חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:42 זריחה: 6:09 ט"ו בחשון התש"פ, 13/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1091- כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת קורח, ב' בתמוז ה'תשע"ה (19/06/15)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1091- כל המדורים ברצף
בעל ההילולא השתדל ביותר לנטוע אהבת-ישראל בלב כל אחד
ירידת הגלות עצמה היא תחילת העלייה
רועה ישראל
פרשת קרח
"איזהו חכם – הלומד מכל אדם"
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1091, ערב שבת-קודש פרשת קורח, ב' בתמוז ה'תשע"ה (19.06.2015)

  דבר מלכות

בעל ההילולא השתדל ביותר לנטוע אהבת-ישראל בלב כל אחד

גילוי פנימיות העניינים שאליהם התמסר בעל ההילולא בכל מציאותו, תלוי במעמדם ומצבם של תלמידיו * כאשר הנהגת התלמידים היא בקו של אהבה, מתגלה עניין ג' האהבות – אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל – כפי שהיה אצלו בפנימיותו ועצמיותו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. באחת ההתוועדויות של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא, שנערכה גם לכבוד י' שבט, שהיה אז רק ה"יאָרצייט" של אמו זקנתו, הרבנית של אדמו"ר מהר"ש, וגם לכבוד י"ג שבט, ה"יאָרצייט" של אמו הרבנית – אמר בתוך הדברים1:

איתא בגמרא2 "גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה" – דקאי ("העושה מאהבה") על אברהם אבינו, כדברי הגמרא לעיל מיניה: "נאמר ירא אלוקים באיוב3 ונאמר ירא אלוקים באברהם4, מה ירא אלוקים האמור באברהם מאהבה, אף ירא אלוקים האמור באיוב מאהבה, ואברהם גופיה מנלן, דכתיב5 זרע אברהם אוהבי".

וידוע מה שפירש אדמו"ר האמצעי בפסוק זה בהיותו נער צעיר,

– בדייקו בלשון הפסוק "זרע אברהם אוהבי", היינו, שהלימוד ש"ירא אלוקים האמור באברהם (היינו) מאהבה" הוא מהפסוק שבו מדובר לא רק אודות אברהם עצמו, אלא אודות "זרע אברהם" –

שבנוגע לאברהם עצמו אין זה חידוש שנקרא "אוהבי" – שהרי אפילו בעל-עגלה, אילו הקב"ה עצמו היה מדבר עמו, היה גם הוא עובד את ה' מאהבה;

אלא, מנין יודעים שכל עניינו ותכונת נפשו של אברהם מצד עצמו הוא עניין עבודת ה' באהבה – הנה הראיה לזה היא מ"זרע אברהם אוהבי":

כאשר רואים את ילדיו ונכדיו שגם הם עומדים בדרגא ד"אוהבי" – הרי זו הוכחה שאצל אברהם היה עניין האהבה מושרש בעומק כל-כך ("אַזוי טיף פאַרוואָרצלט"), שלכן נעשו גם בניו ונכדיו כמה דורות לאחרי זה – "זרע אברהם אוהבי" (היינו, ש"אוהבי" קאי (גם) על "זרע אברהם").

ב. והנה, דובר כמה פעמים6 שסיפורי הנשיאים הם הוראה.

סיפור הנ"ל שסיפר הרבי לכבוד ההילולא של י' שבט, שייך גם בנוגע אליו:

במה מתבטא וניכר תכונת נפשו בפנימיותה? – כאשר רואים שעניין זה נמשך אצל בניו ונכדיו: "בניו" – כמו שכתוב7 "ושננתם לבניך אלו התלמידים", ו(מזה מובן ש)"נכדיו" – הם תלמידי תלמידיו,

וכידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא8, שרבינו הזקן, בעל התניא, היה קורא את רבו המגיד בשם "אבא" ("פאָטער"), ואת הבעש"ט בשם "סבא" ("זיידע"), כיוון שרבינו הזקן היה תלמידו של המגיד, ותלמיד תלמידו של הבעש"ט.

ג. ובהקדים תורת הבעש"ט9 בביאור דיוק לשון המשנה במסכת אבות10 "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – דלכאורה הווי ליה למימר בסדר הפוך, שהרי תחילה עורכים חשבון ואחר-כך פוסקים הדין, ולמה נאמר כאן "דין (ואחר-כך) וחשבון"?

ומבאר הבעש"ט על-פי דברי המשנה11 "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו" – ש"נפרעין מן האדם מדעתו", אלא, שזהו באופן שהאדם אינו יודע מזה, שלכן הרי זה גם "שלא מדעתו":

כדי שיהיה דין צדק – אומר הבעש"ט – מביאים את הנשמה שדנים אודותה, ומספרים לה אודות הנהגתו של פלוני (שהיא מעין ההנהגה שאודותה דנים נשמה זו), ולאחרי שהנשמה פוסקת שדינו של פלוני צריך להיות כך וכך, אזי עושים עמה "חשבון", שבפנימיות העניינים, עשתה גם היא אותו מעשה שעשה פלוני, שאודותיו פסקה בעצמה את הדין.

וזהו "נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו": "מדעתו" – כיוון שהוא בעצמו פסק את הדין, ו"שלא מדעתו" – כיוון שלא ידע שבכך פסק גם בנוגע לעצמו.

ועל-פי זה מובן גם הסדר בדברי המשנה "דין וחשבון" – שתחילה הוא ה"דין" שפוסק על הזולת, ואחר-כך הוא ה"חשבון" שפסק-דין הנ"ל שייך גם אליו.

