נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1067- כל המדורים ברצף
	"חזק חזק ונתחזק!"
	פקוד יפקוד אתכם
	רבי צבי פסח פרנק ז"ל בעל 'הר צבי' (ב)
	פרשת ויחי
	הלכות ומנהגי חב"ד
	משקים שלנו / כריעה ב'עלינו'

לפני התחלת הגלות וקושי השעבוד יש צורך בנתינת כוח וחיזוק מיוחד – שזהו עניין "וַיִּשֶׂם בארון במצרים" * יוסף, המפרנס ומכלכל את ישראל, נמצא איתנו עד לרגע שיוצאים מהגלות * כל מניעה ועיכוב שיהודי פוגש, אינו אלא ניסיון מלשון נס והרמה כדי להגביהו למעלה יותר, ובאמת - הניסיון אין בו מציאות כלל * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. שבת זו היא "שבת חזק" – על שם שבה מסיימים ספר שלם בתורה, ספר בראשית, שהוא הספר הראשון שבתורה (ראשון במעלה וחשיבות, ובמילא, גם ראשון בסדר כפשוטו), ומנהג ישראל ("תורה היא"¹) שבסיום² הספר מכריז כל הקהל בקול רם "חזק חזק ונתחזק".

ותוכן העניין – שסיום ספר בתורה (ובפרט ספר ראשון³) נותן חיזוק ותוקף בכל ענייניהם של ישראל, החל מענייני התורה, ומזה נמשך גם בענייני העולם, כמאמר⁴ "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכן "בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא"⁵.

והנה, מכיוון שההכרזה "חזק חזק ונתחזק" באה בהמשך ובסמיכות ממש לסיום הספר⁶, הרי מובן (א) שעיקר החיזוק נלקח מסיום הספר, היינו, הפסוק האחרון שבו, (ב) ופעולת החיזוק היא, לכל לראש (ובעיקר) בחלק התורה הסמוך לו, התחלת פרשת שמות (שקורין בתפילת מנחה דשבת חזק), כדלקמן.

ב. סיום ספר בראשית הוא – "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים".

ולכאורה, נשאלת שאלה הכי פשוטה גם אצל בן חמש למקרא:

בהתחלת הפרשה מסופר אודות בקשתו של יעקב ליוסף "אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי... וקברתני בקבורתם"⁷, כלומר, הן מצד העילוי ד"וקברתני בקבורתם",

במערה אשר בשדה המכפלה... שמה קברו את אברהם... את יצחק גו'"⁸, והן מצד חסרון ארץ מצרים, "ערוות הארץ"⁹, תכלית הירידה.

ואילו בנוגע ליוסף – מדגישים בסיום הפרשה והספר "ויישם בארון במצרים", היינו, לא זו בלבד שלא נקבר במערת המכפלה, וגם לא בארץ ישראל בכלל, אלא עוד זאת, בחוץ לארץ גופא – "במצרים" דווקא, ובזה גופא – "ויחנטו אותו ויישם בארון", פעולה המדגישה את עניין הקביעות¹⁰.

ונשאלת השאלה – איזה חיזוק – ("חזק חזק ונתחזק") לומדים ומקבלים מסיום הספר "ויישם בארץ במצרים"?!   

ג. ויש לומר הביאור בזה – שחיזוק זה קשור, כאמור, עם התחלת פרשת שמות, "ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה גו'":

בפרשת שמות מתחיל עיקר העניין דגלות מצרים¹¹, קושי השיעבוד כו', כי, אף שהירידה למצרים הייתה כבר לפני זה, בפרשת ויגש¹², הרי, בנוגע לתקופה ההיא נאמר¹³ "וישב (ישיבה בשלווה¹⁴) ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ("במיטב הארץ"¹⁵) ויאחזו בה (לשון אחוזה¹⁶) ויפרו וירבו מאוד", ורק בפרשת שמות, לאחרי ש"וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא"¹⁷, אזי, התחיל (עיקר) עניין הגלות, קושי השיעבוד כו' (שהרי "כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד"¹⁸), החל מהעניין ד"הבה נתחכמה לו גו'"¹⁹.

