ללמדו (רק) במוצאי תשעה באב. (ראה 'התקשרות' גיליון כח עמ' 16, גיליון לו עמ' 15 וגיליון נב עמ' 16).

64)  ספר המנהגים. ראה גם אג"ק חלק יז עמ' קמו, שטוב ללמוד שיעורי חת"ת בסמוך לשחרית. ובשו"ע אדה"ז סי' קנה ס"א, שכן עדיף לגבי כל שיעורי תורה הנלמדים ביום.

65)  ספר המנהגים. סדר התפילה – לוח כולל-חב"ד (וראה לעיל הערה 41).

66)  כשהתפלל הרבי כש"ץ (ברוב התעניות בשנת תשמ"ח-מ"ט), התחיל את החצי קדיש אחרי הכנסת הס"ת לארה"ק.

67)  מי שאינו מתענה, לא יאמר 'עננו' (גם לא "ביום צום התענית הזה"). ראה הדעות בזה בפסקי תשובות סי' תקס"ה ס"ק א.

68)  הוראת הרבי ביו"כ, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ריז. ושם, שגם הם צריכים ליטול ידיהם במוצאי היום ג"פ לסירוגין עד הפרק.

69)  הרבי נהג תמיד להניח בבוקר (ראה לעיל ע"י ציון 39) רק תפילין דרש"י. למנחה הניח שוב תפילין דרש"י, ולאחריה חלץ אותן בחדרו והניח תפילין דר"ת, ואחריהן תפילין דשימושא-רבא וראב"ד.

70)  ראה פסקי הסידור אות נג. קובץ 'אהלי שם' גיליון ז, עמ' רלח. אך מסתבר, שמי שלא הניח עדיין – יניח גם אחרי השקיעה. וראה דיון בזה ב'התקשרות' גיליונות: תשפ"ג, תשפ"ז, ת"ת, תת"ז.

71)  לעצם ההנחה בת"ב – "מסיפורי כ"ק מו"ח אדמו"ר על-דבר הנהגות אביו כ"ק אדמו"ר מהרש"ב. והוא דלא כמו שכתב במשמרת-שלום ס"מ משו"ת הרמ"ע מפאנו" – ספר-המנהגים שם [וראה שם להלן עמ' 77 אודות אבל ר"ל בתוך שבעה שיניח תפילין דר"ת, בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש, ושכן מובא בשם המקובל מוהר"ר שלום שרעבי].

72)  "לא שמעתי זה בפירוש, אבל למדתיה מהנהגת מוצאי יום-הכיפורים" – ספר-המנהגים.

73)  כמו במוצאי יום-הכיפורים – אג"ק חלק כ עמ' רפד.

74)  על-פי הרמ"א סי' תקנ"ח.

לאחר קידוש לבנה במוצאי ת"ב תש"ל, החלו הת' לזמר בנוכחות הרבי "כי אלוקים יושיע ציון", והרבי נזף בהם מיידית ושאל "היכן המשפיע?", באומרו שזה דבר טוב, אבל ע"פ שו"ע צריך להמתין עד מחר בצהרים.

ולהעיר ממנהג העולם לזמר ולרקד "טובים מאורות" בסוף קידוש לבנה, גם במוצאי ת"ב (לוח 'דבר בעתו'. נטעי-גבריאל פמ"ט הערה ז וס"פ פ"ז).

75)  ע"פ התוועדויות תשמ"ג ח"ג עמ' 1414.

76)  בלוח כולל-חב"ד משמע שאסור עד חצות, וכן מנהג העולם. מאידך הרה"ק מבארדיטשוב נ"ע פירש דברי המג"א שגם בשר ויין שרי (משחרית), ארחות-חיים תקנ"ח סק"א בשמו. וראה ביה"ל תקנ"ח ד"ה עד חצות. נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק פט ס"ז. ש"ש כהלכתה ח"ב פמ"ב הע' טו-טז. בירור הלכה סו"ס תקנ"ח. שו"ת: שאילת יעב"ץ ח"א סי' צו. אז-נדברו ח"ח סי' מ. אבן-ישראל ח"ז סי' כז. יחוה-דעת ח"ה סי' מא. פסקי-תשובות שם ס"ק ד.

77)  לקוטי-שיחות חלק יד עמ' 206, הערה ד"ה 'בנתנם סימן', עיי"ש.

78)  "ועי"ז תהיה מעלה נוספת – שני סיומים (בת"ב עצמו ובמוצאי ת"ב), ש'כפול' קשור עם הגאולה" – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 94.

79)  לקוטי שיחות חלק לט עמ' 229.

80)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.

81)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 121, 123.