ואם הדברים אמורים במידה בלתי טובה – הרי על-אחת-כמה-וכמה שכן הוא בנוגע לשכר ומידה טובה12.

ד. ובנוגע לענייננו:

כיוון שהנשיא, בעל ההילולא, סיפר בשם אדמו"ר האמצעי, שכיצד יודעים שכל עניינו של אברהם הוא עניין האהבה, ועד שאפילו מידת היראה שהיא מידה הפכית מאהבה, היתה גם מתוך אהבה, הרי זה מתבטא בכך שרואים שגם "זרע אברהם" עומדים בתנועה של "אוהבי" –

הרי כן הוא גם בנוגע אליו – שכדי להביא לידי גילוי את פנימיות העניינים שאליהם התמסר בעל ההילולא בכל מציאותו, הרי זה תלוי במעמדם ומצבם של תלמידיו ותלמידי תלמידיו,

וכאשר רואים שהנהגת תלמידיו ותלמידי תלמידיו היא בקו של אהבה,

אהבת ה', "ואהבת את ה' אלוקיך"13; וכיוון ש"אהבתי אתכם אמר ה'"14, הרי נמשך מזה העניין דאהבת ישראל; ובמילא רצונו ליתן להם טוב האמיתי, "טוב לשמים וטוב לבריות"15, שזוהי התורה, כמארז"ל16 "אין טוב אלא תורה, שנאמר17 כי לקח טוב נתתי לכם תורתי גו'", כך, שנמשך גם באהבת התורה –

הרי על-ידי זה בא לידי גילוי עניין האהבה שהיה אצלו בפנימיותו ועצמיותו – כל ג' האהבות שהם כולא חד18: אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל, שלכן נמשך הדבר גם אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו.

ועל-ידי זה מתקשרים הם והמושפעים שלהם עם בעל ההילולא, וכמדובר פעם19 שכיוון ש"זרעו בחיים", הרי "אף הוא בחיים"20,

וכל זה מקרב את כל העניינים הקשורים עם בעל ההילולא – שיומשכו על-ידי צינור של אהבה ומתוך אהבה, ויומשכו בגלוי למטה מעשרה טפחים, בבני חיי ומזוני רויחי.

[כ"ק אדמו"ר ציווה לנגן הניגון החדש – "שאַמיל", ואחר-כך ציווה לנגן "ופרצת"].

* * *

ה. האמור לעיל קשור – בהשגחה פרטית – גם עם המאמר של ה"יאָרצייט", ד"ה באתי לגני:

במאמר הנ"ל21 מובא מאמר המדרש22 "כל השביעין חביבין", שנאמר על משה רבינו, להיותו שביעי לאברהם אבינו, שהוא הראשון.

ועל-פי האמור לעיל שעניינו ועבודתו של "אברהם אוהבי" מתבטא בכך שאין זה רק בנוגע לעצמו, אלא נמשך במילואו גם אצל "זרע אברהם", אפילו לאחרי כמה דורות – הרי זה מודגש גם אצל משה רבינו,  השביעי לאברהם, כדברי הגמרא23 "משה רבינו אוהב ישראל היה".

זאת ועוד:

בין אברהם למשה היו עוד חמשה דורות, ואם-כן, היתה גם ההנהגה ד"פחד יצחק"24, וכל שאר המדריגות, כפי שנמנו בספרי קבלה וספרי חסידות, וכמובן גם מפשטות ההנהגה שהיתה בדורות הנ"ל.

אמנם, כל עניינים אלו באים מצד האהבה, על-דרך דברי הגמרא הנ"ל: "ירא אלוקים האמור באברהם – מאהבה".

ו. ובהכרח לומר כן גם מצד עניין אחר:

איתא בקבלה בכמה מקומות שמידת החסד (וכן אהבה שהיא פנימיות החסד25) היא בבחינת "יומא דאזיל עם כולהו יומין"26.

וההסברה בזה – שמבלי הבט באיזה אופן תהיה ההנהגה מלמעלה, הרי עצם העניין שיש להמטה שייכות עם המעלה (באיזה אופן שתהיה השייכות ביניהם), הרי זה רק מצד האהבה.

ובמכל-שכן וקל-וחומר:

גם כאשר מדובר אודות בני-אדם שהם בשני קצוות, האחד הוא פחות ביותר, שאינו שייך לעניין של חכמה ושכל, והשני הוא חכם גדול ביותר, שכל עניינו אינו אלא עניין החכמה והשכל – הרי ריחוק הערך ביניהם הוא עד כדי כך, שהאיש הפשוט שאינו שייך לחכמה ושכל, אין לו תפיסת-מקום כלל אצל החכם, ונחשב כמו דבר דומם בתכלית.

וכל זה – למרות שמדובר אודות שני בני-אדם, ששניהם נבראים, ושניהם ממין המדבר, וישנם כמה וכמה נקודות שבהם משתווים שניהם, ואף-על-פי-כן, כיוון שאחד מהם נתעלה במדריגה והשני ירד במדריגה למטה מטה, אזי אין קשר ושייכות ביניהם.

ומזה מובן גודל ריחוק הערך שבין בורא לנברא – כמה פעמים ככה, ועד באין-ערוך.

וכיוון שכן, הרי הא גופא שיכול להיות עניין הבריאה, וכל העניינים שהבריאה מקבלת מהבורא – הרי זה רק מצד מידת החסד והאהבה שלמעלה, שטבע הטוב להטיב27; ומצד זה יכול להיות אחר-כך אופן ההנהגה ד"כולהו יומין": לפעמים הנהגה מצד קו החסד, ולפעמים הנהגה מצד קו ההפכי, ולפעמים הנהגה מצד קו האמצעי, קו הרחמים; אבל המקור לכל זה, ד"אזיל עם כולהו יומין" – הוא עניין האהבה.