ועל-פי זה מובן שלפני התחלת הגלות וקושי השיעבוד, יש צורך בנתינת כוח וחיזוק מיוחד – שזהו עניין ד"ויישם בארץ במצרים":

יוסף, המפרנס ומכלכל את ישראל²⁰ – נמצא יחד עם בני-ישראל, "ויישם בארון במצרים", ובאופן שמציאותו היא בשלימות (לא רק העצמות²¹, אלא גם הבשר וכו') גם על-פי טבע, "ויחנטו אותו ויישם בארון", ונמצא שם באופן של קביעות (עד ליציאת בני-ישראל מגלות מצרים).

ולכן, לאחרי שמסיימים "ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים", מכריזים "חזק חזק ונתחזק"²² – שזהו החיזוק להמשך ד"הבאים מצרימה", שלא להתפעל מקושי הגלות והשעבוד, מכיוון שלא נמצאים בגלות לבד, אלא ביחד עם יוסף.

ובפרט – ש"יוסף" הוא גם ה"מושל בכל ארץ מצרים"²³ (מלכות שהייתה מושלת בכיפה²⁴), עד ש"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"²⁵, שמזה מובן, שאף אחד אינו יכול להפריע, ח"ו, לבני-ישראל גם בהיותם בגלות כו'.

ד. והנה, עניין זה מהווה חיזוק בנוגע לכל הגלויות – "כל המלכיות נקראו על שם מצרים כו'"²⁶, כל הגלויות, עד לגלות האחרון, ובגלות האחרון גופא – עד לימי הגלות האחרונים, עקבתא דמשיחא ממש, דורנו זה ותקופתנו זו.

ואדרבה – מצד העניין דירידת הדורות כו', הרי, בדורנו זה דווקא יש צורך מיוחד בזה, ולכן עשה הקב"ה שכל הוראות התורה (ובנידון דידן, החיזוק ד"ויישם בארון במצרים") יהיו באופן גלוי.

ואכן, מודגש הדבר באופן גלוי לעין כול – שהרי שמו (הראשון) של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו הוא "יוסף", יוסף שבדורנו.

וכמודגש גם בפעולתו ועבודתו, שחידושו העיקרי הוא עניין הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, באופן ד"באר את התורה", "בשבעים לשון"²⁷ – שזהו עניין ד"יוסף", "יוסף ה' לי בן אחר"²⁸, כלומר, להתעסק גם עם יהודים אלו שלולי עבודתו היו (בגלוי) בבחינת "אחר"²⁹, שגם הם יהיו "בן"³⁰ (גם בגלוי), ועד ל"בן" הכי נעלה, "בנימין", "בן ימין", שהוא לבדו נולד בארץ ישראל³¹ (ויש לומר שזהו העילוי דה"אחר" שנעשה "בן" – עבודת התשובה לגבי עבודת הצדיקים³²).

וזהו עניין ד"ויישם בארון במצרים" המודגש במיוחד בדורנו זה (דור האחרון דגלות שהוא גם דור הראשון דגאולה) – שיוסף שבדורנו, נמצא יחד אתנו עד לרגע האחרון שיוצאים (והוא בכלל, כפשוט) מהגלות, ונותן כוח וחיזוק ("חזק חזק ונתחזק") שלא להתפעל כלל וכלל מקשיי הגלות, אלא אדרבה - להוסיף ביתר שאת וביתר עוז במעשינו ועבודתינו, כדי לסיים ולהשלים את "צחצוח הכפתורים"³³, עד לשלימות ניצחון³⁴ "מלחמת בית דוד"³⁵, בביאת דוד מלכא משיחא.

ה. ויש להוסיף בכל זה:

מכיוון שנמצאים אנו בימי הגלות האחרונים, לאחרי שנשלמו כבר כל העניינים, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שלא נשאר לנו כי אם "לצחצח את הכפתורים", ותיכף ומיד, "עמדו הכן כולכם"³⁶ לקבל פני משיח צדקנו.

