בהלה גדולה אפפה את העיירה ויז'ניציה שברומניה. "הרוסים באים!", נשמעו הקריאות מכל עבר.
השנה היא ת"ש. ברית-המועצות תבעה מרומניה את השליטה בחבלי הארץ בסרביה ובוקובינה, שלטענתה היו שייכים לה לפני מלחמת העולם הראשונה. לרומניה לא הייתה ברירה אלא להיכנע לדרישה.
בעבור היהודים, תושבי האזורים האלה, זו הייתה בשורה מרה. הכול ידעו על רדיפת היהדות בברית-המועצות, והם מיהרו לעזוב את בתיהם ואת רכושם ולברוח לתוככי רומניה.
בין הנמלטים היה גם רבי אליעזר מוויז'ניץ, ה'דמשק אליעזר'. הוא שם את פעמיו לעבר העיר טמישבר, והתקבל בה בכבוד ובהערצה. אלא שהשמחה הייתה מוקדמת מדיי.
באותה עת קמה ברומניה התנועה הנאצית. האווירה הורעלה בשנאת ישראל. פקידי שלטון רבים ביקשו להרע ליהודים. יום אחד הגיעו גם אל רבי אליעזר מוויז'ניץ.
הרבי הואשם – לא פחות – בריגול. מאחר שבא מאזור הנתון לשליטת רוסיה, ודאי מרגל הוא. כל הניסיונות להכחיש את ההאשמה המגוחכת נפלו על אוזניים ערלות. השלטונות החליטו לגרש את הצדיק לכפר קימפל שבהרי הקרפטים.
החסידים נחרדו. זה היה מקום נידח, שתושביו איכרים גסים. שום יהודי לא התגורר בו. כיצד ישרוד שם הצדיק? עשו החסידים כל שבכוחם כדי להעביר את רוע הגזרה, אך ללא הועיל.
הגיע יום הגירוש. אל ביתו של רבי אליעזר בא שוטר חמוש כדי ללוותו במסעו הארוך. מקורביו לא אמרו נואש, ובטרם נפרדו ממנו טלפנו לראש הקהילה היהודית בעיר דֶוָוה, שבה הייתה הרכבת אמורה לעצור לזמן מה. "אעשה כל שביכולתי לסייע לרבי", הבטיח ראש הקהילה.
בדווה פעל מרכז רפואי ממשלתי, שמנהלו היה נוצרי ושמו ד"ר קאבה. הלה היה מיודד עם ראש הקהילה היהודית, והאחרון ביקש את עזרתו בהצלת הרבי. כששמע הרופא שמדובר ברדיפה של אדם קדוש, ניאות להירתם למשימה. מוחו הגה תכנית מבריקה...
הרכבת נעצרה. אל קרונו של רבי אליעזר עלו שלושה אנשים. כשפגשו את השוטר המלווה הניחו בכף ידו סכום כסף. "אינני יכול לשחררו", לחש השוטר. "לא ביקשנו זאת ממך", השיבו לו השלושה.
הם ניגשו אל רבי אליעזר, תפסוהו בזריזות והפילוהו ארצה. "הצילו! אדם התעלף!", החלו לצעוק. מהומה קמה בקרון. 'במקרה' חנה אמבולנס ליד התחנה. הצוות שבו מיהר לעבר הקרון. הרופא הבכיר שטיפל ברב היה מנהל המרכז הרפואי. הוא מיהר להכין לרבי טופס אשפוז, ומסרו לידי השוטר המלווה. בתוך דקות כבר שוּכן הרבי בחדרו שבמרכז הרפואי.
השמועה על הרבי הגדול המאושפז בעיר פשטה בקרב התושבים היהודים. רבים באו להתברך מפי הצדיק.
אולם לפתע אחזה חרדה את צוות המרכז הרפואי. הם נתבשרו כי פרופסור מטעם משרד הבריאות בדרכו למקום לביקורת פתע.
הד"ר קאבה נבהל. הפרופסור נודע כאדם קפדן, השופט בחומרה כל ליקוי. מנהלי מרכזים רפואיים רבים שילמו במשרתם בעקבות ביקורות שלו. יום קודם לכן ערך ביקורת בעיר אחרת, מצא כשלים קלים, אך חולל מהומה רבתי והורה לעצור את מנהל המרכז הרפואי.
הד"ר קאבה ידע כי שהייתו של הצדיק במקום תעמוד לו לרועץ, שכן בביקורת יתגלה שהחולה אינו סובל משום מחלה. רק אחרי מסכת תחנונים והפצרות ניאות להסתכן ולהשאיר את הרבי בחסותו.
משלחת הביקורת הממשלתית הגיעה. כל החששות התאמתו. הפרופסור העצים כל ליקוי לממדים חמורים והשתלח בכעס בד"ר קאבה ובצוותו. נראה היה כי החליט מראש להפליל את המרכז הרפואי.
ד"ר קאבה כבר התחרט עמוקות על שהסכים להשאיר את הצדיק. היה ברור לו איך יגיב המבקר כשיראה את הרבי המתחזה לחולה.
הפרופסור נכנס לחדרו של הרבי, העיף מבט לעבר החולה, ולפתע קפא על עמדו. כעבור רגע ניתק ממלוויו ורץ אל הצדיק, כשהוא מחבקו ונופל על צווארו בהתרגשות. סבר פניו השתנה באחת, והוא שוחח עם הרבי בשמחה גלויה, כאילו היה מכר ותיק.
רק כעבור זמן רב נפרד מהצדיק, כשהוא פונה אל הד"ר קאבה ומבקשו להעניק לרבי את מלוא היחס שהוא ראוי לו. מאותו רגע חל מפנה בהתנהגותו של הפרופסור. הוא כבר לא נראה חורש רע, אלא היה מחוייך וקשוב. סיכום הביקור היה חיובי, והפרופסור שיבח את המקום ואת מנהלו.
באווירה הידידותית שנוצרה תהה הד"ר לפשר יחסו של הפרופסור לרבי.
"בילדותי", סיפר הפרופסור, "הייתי ילד מופרע. לא למדתי בבית הספר, אלא עסקתי בתגרות ובמעשי קונדס. יום אחד לקחני אבי לעיירה ויז'ניציה, אל הרבי הנמצא כאן, שיברכני. הרבי שאלני באיזה מקצוע רצוני לעסוק בבגרותי. עניתי לרבי שאיני חפץ ללמוד מקצוע.
"הרבי דיבר על ליבי. השבתי שאין בי סבלנות להשקיע בלימודים. הרבי ענה: 'אם תבטיח לי שלעולם לא תפגע ביהודי – אמליץ לך ללמוד רפואה ומבטיחך אני שתצליח בלימודיך'. וכך היה... ובכן, האם לא אעשה למען הרבי כל שביכולתי?".
(על-פי 'והיו מספרים') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