ועל-דרך זה בנוגע להנהגת האדם:

מצד הבריאה כשלעצמה – הרי "עיר פרא אדם יוולד"28, ובמילא, אין תפיסת מקום לכל העולם שמחוץ הימנו; ישנו רק מה שהוא רוצה ומבין, וכן יקום, ואילו מציאות הזולת אינה תופסת מקום אצלו, לא בנוגע לקו החסד ולא בנוגע לקו ההפכי, ולכל היותר הרי הוא משתמש בה כפי שמשתמשים עם דומם, צומח או חי.

ואם-כן, הא גופא שמתחיל להתבונן במציאותו של הזולת, ועד שמתעורר בתנועה מסויימת ביחס אל הזולת (מצד תכונת נפשו), והיינו, שמציאותו של הזולת מתחילה לתפוס מקום אצלו – הרי זה עניין של חסד ואהבה.

אמנם, כיוון שישנו העניין דבחירה חפשית בין שתי דרכים, כמו שכתוב29 "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'" (גם ההיפך), אזי יכול להיות שמצד האהבה תהיה אצלו תנועה הפכית, והיינו, לא כמו אצל אברהם שגם היראה היתה מצד אהבה, אלא שנעשה אצלו עניין שמנגד ולוחם ומחריב את עניין האהבה.

ובכל אופן, כדי שתהיה איזו שייכות אל הזולת, הנה ההתחלה בזה היא מעניין האהבה, שלכן הרי זה "יומא דאזיל עם כולהו יומין".

ז. ומזה מובן, שכאשר בוחרים בדרך הטוב והאמת והישר, שזוהי דרך התורה, שנקראת "תורת חיים" (חיים גם בעולם-הזה הגשמי והחומרי) – הרי אף-על-פי שהתורה כלולה מכל העניינים, כמו שכתוב30 "חצבה עמודיה שבעה", שהם שבעת המידות שישנן אצל בני-אדם31, צריכים להיות כל העניינים מצד אהבה, והיינו, שאיך שיהיה אופן ההנהגה אל הזולת, הרי זה צריך להיות מצד אהבה אמיתית אל הזולת.

והיינו, כשם שבאברהם היתה גם היראה מצד אהבה (כנ"ל), כן הוא גם ב"זרע אברהם", שגם כאשר ההנהגה היא בפועל באופן אחר, ובפרט כאשר נמצאים בזמן הגלות שאז צריכה להיות לפעמים הנהגה שאינה בקו החסד בגלוי – הרי זה צריך לבוא אך ורק מצד האהבה, ולא מצד עניין הפכי מזה.

וזוהי ההוראה לכל אחד ואחד מבני אברהם,

– שבזה נכללים כל בני-ישראל, ואפילו גרי-צדק, שכן, אף שיש דעה שגר אינו יכול לומר "לאבותינו"32, מכל-מקום, נקרא גם הוא "בן אברהם", כיוון שאברהם היה "תחילה לגרים"33 (וזהו החידוש של אברהם לגבי יצחק ויעקב),

ולהעיר גם מהשייכות לעבודת בני-ישראל בזמן הגלות, כמאמר רז"ל34 "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" –

שהנהגתם צריכה להיות בקו האהבה, שזהו הקו של אברהם אבינו, שפעל גם ב"זרע אברהם" העניין ד"אוהבי", ועד שאפילו בשעה שצריך לנצל את הקו ד"ירא אלוקים אתה"4, הרי גם זה צריך לבוא מצד אהבה.

ח. ובנוגע לפועל:

כל זמן שהאדם אינו בטוח בעצמו בעניין האהבה – אזי יזהר מתנועה הפכית, שהרי יכול להיות שיש לו בזה פנייה שלא מצד האהבה.

וזהו גם מה שאומר רבינו הזקן בתניא פרק "לב" – "והן לא, לא הפסיד":

כאשר ההנהגה היא בתנועה שאינה מצד האהבה – הנה אם מצליח ומכוון, אזי מוטב, ואם לאו, אזי ישנו עניין של הפסד;

מה-שאין-כן כאשר ההנהגה היא בתנועה של אהבה, ללא חשבונות – הרי אם הצליח להחזירו למוטב, בוודאי טוב, ואפילו אם מתעכב הדבר, "והן לא", הרי אפילו בשעת מעשה "לא הפסיד" (כמבואר בארוכה בתניא פרטי הדברים)35.

ובעניין זה בייחוד השתדל ביותר בעל ההילולא36 – לנטוע את העניין דאהבת ישראל בלב כל אחד, ובאופן שגם כאשר צריכים לפעמים לנצל תנועה הפכית, ידעו, שגם תנועה זו צריכה לבוא מצד אהבה דווקא, ובמילא, כאשר באים הדברים לידי פועל, הנה בעניין של אהבה וחסד ורחמים אין מה להיות זהיר ומחושב ("זיין אויסגערעכנט") אפילו עד הקצה התחתון, שהרי "הן לא, לא הפסיד"; מה-שאין-כן בנוגע לתנועה הפכית – צריך להיות זהיר ומחושב, עד שבא לידי הוכחה גמורה לעצמו שמוכרח לנצל תנועה זו לפי שעה, ובשעת מעשה זוכר בעצמו – ובאופן שניכר גם אצל הזולת – שתנועה זו גופא היא מצד אהבה37.