– ובפרט שמאז ועד עתה עברו כמה עשיריות שנים שבהן עסקו גם ב"צחצוח הכפתורים" –

הרי, בהכרח לומר שכאשר יהודי פוגש איזה עניין של מניעה ועיכוב בענייני יהדות, בבחינת "הבה נתחכמה לו" – אין זה אלא עניין של ניסיון, על-דרך "האלקים נסה את אברהם"³⁷, "נסה" (גם) מלשון נס והרמה, היינו, כדי שעל-ידי זה יבוא לתכלית העילוי - הרמה לגבי השלימות שלפניה, על-דרך החילוק דנס וטבע (כמבואר בארוכה בדרושי חסידות³⁸).

כלומר: מובן וגם פשוט עד כמה גדלה מעלתו של אברהם אבינו – אפילו לפני הניסיונות³⁹, ועל-אחת-כמה-וכמה לאחרי כמה ניסיונות, בתוכם ניסיון הכבשן דאור כשדים, ועד לתשעה ניסיונות, שבוודאי לא היה שום חיסרון בעבודתו ומעלתו של אברהם אבינו; אלא, מכיוון שרצה הקב"ה להרימו ולנשאו לדרגא נעלית עוד יותר, ועד לאין ערוך (נס) – ניסהו (נס והרמה) גם בניסיון העשירי"⁴⁰.

ועל-דרך זה בנידון דידן:

לאחרי שלימות העבודה בכל העניינים (כנ"ל), כולל גם עניין הניסיונות שעברו בני-ישראל במשך כל הדורות, ובמיוחד בנוגע ליוסף שבדורנו (נשיא הדור, אשר, "בתר רישא גופא אזיל"⁴¹), כל הניסיונות שהיו ברוסיה הסובייטית, שעמד בכולם בתוקף וגבורה עילאית, עד ליציאתו משם בשלימות, עם כל בני ביתו, ביחד עם ספרי וכתבי רבותינו נשיאינו כו' (כולל – פעולה נמשכת גם במדינה ההיא, פירות ופירי פירות כו', גם בימינו אלה) – הרי בוודאי שלא חסר מאומה כו': אלא, שהקב"ה רוצה שיהיה עניין של נס והרמה באופן נעלה עוד יותר, ולכן, מביא ניסיון נוסף⁴².

ו. ועוד נקודה בזה – שהניסיון הוא על-ידי דבר שאין בו מציאות כלל, וכל עניינו אינו אלא לפעול נס והרמה, על-ידי זה שמראים שלא מתפעלים כלל, שאז, מתגלה האמת שאין בו מציאות כלל, כי אם, לפעול נס והרמה:

בנוגע לניסיון העשירי – איתא במדרש⁴³: "ביום השלישי, וכי מאחר שהדרך קרובה למה נתעכב שלושת ימים, כיוון שראה (השטן) שלא קבלו ממנו (אברהם ויצחק), הלך ונעשה לפניהם נהר גדול, מיד ירד אברהם לתוך המים... כיון שהגיע עד חצי הנהר הגיע המים עד צווארו, באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים, אמר לפניו ריבונו של עולם כו', מיד נער הקב"ה את המעיין ויבש הנהר ועמדו ביבשה".

כלומר, כל ה"נהר גדול", אשר, כבר ב"חצי הנהר הגיע המים עד צווארו" – לא הייתה לו מציאות כלל (לא רק ברוחניות, אלא) גם בעולם הזה הגשמי, כי אם, עניין של דמיון בלבד, ולכן, כאשר אברהם הראה שאינו מתפעל מזה (אלא ממשיך ללכת כדי לקיים את ציווי ה'), ו"תלה אברהם עיניו לשמים" – אזי נתגלה האמת, שאין כאן מציאות של נהר כלל, "יבש הנהר ועמדו ביבשה", ואדרבה – כל מה שנשאר ממנו, אינו אלא העניין דנס והרמה.

