העגלה קיפצה על דרך העפר המשובשת והפכה את מעיהם של שני החסידים שישבו בתוכה. אך תשומת ליבם של השניים לא הייתה נתונה לדרך ולקשייה. ליבם היה אחוז ציפייה לקראת המפגש המיוחל עם רבם, הצדיק רבי ברוך ממז'יבוז'.
הנוף היה חדגוני מאז נכנסה העגלה ליער העבות. עצים עבותים חסמו את שדה הראייה. רק אוושת הרוח וקולות בעלי החיים שוכני היער ליוו את המסע.
לפתע הבחין אחד החסידים בנר דולק בלב היער. סקרנותם של השניים התעוררה. הם עצרו את העגלה ופנו לעבר הנר. למרבה פליאתם ראו בלב היער מצבת קבר ועליה נר דולק. על המצבה נחרתו המילים: "פה נטמן משה בן עמרם שפטפט ביצרו יותר מיוסף הצדיק".
המצבה והכיתוב התמיהו את השניים, אולם לא היה שם כל רמז נוסף שישפוך אור על העניין. בטרם עזבו את המקום סימנו השניים את אחד העצים כדי שיזכרו את מיקום המצבה. בבואם למז'יבוז' סיפרו לרבם על המחזה המוזר שראו. "אני רוצה לראות את המצבה הזאת במו עיניי", הגיב הצדיק, וביקש לצאת עמם אל היער.
בהגיעם למקום התבונן הצדיק במצבה, ואז ביקש לסור אל הכפרים הסמוכים ולהתעניין אצל תושביהם אם מי מהם מכיר את סיפורה. כך סבב הצדיק בלוויית שני חסידיו בכפרים, פנה אל עוברים ושבים, אך איש לא הכיר את המצבה. לבסוף אמר לו הלך אחד: "יש זקן אחד בכפר פלוני, שאולי יכיר את הסיפור".
מיהרו רבי ברוך ממז'יבוז' והחסידים לביתו של הזקן הגוי, ומצאו קשיש חולה וחלוש השוכב במיטתו. במאמץ רב הזדקף, וכשהבחין ברבי ברוך ממז'יבוז' קרא בהתלהבות: "הלוא אתה נכדו של ישראליק [=הבעל-שם-טוב]! מדוע באת לכאן?".
סיפר לו רבי ברוך על המצבה המוזרה, והזקן הנהן מיד בראשו. "הגעתי לגילי המופלג רק כדי לספר את סיפורה של המצבה הזאת".
והזקן החל לספר:
זה היה לפני שנים רבות. בכפר שבו הוא מתגורר חי בעל אחוזה עשיר. הלה נהג לתפור את בגדיו אצל חייט יהודי ממז'יבוז' הסמוכה. כאשר נזקק לביצוע תיקונים, היה מבקש מן החייט לשלוח אליו את שולייתו, בחור יהודי ושמו משה, וזה היה שוהה בביתו יום או יומיים, מבצע את התיקונים הדרושים ושב העירה.
לאותו עשיר הייתה בת יחידה שטרם מצאה לה חתן. חריצותו של משה ואופיו הטוב מצאו חן בעיני העשיר ואשתו, והם החליטו כי הוא הראוי לשאת את בתם לאישה. הם זימנו אותו אליהם כדי לתקן כמה בגדים כביכול, והבחור בא כרגיל לשהות כמה ימים בבית הלקוח העשיר.
בעל האחוזה ואשתו עשו הכול כדי להנעים את שהייתו של הבחור בביתם, ובשלב מסויים העלו לפניו את ההצעה כי יישא את בתם לאישה.
משה סירב בתקיפות. "יהודי אני ואינני יכול לשאת אישה נכרייה", אמר. אולם בעל האחוזה ורעייתו לא הרפו. הם הבטיח למשה שאם ייאות לשאת את בתם יורישו לו את כל הונם ויעשוהו לאדם עשיר. "בשום אופן לא", דחה משה את ההצעה המפתה, "אין על מה לדבר".
בעל האחוזה לא היה רגיל שממרים את פיו. הוא כלא את הבחור בחדר והציע לו לחשוב עוד על הצעתו, אולם עבר יום ועוד יום והבחור עמד בסירובו הנחרץ. הבת נפגעה מאוד מעמדתו של הצעיר היהודי. היא הסתגרה בחדרה, חדלה מלאכול ומצבה הידרדר.
בוקר אחד נדהמו הוריה של הצעירה לגלות כי נפחה את נשמתה. את כל כאבם ומרירותם הִפנו כלפי משה, שוליית החייט. "בתנו מתה בגללך!", צעקו על הצעיר היהודי בזעם.
פתאום ניצתה אש אכזרית בעיני בעל האחוזה. "עונשך יהיה להצטרף אליה במותה", אמר בשטניות. הוא קרא לכמה ממשרתיו הבריונים, ויחד התנפלו על משה והרגוהו. את גופתו טמנו בתוך קברה של הבת.
בתוך כך החל החייט לתהות על היעלמותו של עוזרו, אולם הגוי היתמם ואמר כי הצעיר סיים את עבודתו, קיבל את שכרו ועזב את המקום. החייט סבר שאלה דברי אמת, וכך לקח עמו משה את סודו אל קברו.
הזקן עצר לרגע את סיפורו, לגם מעט מים, והמשיך: "באותה עת הייתי רועה צאן, והייתי לן בשדה הפתוח. יום אחד בא אליי סבך, ישראליק, העיר אותי משנתי, וביקשני להתלוות אליו. הלכנו אל הקבר, ובהוראת סבך הוצאתי את גופתו של משה ונשאתי אותה ליער, שם חפרתי קבר חדש, ועליו הצבנו מצבה. כשסיימנו הבטיח לי ישראליק שבזכות העזרה שנתתי לו אזכה לאריכות ימים".
הזקן השתתק שנית. החולשה וההתרגשות הקשו עליו להוסיף ולספר. "עוד אמר לי סבך", הוסיף ואמר, "שאם יגיע יום ונכדו יבוא אליי – וכאן תיאר את מראה הנכד, שהוא אכן זהה למראך – שאספר לו את סיפור המצבה וסיפורו של משה, שוליית החייט. כעת, כשסיפרתי לך את הסיפור, חש אני שהגיע זמני לעזוב את העולם".
כעבור זמן קצר הלך הגוי הזקן לעולמו.
(על-פי 'חמדה גנוזה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