ט. והנה, כיוון שמידתו של הקב"ה היא "מידה כנגד מידה"38, אלא כמה פעמים ככה,

– וכנזכר לעיל39 מאמר רבינו הזקן40 בשם המגיד על הפסוק41 "דמות כמראה אדם עליו מלמעלה", "שכפי המידה שהאדם מראה מלמטה כך מראין לו מלמעלה" –

הנה כאשר הנהגת האדם עם סביבתו היא בתנועה של אהבה, ואפילו כשצריכים לנצל עניין של יראה, הרי זה גם מצד אהבה, שלכן הרי זה רק בלית-ברירה, כאשר אין כבר אפשרות אחרת – אזי פועל גם ב"הדמות כמראה אדם עליו מלמעלה", שאופן ההנהגה מלמעלה שמתנהגים עמו ועם בני ביתו יהיה רק מצד האהבה, ולא תהיה כלל ההנהגה בקו ההפכי.

וכידוע שגם מלמעלה יכולים לפעול על בני-ישראל על-ידי הנהגה מתוך חסד ואהבה יותר מאשר על-ידי הנהגה בקו ההפכי,

ואילו הצורך להשתמש בהנהגה בקו ההפכי אינו אלא בשביל העניין ד"רחץ הוי' צואת בנות ציון"42 (כמבואר באיגרת-הקודש43),

ובזה גופא – יכולים לפעול שיחליפו זאת בעניינים רוחניים44, ורק באופן ש"אחד מכם גולה לברבריא כו'"45, ועל-ידי זה הרי הוא מוציא את כללות ישראל,

וכמו בהעניין ש"הוא46 מחולל מפשעינו..." בנוגע לכל ענייני הייסורים כו' שהיו אצל בעל ההילולא, שעל-ידי זה הוציא את כל השייכים והמקושרים אליו, ועל-ידי זה גם את כללות בני ישראל47,

הרי כל עניינים אלו היו כבר "די והותר", ועכשיו צריך לבוא הזמן שתהיה הנהגה של אהבה, ואהבה גלויה, בטוב הנראה והנגלה.

ועל-ידי זה ימשיכו בקרוב ממש את הגאולה, שאז תהיה ההנהגה באופן ד"כשאני נכתב אני נקרא"48, והיינו, ששם הוי', מידת הרחמים, יהיה לא רק "נכתב", אלא גם "נקרא", היינו, שגם  הקריאה שעניינה  גילוי תהיה בשם הוי', שהוא עניין גילוי הרחמים והחסד, בטוב הנראה והנגלה.

(קטעים מהתוועדות י' בשבט ה'תשי"ט. תורת מנחם כרך כה עמ' 17 – בלתי מוגה.

ההתוועדות נערכה באולם "בילטמאָר".)

_________________________

1)     שיחת ש"פ בא תש"ד ס"ה (סה"ש תש"ד עמ' 55).

2)     סוטה לא,א.

3)     איוב א,ח. ב,ג.

4)     וירא כב,יב.

5)     ישעיה מא,ח.

6)     ראה גם תו"מ חכ"ד עמ' 302. וש"נ.

7)     ואתחנן ו,ז ובספרי ופרש"י.

8)     ראה סה"ש תרצ"ו עמ' 78 ואילך. וש"נ. וראה גם תו"מ חכ"ג עמ' 53.

9)     ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקי"ב ואילך. וש"נ. וראה גם תו"מ ח"ח ריש עמ' 207.

10)   רפ"ג.

11)   שם מט"ז.

12)   ראה יומא עו,א. וש"נ.

13)   ואתחנן ו,ה.

14)   מלאכי א,ב.

15)   קידושין מ,א.

16)   אבות פ"ו מ"ג.

17)   משלי ד,ב.

18)   ראה סה"ש קיץ ה'ש"ת עמ' 2 ואילך.

19)   ראה גם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט דאשתקד בתחלתה (תו"מ חכ"ב עמ' 30 ואילך). וש"נ.

20)   תענית ה,ב.

21)   סה"מ תש"י עמ' 111.

22)   ויק"ר פכ"ט, יא.

23)   מנחות סה, סע"א.

24)   ויצא לא,מב.

25)   ראה תניא אגה"ק סט"ו. לקו"ת ואתחנן יב,ג. ראה לב,ד. ובכ"מ.

26)   ראה זח"ג קג,א-ב. קצא, ב. הנסמן בלקו"ש ח"ה עמ' 174 בשוה"ג.

27)   ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ד עמ' 334 בהערה (ד"ה מספרי הח"ן).

28)   איוב יא,יב.

29)   ניצבים ל,טו.

30)   משלי ט,א.

31)   ראה או"ת להה"מ סת"ד (ק,ב). אוה"ת לך-לך (כרך ד) תרפג,א. חנוכה (כרך ה) תתקלא,א. בהעלותך עמ' שכב. סה"מ תרל"ד עמ' רלז. תרע"ח עמ' שמג.

32)   ביכורים פ"א מ"ד.

33)   חגיגה ג,א. וראה תשובת הרמב"ם – נדפסה ברמב"ם הוצאת שולזינגער (נ.י. תש"ז) בהוספות לח"א סי"ט. תשובות הרמב"ם (ירושלים תש"כ) כרך ב סרצ"ג.

34)   פסחים פז,ב.

35)   ראה גם "מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא שם (עמ' קצט) ב"לקוטי פירושים". וש"נ.