ועל-דרך זה בנידון דידן – שאין לניסיון מציאות כלל גם בעולם הזה הגשמי והחומרי, "עולם הקליפות"⁴⁴, ולכן, כאשר "תלה... עיניו לשמים", אזי נתגלה באופן גלוי לעין כל שאין כאן מציאות כלל, וכל מה שנשאר, אינו אלא העניין דנס והרמה – שעל-ידי זה יתוסף עוד יותר בהפצת המעיינות חוצה, על-ידי ההוספה בהוצאה לאור והדפסת כתבי רבותינו נשיאינו כו',

ובלשון המדרש (במקום אחר⁴⁵) בנוגע להכרזה "דידן נצח דידן נצח", ש"לא עלון מן תמן עד זמן דחמון כמין חרדא דדמא על אפי מיא" (סימן לביטול המציאות דרוח רע), שאז שקט (היפך המצב הקודם ד"חמו ערבוביא במיא") המעיין והנהר הטוב שבמדרש שממנו שתו בני-ישראל, היינו, שעל-ידי זה ניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בתוקף התפשטות הנהר מהמעיין, עד להפצת המעיינות (לא רק הנהר, אלא גם המעיין עצמו) חוצה.

ז. על-פי זה מובן בפשטות שכל ההדגשה צריכה להיות אך ורק בנוגע לעניין הנס וההרמה, ולא בנוגע לעצם המאורע דהניסיון:

המאורע דהניסיון – אין לו מציאות כלל, כאמור, ומכיוון שכן, הרי, הדיבור אודותיו הוא בדבר שאין בו ממש, ובמילא, ללא כל תועלת, ואדרבה – על-ידי שמדבר אודותיו ומחשיבו למציאות⁴⁶, מבלבל את עצמו והיצר הרע שלו כו'.

ולאידך, עניין הנס וההרמה – הוא הוא המציאות האמיתית, הכוונה ותכלית הניסיון, כאמור, שעל-ידי זה יתוסף עוד יותר בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה.

ובאותיות פשוטות – שכל החיות וההתלהבות כו' צריך להיות בעניין "וישמור משמרתי מצוותי חוקותיי ותורותיי" (כמו שכתוב באברהם אבינו)⁴⁷, החל מלימוד ספרי וכתבי החסידות (ופשיטא, בהקדמת לימוד נגלה דתורה – "תלמודו בידו"⁴⁸), היינו, שכאשר יוצא לאור ספר חדש, קונטרס או מאמר כו', צריך כל אחד ואחד ללמדו, ובהדגשה – שאין להסתפק בכך שישנם כמה וכמה שלומדים עניין זה, אלא, "כל⁴⁹ אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם⁵⁰",

ובנדון דידן, בשבילי נדפס ספר, קונטרס או מאמר זה!

ח. ויהי רצון שעל-ידי מעשינו ועבודתינו בכל העניינים האמורים בימי הגלות האחרונים⁵¹ נזכה בקרוב ממש לשלימות עניין "ואלה שמות בני-ישראל" – כדברי המדרש⁵² "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויחי ה'תשמ"ז; התוועדויות תשמ"ז כרך ב, עמ' 252-259)

__________________________________

1)    תוד"ה נפסל – מנחות כ,ב. וראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ב עמ' 56 הערה 2.

2)    ראה שו"ע או"ח סו"ס קלט ובנ"כ. ובספרי טעמי-המנהגים.

3)    להעיר מהעניין ד"כל התחלות קשות" (כמובא גם בפרש"י על התורה (יתרו יט,ה), פשוטו של מקרא), מכיוון שעל-ידי זה נעשה פתיחת הצינור כו' (ראה לקו"ש ח"כ ס"ע 74. וש"נ).

4)    זוהר ח"א קלד, סע"א. ח"ב קסא, רע"ב. ח"ג קעח, א. וראה ב"ר בתחלתו.

5)    זח"ב שם.

6)    ועד כדי כך, שלא ממתינים עד שהעולה לתורה יברך את הברכה שלאחריה, אלא, מנהג ישראל, שמיד בסיום הקריאה, לפני אמירת הברכה, מכריזים "חזק חזק ונתחזק" (ואין בזה הפסק כו').

7)    פרשתנו מז,כט-ל.

8)    שם מט,ל-לא.

9)    מקץ מב,ט. שם,יב. וראה קה"ר פ"א ד (בסופו).

