מסופר על רבי אברהם 'המלאך', בנו של המגיד ממזריטש, שבא פעם אחת לעיר קרימניץ, וכל התושבים יצאו לקבל את פניו. 'המלאך' עמד ליד החלון והביט זמן ממושך בהר גבוה שנשקף מבעד לחלון. בין הנוכחים היה אברך נכבד, שהתגאה במעלותיו. האברך פנה אל 'המלאך': "מדוע כבודו מתבונן כל-כך בהר זה, שאינו אלא גוש עפר?". ענה 'המלאך': על כך בדיוק אני מתפלא – איך ייתכן שגוש עפר יתגאה עד שיהיה להר גבוה?!"...
החסידות שמה דגש רב על עקירת הגאווה וגסות הרוח, בעיקר זו הבאה מידיעת התורה ומעבודת ה'. יש הבדל בין מי שמתגאה בעושרו או בחכמתו, לבין מי שמתמלא גאווה וגסות רוח מענייני תורה ועבודת ה'. גאווה מעניינים גשמיים וחומריים היא תאווה ככל התאוות, אבל מי שמתגאה מתורתו או מעבודת ה' שלו – כאן זה ממש בבחינת 'טובל ושרץ בידו'. כל עניינה של התורה לגרום לאדם להתבטל לפני הקב"ה ולדכא את הרגשת יֵשותו, והוא הופך את התורה והעבודה עצמן למקור של גאווה.
גאוותן פנימי
תורת החסידות מלמדת למצוא את הגאווה הדקה והעדינה, המסתתרת לפעמים אפילו בלבוש של ענווה. יש בעל-גאווה פשוט, המצפה כי יקבלו תמיד את דבריו ויכבדוהו, מכיוון שלדעתו הוא בעל מעלות גדולות ולכן הכול חייבים בכבודו. "ויש בעל-גאווה פנימי, שאינו מתגאה ואינו מדבר במעלות עצמו, ומתנהג בהנהגה רכה, כעין טבע הענווה; אבל בינו לבין עצמו מגזים הוא במעלות עצמו, והוא יקר וחביב בעיני עצמו מאוד, וסובל הרבה צער מכך שאין מכבדים אותו כראוי לו" (ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 229).
אמר אחד מחסידי הדור הקודם: שלוש דרגות ברודף אחר הכבוד. יש מי שמבקש ותובע שייתנו לו 'מפטיר', ומתקוטט עם הגבאי על כך; יש מי שרוצה שייתנו לו 'מפטיר', אבל אינו מעז לבקש, והוא יושב וחושב כל העת מדוע אין מכבדים אותו; ויש מי שעינו רעה בשל אחרים, וגם כאשר מכבדים אותו, כואב לו הלב על שמכבדים גם אחרים...
צדיקים אמיתיים אינם אוהבים את הכבוד, ואף מצטערים על הכבוד שנותנים להם. כשביקר כ"ק אדמו"ר הריי"צ בארצות-הברית, בשנת תרפ"ט-תר"ץ, נתקבל בכל מקום על-ידי נציגי הממשלה והקהילות בכבוד מלכים ממש. הרבי נהג להתענות באותם ימים. פעם אחת התבטא: "אמנם נדמה לי שאיני נהנה כלל מן הכבוד המדומה שחולקים לי, אבל שמא הייתה לי איזו קורת רוח מזה – צריך אפוא לסלק זאת בתענית".
ענווה הרסנית
החסידות גם מזהירה מפני ענווה של שקר, שאינה אלא עצת היצר. כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ (איגרות קודש כרך א, עמ' סג): "יש אנשים שרואים רק את נגעי עצמם ומכאוביהם, רק את הצד השלילי והשפלות העצמית. הנהגה כזו היא בבחינת שפלות של שקר וענווה של שטות, והיא מאבדת ומפסידה את מהות האדם".
על מאמר חז"ל "ענוותנותו של רבי זכריה בן-אבקילוס החריבה את ביתנו" אמר הבעש"ט: "זוהי ענוותנותו של האומר – מי אנוכי שאלמד קבלה וחסידות. צריך להיות 'ויגבה לבו בדרכי ה''". את ה'ענווים' הללו, שמשתמשים בענווה שלא במקומה – יוכיח משיח-צדקנו בתוכחת מוסר. זהו שנאמר בו (ישעיה יא,ד): "והוכיח במישור לענווי ארץ". |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