36)   ראה גם שיחת י' שבט תשי"ד סכ"ג ואילך (תו"מ חי"א עמ' 36 ואילך).

37)   ראה גם שיחת י' שבט תשט"ז בתחלתה (תו"מ חט"ז עמ' 40 ואילך).

38)   סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח,ב ואילך.

39)   שיחת ש"פ שמות, מבה"ח שבט ס"ט (תו"מ חכ"ד עמ' 326).

40)   אג"ק הצ"צ ח"א ס"ע שכה. וש"נ.

41)   יחזקאל א,כו.

42)   ישעיהו ד,ד.

43)   סכ"ב.

44)   ראה זח"ג קנג,א. הובא ונת' בתו"א ר"פ שמות. אוה"ת שם עמ' ח ואילך. (כרך ז) עמ' ב'תעז. ואילך. ובכ"מ.

45)   שהש"ר פ"ב, ח.

46)   ישעיהו נג,ה. וראה סד"ה באתי לגני די' שבט תשי"א (תו"מ ח"ב עמ' 202. סה"מ שבט עמ' רעא).

47)   ראה גם תו"מ חי"ד עמ' 182.

48)   פסחים נ,א. וש"נ.

 משיח וגאולה בפרשה

ירידת הגלות עצמה היא תחילת העלייה

ג' תמוז נותן כוח לגלות את הפנימיות ד"צום הרביעי"

ג' תמוז – שבו מודגש שירידת הגלות היא התחלת העלייה – פועל גם בנוגע לכללות עניין הגלות.

נתבאר במקום אחר שיש לומר הטעם הפנימי דקביעת חג הגאולה בחודש הרביעי, ולפני "צום הרביעי" – כיוון שבדורנו זה, דור אחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה, מתחילה כבר ה"טעימה" וה"התנוצצות" מעין הגאולה העתידה, כולל גם שיוכלו להרגיש ולטעום הפנימיות ד"צום הרביעי" (התחלת "בין המצרים" כללות עניין החורבן והגלות) – "ששון ושמחה" (כפי שיהיו בגילוי לעתיד לבוא), היינו, לא זו בלבד שהצום (חורבן וגלות) הוא בשביל ששון ושמחה (הגאולה), אלא יתירה מזה, שהצום גופא, בפנימיותו הוא עניין של ששון ושמחה (התגלות פנימיות האהבה, "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו"), ולכן, נתגלה בדורנו זה שבחודש הרביעי ישנו חג הגאולה, ועוד לפני "צום הרביעי" – נתינת-כוח לגלות הפנימיות ד"צום הרביעי" ש"יהיה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".

ועניין זה מודגש ביותר בג' תמוז – שבו רואים בגלוי שההליכה לגלות עצמה הרי היא (לא רק צורך עלייה, אלא) התחלה של גאולה, כנ"ל.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קורח, ג' בתמוז ה'תשמ"ח. התוועדויות תשמ"ח, כרך ג, עמ' 543)

כשיעשה עבודתו כדבעי, יראה כיצד העולם מסייע לו!

כמה שואלים: ...מה יאמר העולם ומה יאמרו האומות על כך שיהודי עושה את עבודתו ד"יפוצו מעיינותיך חוצה", ובמיוחד – בקירוב הגאולה האמיתית והשלימה, הרי אין הם מבינים מה פירוש הדבר?! אמנם זוהי עבודה גדולה ונעלית – אבל צריכים לכאורה להתחשב – טוען הוא – עם העולם!

והמענה על זה הוא: העולם כבר מוכן! כאשר יהודי יעשה את עבודתו כדבעי – באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, וביחד עם זה כפי שזה מלובש בכלים דלבושי הטבע – יראה איך שהעולם, טבע העולם ואומות העולם מסייעים לו בעבודתו.

אפילו פעם (כאשר היו מניעות ועיכובים) היה הסדר אצל החסיד, שמצבו ובמילא אמר "ביטול אידיאט" (='ביטול' הולך); על-אחת-כמה-וכמה עכשיו, כאשר כמה וכמה מהמניעות ועיכובים אינם... ואדרבה – בעולם עצמו רואים את הניסים ונפלאות שמתרחשים בפרט בשנים האחרונות... – כבר הגיע הזמן, שהגם שצריך להיות עניין שלמעלה ממדידה והגבלה – ניסים ונפלאות, עד לניסים ונפלאות דגאולה האמיתית והשלימה – הרי זה חודר גם בטבע העולם, שהעולם עצמו מסייע לצמיחת הגאולה.

(משיחת ב' דראש-חודש תמוז ושבת פרשת קורח, תנש"א. התוועדויות תנש"א, כרך ג' עמ' 406-405)

 ניצוצי רבי

רועה ישראל

התבטאות קלה אך רבת משמעות, על הזהירות הדרושה במיוחד לגבי קדושת ספר-תורה * "ראיתי איך נשתנו פניו הקדושות לבלי היכר בשבת קודש...", העיד רבי אליהו אבוחצירא שליט"א * "יושב באמריקא ומצודתו פרוסה על כל העולם...", מדברי רבי שלום משאש זצ"ל * ספרות תורנית רבת מהדורות ועשרות אלפי עותקים נדפסו מכוחן של כמה מלים ב'יחידות'!.. * עדויות וזיכרונות – לרגל היום הגדול והקדוש ג' תמוז

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

"בספר תורה אין לכלוך"

היה זה בשבת-קודש פרשת שמיני כ"ג אדר ב' תשל"ח. כאשר הרבי סיים את עלייתו לתורה במנחה (כלומר לאחר שסיים את ברכת "אשר נתן לנו תורת אמת.. נותן התורה") קרא לסופר, ומשזה הגיע הצביע הרבי על אות בספר התורה שהיה עליה מין כתם שחור. הלה סילק את הכתם בידו. אחד הנוכחים אמר לרבי שהיה זה סתם לכלוך. הרבי חייך ואמר: בספר-תורה אין לכלוך... הלה המשיך ואמר: זה פשוט נפל מהמפית.., והרבי הגיב שוב וחזר על דבריו הקודמים:

בספר-תורה אין לכלוך!...