10)  "כי החניטה היא לקיים הבשר שלא יכלה ויהיה הגוף קיים כאלו הוא חי" (ש"ך עה"ת פרשתנו נ,ב. עיי"ש בארוכה (סוד העניין כו')), וכן "ויישם בארון", "באופן שלא יגיעו המים אליו בתוך הארון" (פי' תרגום יונתן עה"פ).

11)  ראה גם לקו"ש, חלק ל, עמ' 249 ואילך.

12)  מו,א ואילך.

13)  ס"פ ויגש.

14)  ע"ד פרש"י ר"פ וישב.

15)  ויגש מז,ו. שם,יא. פרש"י שם מה, יח.

16)  פרש"י ס"פ ויגש. וראה קונטרס משיחות ש"פ ויגש תשמ"ז ס"י ובהערה 120.

17)  שמות א,ו.

18)  פרש"י וארא ו,טז (משמו"ר פ"א, ח).

19)  שמות א,י.

20)  שלכן נקראים כל ישראל על שמו – "נוהג כצאן יוסף" (תהילים פ,ב. פרש"י ומצו"ד עה"פ).

21)  כולל הפירוש הפנימי ד"עצמות" – מלשון עצמיות, עצם מציאותו דיוסף (מגלה-עמוקות אופן יז (עה"פ בשלח שם). וראה אוה"ת בשלח (כרך ז') עמ' ב'תרסג), כלומר, לא רק שלימות העצמיות, אלא גם שלימות הגילוי וההתפשטות כו'.

ולהעיר מפתגם כ"ק אדנ"ע: איך וועל גאנץ זיין... מיט מיין עצמיות... איך וועל גאנץ זיין מיט מיין התפשטות (סה"ש תורת-שלום עמ' 248).

22)  ורק לאח"ז מברך (העולה לתורה) ברכה שלאחריה (כנ"ל הערה 6), וי"ל דהיינו שאמירת הברכה קאי גם על העניין ד"חזק חזק ונתחזק", כולל עניין אמן ע"י השומעים, ואדרבה – "גדול העונה אמן יותר מן המברך", בדוגמת ניצחון המלחמה ע"י הגבורים (נזיר בסופה).

23)  ויגש מה,ח.

24)  ראה מכילתא בשלח יד,ה. שמו"ר פט"ו, י. זח"ב ו,א.

25)  מקץ מא,מד.

26)  ב"ר פט"ז, ה.

27)  דברים א,ה ובפרש"י. ולהעיר, שעניין זה היה "בעשתי עשר חודש גו'" (שם, ג) – חודש שבט, שבעשירי שבו ("העשירי יהיה קודש") חל יום ההילולא דיוסף שבדורנו, תכלית השלימות ד"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" (ראה אגה"ק סז"ך-כח).

28)  ויצא ל,כד.

29)  ועד כדי כך, שה"אחר" (בנימין), קראה לו רחל (כבכמה מהשבטים שנקראו ע"י האמהות, שנביאות היו) "בן אוני", "בן צערי" (ראה זח"ב סז,ב), שבזה מודגש ביותר הקס"ד שלולי ההתעסקות עמו יהיה בבחינת "אחר". ולאידך, אף שרחל קראה לו כן – לא מצינו בשום מקום שיקרא בשם זה, ולא עוד, אלא שאין צורך אפילו באזהרה שלא לקרותו בשם זה (על דרך "כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה") (ברכות יג,א)), מכיוון שבוודאי נעשה "בן", ועד ל"בן ימין", ועד לתיבה אחת דווקא, "בנימין", כבפנים.

30)  ראה אוה"ת עה"פ (רכ,א ואילך). פרשתנו שפו,א ואילך. שצ,א ואילך. שצז,ב ואילך.

31)  פרש"י וישלח לה,יח.

32)  ראה ברכות לד,ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד. ולהעיר מהחילוק דיוסף ובנימין, צדיק עליון וצדיק תחתון – תו"א ס"פ תרומה. לקו"ת ראה כה,ד ואילך. תו"ח ס"פ ויגש. סה"מ תרס"א עמ' קסג. ובכ"מ.

33)  ראה שיחת שמח"ת תרפ"ט. וראה שיחת י"ב טבת תשמ"ז הערה 10.