הארת פנים

הרה"צ הרה"ג בנש"ק רבי אליהו אבוחצירא שליט"א שימש בשעתו כמורה במוסדות ליובאוויטש במרוקו תחת הנהלת השליח הרה"ג הרה"ח ר' שלמה מטוסוב זצ"ל.

בארץ-הקודש ת"ו שימש כרבה של נצרת-עלית, ובהגיע חג-השבועות תנש"א קם ונסע לחצרות-קודשנו.

הוא מספר: "אצל הרבי ראיתי במוחש את מימושם של דברי חז"ל 'אינו דומה מאור פניו בשבת לשל חול' בחנתי פעם אחר פעם וראיתי איך נשתנו פניו הק' לבלי הכר בשבת-קודש מפניו בחול".

במהלך חלוקת השטרות לצדקה עיכבו הרבי וביקש לשמוע ממנו כמה פרטים (על-דבר שושלת אבוחצירא?).

שם אתה מוצא ענותנותו

בספר 'מאור השמש' ספר הזיכרון לרבי שלום משאש זצ"ל ירושלים ת"ו תשס"ח נדפס בתחילתו (עמודים א-ג) "דרוש למלאת נ' שנה למינויו של האדמו"ר מליובאוויטש ר' מנחם מנדל" – מתוכו בחרנו לצטט קטעים אחדים:

"ושום דבר לא נשתנה ממה שהיה בחייו.

"ושמו הגדול בוקע ועולה מסוף העולם ועד סופו. בכל מדינה ובכל עיר ועיר ובמקומות נדחים בעולם. כי גם במקומות הרחוקים שלא היה בהם ריח תורה וריח הדת והיו כמו גויים ממש. לשם שלח שלוחיו, ובפקודיו הישרים ובחכמתם הגדולה, ידעו כיצד למשוך לבם האטום לתורה ולדת. והיו נטפלים לגדול שבהם, פרופסור או רופא גדול, להתחבר עמו ולהתלוות אליו. ואחר שנעשים ידידים גמורים אז מתחילין לשוחח עמו על ענייני הדת מעט מעט עד שנכנס בלבו תורה ויראת שמים, ועל ידי זה העבודה נעשית קלה.

כי אותו פרופסור הוא מחזיר אנשים [בתשובה] והם נשמעים לו, כיון שהם מכירים אותו ומאמינים בו, והוא חשוב אצלם. ובשמחה רבה חוזרים גם הם ומרוויחים קהל רב בבת אחת. זאת היתה עבודת האדמו"ר זצ"ל, יושב באמריקא ומצודתו פרוסה על כל העולם על ידי שלוחיו הנאמנים.

"הצדיק היה יחיד במינו, אהבתו היתה נפלאה לכל ישראל כולו קטון או גדול, וזה היה מאהבה הפנימית לה'. וקיים מצות 'ואהבת לרעך כמוך' אני ה'. הכוונה שאני אב לכולם. ואתם אחים ממש, וצריך לאהוב זה את זה.

"חכמתו היתה להפליא בכל המקצועות: תלמוד, אגדה הלכה ובחכמת הקבלה, ובשבעה לשונות והכל בו לטובה, לתורה ולתעודה. ספריו הרבים יעידו גם מאמרים שלו.. מתחיל בהלכה ובאגדה, ומסיים בקבלה, ודברי מוסר והתעוררות שלו נכנסים ישר ללב האדם, כי דבריו דברי א-לקים חיים יוצאים מלב טהור ורגש גדול. והיה חביב מאוד אצל כל אדם ובפרט אצל אלפי בני הישיבות.

"זוכר אני כאשר הנציג שלו, ר' בנימין הצדיק זצ"ל [=גורודצקי], היה מביא שיורי ברכה מהאדמו"ר למארוקו, אחרי שמחת תורה. שם ראיתי את הלחץ הגדול מאנשי שם, כדי להגיע להם טפה אחת קבל משיורי ברכה. זה מראה על האמונה שיש להם בצדיק הדור. החן והערך הגדול שנתן לו השם-יתברך.

"רבותי! הצדיק שלנו. גם [=בהיותו] בעולם-הזה היה חי בעולם-הבא וכך הוא האדמו"ר הצדיק שלנו, הוא היה כל ימי חייו בעולם-הבא, ובפרט לגבי דידיה במידה מרובה, לפי קדושתו ותפילתו ומעשיו הרבים שאין להם שיעור, שכל חייו הם רוחניים מעין עולם-הבא.

"תשבע עין לראות. כיצד היה דופק על השולחן בהיות מתענג עם תלמידים קטנים והם קופצים ומשוררים עמו. והיה שוחק עמהם ומלהיב אותם. וזה למען קודשא-בריך-הוא כביכול. כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו הא-ל הגדול הגבור והנורא – עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר וכו'.

"יהי רצון כשם שבחייו האיר וזרח שמשו על כל ישראל בכל העולם, כך צדיקים קרויים חיים, ויעמוד בתפילתו פי שנים ברוחו עלינו, לבטל מעל כל ישראל, כל גזירות קשות ורעות, ויגזור עלינו גזירות טובות. ויברך את עמו בשלום. לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה, ונזכה לגאולה שלימה, בביאת משיח צדקנו ובנין בית קדשנו ותפארתנו אמן-כן-יהי-רצון.

(מתוך דברים שנשא בליל יו"ד שבט תש"ס; התודה להרה"ח ר' יצחק יהודא רוזן שי' לוד).

פעולתה של "יחידות"

כך כותב הרב גרשום הרפנס [נלב"ע י"ד ניסן תשע"ג] בספר 'עפעפי שחר' שנדפס זה עתה ("גורלו של דור במבט אישי" עמ' 68):

עלתה בידי להתקבל פעם אחת לשיחת "יחידות" עם הרבי מהרמ"מ (בשנת תשמ"ז) זכיתי אז למה שלא זכו אחרים, הרבי עיכב אותי 20 דקות.

השתוממתי מאוד על הפרטים הרבים שהרבי ידע על הכתבים שלי. ולא זו בלבד, אלא שעודד אותי מינה-וביה לרכז כתבים אלה ולפרסמם במתכונת של ספרים. תוך כדי השיחה הממושכת שאלני הרבי שלוש פעמים, מדוע באתי אליו. ופעם אחת אף שאל "האם אין לך בקשה כלשהי?", והתקיים בי הכתוב "משיב חכמים אחור". התחמקתי מלתת לו תשובה חיובית. האמת היא שחששתי שמא יטיל עלי הרבי איזו שליחות, שעקרונית לא הייתי מוכן לה באותה שעה.

לא עברו ימים רבים, והצטערתי מאד על עמדתי התמוהה באותו מעמד. התחמקתי באמרי כי בשנה הבאה אשתדל להתקבל שנית אצל הרבי ואז אנסה להשלים את אשר החסרתי. ולא היא, בשנה שלאחריה שוב לא היה קיים מעמד כזה והיה זה אפוא מעוות לא יוכל לתקון. אבל את פקודת הרבי שמרה נפשי. ותיכף ומיד ניגשתי לחבר את "הגדה של פסח" שלי (גרש ירחים) שיצאה לאור בהוצאת "קורן" בירושלים, וזו הגיעה להצלחה מרשימה, בארץ נמכרו ממנה שבעים אלף עותקים (בשמונה מהדורות).

בעקבות הצלחה זו, חיברתי את הספר "זמנים ומועדים", ולאחריו "עידן התלמוד", שניהם בהוצאת פלדהיים – ירושלים. גם ספרים אלה זכו להצלחה מרשימה, תוך כדי כך ערכתי גם "תשובות גאוני בבל" שהופיעו בשמונה חלקים במהדורות "גרש ירחים". שני הכרכים האחרונים של המהדורא הופיעו בהוצאת מוסד הרב קוק.

מעשים חשובים אלה נעשו מכוח רוחו של הרה"צ מליובאוויטש זצ"ל בהשפעת אותה שיחת "יחידות" שזכיתי לה, אשר תמיד הצטער על שלא היה לה המשך. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.

בספר, בעמוד 369, מופיעה תמונה של הרבי עם הכיתוב: "יצחק מוסר לרבי מליובאוויטש הגדה של פסח "גרש ירחים" של אביו – הרב גרשום הרפנס".

(תודה להרה"ג הרה"ח ר' ברוך אבערלנדר שי', בודאפסט).

בתחילת חודש מרחשון תשל"ז ענה הרבי לאדם שסבל מבעיה קשה – כדלקמן:

כו"כ [=כמה וכמה] היו במצב כשלו ונתרפאו והתחתנו וכו' – ומאושרים. מהעצות: א) חיים יומיים ע"פ תוה"ק [=על-פי תורתינו הקדושה] (שו"ע [=שולחן-ערוך]). ב) היסח הדעת ממח' [=ממחשבות] וברצונות הנ"ל (לא שקו"ט [=שקלא-וטריא] בעצמו שזהו) עבירה הכי חמורה וכו' וכו') על-ידי מח' [=מחשבה] ועסק בענין אחר לגמרי. ג) הוראות רופא בשטח זה. ד) זכרון תמיד – שהובטח: יגעת (בהנ"ל) ומצאת, השמות ואזכיר עה"צ [=על הציון].

 ממעייני החסידות

פרשת קורח

ויקח קורח (טז,א)

אחר ביאת מרגלים היתה בליעת קורח (סדר עולם רבא פ"ח)

פרשת קורח אירעה לאחר שובם של המרגלים, משום שכל עניין המחלוקת של קורח התעורר ועלה בהמשך לסיפור המרגלים:

המרגלים רצו להישאר במדבר ולהתמסר ללימוד התורה במנוחה ובשלווה, הרחק מטרדות העולם, ולא רצו לעסוק בקיום המצוות המעשיות, כפי המתחייב בארץ-ישראל. כאשר הוכח לכול שטעו, ושצריכים בכל זאת להיכנס לארץ ולקיים שם את המצוות המעשיות, שכן "המעשה הוא העיקר", עמד קורח וטען: לו היה העיקר לימוד תורה – הרי שאין אדם היכול להידמות למשה רבנו, מקבל התורה; אך מאחר שהעיקר הוא מעשה המצוות, שבזה כל ישראל שווים – "מדוע תתנשאו"?