34)  כמודגש בעניין דעניית אמן, שהוא בדוגמת נצחון המלחמה (כנ"ל הערה 22).

ולהעיר מהרמז ע"ד הקשר והשייכות ל"יוסף", שנקרא בפרשתנו (מט,כו) "נזיר אחיו", והרי העניין דניצחון המלחמה נתבאר בסוף מסכת נזיר.

35)  ראה שיחת שמח"ת תרס"א – נדפסה בלקו"ד ח"ד תשפז, ב ואילך. סה"ש תש"ב ס"ע 141 ואילך.

36)  סה"מ קונטרסים ח"ב שצז,ב. אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ריש עמ' רעט.

37)  וירא כב,א.

38)  ראה לקו"ת פ' ראה (יט,ב ואילך) ד"ה אחרי ה' אלוקיכם וביאורו. ד"ה זה וביאורו בסהמ"צ להצ"צ בסופו. ד"ה נתת ליראיך פר"ת (ס"ע קה ואילך). ד"ה כי מנסה תש"ח (עמ' 94 ואילך). ד"ה נתתי ליראיך תשל"ו (סה"מ מלוקט עמ' קפה ואילך). וש"נ.

39)  דבן שלש שנים הכיר את השם, "שנאמר (תולדות כו,ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי, חושבניה מאה ושבעין ותרין" (נדרים לב, סע"א). וראה רמב"ם הל' ע"ז פ"א ה"ג.

40)  להעיר, שהלשון "נסה" נתפרש רק בנוגע לניסיון העשירי, ולא בנוגע לניסיונות שלפני זה, גם אלו שנתפרשו בכתוב, מכיוון שבו היה עיקר (ושלימות) עניין הנס וההרמה, ועד שפעל ממשות בניסיונות שלפני זה, "שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש" (פרש"י וירא כב,ב. נתבאר בארוכה בלקו"ש ח"כ עמ' 73 ואילך).

41)  עירובין מא,א. וראה סוטה מה,ב.

42)  להעיר גם ממארז"ל (נדרים כב,ב) "אלמלי חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד", היינו, שהעניין הבלתי רצוי אינו אלא כדי שעי"ז יתוסף יותר בתורה, כדברי חז"ל (מכות כג, רע"ב) "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".

43)  תנחומא וירא כב.

44)  תניא פ"ו (מע"ח שמ"ב ספ"ד).

45)  ויק"ר פכ"ד, ג.

46)  דפשיטא שאינו יכול לעשותו למציאות, כלשון חז"ל (ב"ר פל"ט, יד. וש"נ) "אם מתכנסין כל באי עולם לברוא יתוש כו'".

47)  תולדות כו,ה.

48)  לשון חז"ל – פסחים נ,א. וש"נ. וראה לקו"ת שה"ש כב,ד, שע"י "הלימוד שלמד בבחי' הנגלות שבורה (בעוה"ז) מזה נעשה בחי' לבוש שבו ועל ידו יוכל להשיג פנימיות התורה" (בג"ע), ומזה מובן גם בנוגע ללימוד הנגלה והפנימיות בעוה"ז גופא.

49)  סנהדרין לז,א – במשנה.

50)  להעיר משיעור היומי (בשנת תשמ"ז) ברמב"ם (הל' סנהדרין פי"ב ה"ג) – "כל אחד ואחד יכול לומר בשבילי נברא העולם".

ויש לומר בביאור דיוק הלשון "יכול לומר כו'" - לא "חייב לומר כו'" כבגמרא, אלא "יכול לומר כו'", כדי להדגיש את העניין ד"רשות (יכולת)... נתונה כו'" (רמב"ם הל' תשובה רפ"ה), ותיכף ומיד ממשיך: שמא תאמרו מה לנו כו' (אף שיכול) כבר נאמר כו'.

51)  כאשר קושי השעבוד אינו אלא בלימוד התורה, "בחומר דא ק"ו כו' ובלבנים דא לבון הלכתא" – ראה בארוכה תו"א ר"פ שמות.

52)  שמו"ר פ"א, ה.