על כך ענה לו משה "בוקר ויודע ה'". כלומר: "בוקר" – מעשה המצוות צריך להיות מואר באור וחיות פנימיים של אהבת-ה' ויראתו, "ויודע ה'" – כך שיביאו לידי ידיעת וגילוי אלוקות. ובכוונת המצוות הרי יש הבדל גדול בין זו של משה לזו של כל שאר ישראל.

(ליקוטי-שיחות כרך ד, עמ' 1048)

ומדוע תתנשאו על קהל ה' (טז,ג)

כך טען קורח: מילא בדורות רגילים יש צורך במנהיגותו של משה רבנו, שהיה נשמה דאצילות, אך בדור המדבר, שכידוע היה 'דור דעה' ולכולם היו נשמות דאצילות, דור כזה אינו זקוק למשה רבנו; אם-כן – "מדוע תתנשאו"! ובכך הייתה טעותו, שכן הכול זקוקים לנשמת משה רבינו.

(ליקוטי-שיחות כרך ב עמ' 329)

וירדו חיים שאולה (טז,ל)

גם מי שמצוי ב'שאול' חושב שהוא חי.

אך גם ברכה יש בדבר, והיא, שגם ב'שאול' יהיו 'חיים', ויוכלו לעשות תשובה (שהרי תשובה מועילה רק כל עוד האדם חי). זהו שנאמר (פינחס כו,יא) "ובני קורח לא מתו", "נתבצר להם מקום גבוה בגיהינום וישבו שם" (רש"י), ועשו תשובה.

(היום-יום י"ד בסיוון)

וגם את אחיך מטה לוי... הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך (יח,ב)

'לוי' מורה על התקשרות ודבקות בהקב"ה (כמו "הפעם יילווה אישי אלי"). מצד שני, עבודת הלוויים היא רק לסייע לכוהנים, ואילו הם עצמם אינם משרתים בקודש; איך מתיישבים שני הדברים?

אלא היא הנותנת: מכיוון שהלויים רק עזרו לכוהנים, שהם יוכלו להיות משרתי עליון – לא הרגישו את עצמם 'מציאות' כלל, אפילו לא מציאות דקדושה (משרתים בקודש); דווקא התבטלות מוחלטת זו מביאה לדבקות אמיתית בקב"ה.

(ליקוטי-שיחות כרך כח, עמ' 115)

עבודת מתנה אתן את כהונתכם (יח,ז)

"עבודת מתנה" – היינו 'אהבה בתענוגים', שהיא הרגשת תענוג אלוקי נפלא, מעין עולם-הבא. עבודה זו קרויה 'עבודת מתנה', שכן אי-אפשר לו לאדם להגיע לאהבה זו באמצעות השתדלות ויגיעה, אלא היא ניתנת כמתנה מן השמים.

(תניא פרק יד)

ואני הנה נתתי לך וגו' (יח,ח)

לפי שבא קורח וערער כנגד אהרון על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה (רש"י)

"לפי שבא קורח וערער על הכהונה" – קורח טען ש"כל העדה כולם קדושים", ועל כן אינם זקוקים להשפעת והדרכת הכוהנים.

"בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה" – כדי להדגיש את תלותם של העם בכוהנים, שהם זקוקים לכוהנים כדי להעלות את ענייניהם הגשמיים לקדושה.

(ליקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 219)

כל חלב יצהר... אשר יתנו לה' (יח,יב)

והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב... וכן הוא אומר כל חלב לה' (רמב"ם סוף הלכות איסורי-מזבח)

כשהתעוררה שאלת סדר הלימודים בישיבות ובתי-הספר הדתיים בארצות-הברית, עמד אדמו"ר הריי"צ על כך שלימודי הקודש יתקיימו בבוקר, שאז הראש צלול, ואילו לימודי החול יתקיימו אחר הצהרים.

וטעמו ונימוקו עמו: את הזמן המובחר והמשובח, שהוא בחינת 'חֵלֶב', יש להקדיש לגבוה.

(לקוטי-שיחות כרך ב עמ' 326)

אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם... כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה (יח,יז-יח)

שלא תאמר כחזה ושוק של תודה (רש"י)

בספרי יש קא-סלקא-דעתך להשוות בכור לחטאת ואשם ("מה חטאת ואשם ליום ולילה אף בכור ליום ולילה"), ואילו רש"י אינו מזכיר אלא תודה בלבד.

הטעם הפנימי לכך, על-דרך הרמז ברש"י:

'בכור' רומז לעם-ישראל, כנאמר (שמות ד) "בני בכורי ישראל". בכור אדם – היינו הנפש האלוקית; ובכור בהמה – הנפש הבהמית. לכן אין אפילו סלקא-דעתך להשוות בכור לחטאת ואשם, שכן אפילו הנפש הבהמית (מצד עצמה) אינה שייכת כלל לחטא ועוון, והיא איננה מתאווה אלא לדברים המותרים בלבד.

אך רש"י שולל אפילו את ההשוואה בין בכור לתודה. המשמעות הפנימית של קרבן זה היא שהאדם היה בסכנה רוחנית, עמד בפני ניסיון גדול וניצל ממנו בעבודה 'ניסית', עבודה של מסירות-נפש. רש"י מלמדנו אפוא, כי אין כאן שום דמיון לתודה, שכן אצל יהודי מושללת לחלוטין האפשרות של פירוד מהקב"ה, ואין צורך ב'נס' כדי לעמוד בניסיון. יהודי אינו זקוק ל'נס' זה אלא אם כן נקלט בתוכו מבחינת 'אינו יהודי'.

(ליקוטי-שיחות כרך כג עמ' 139)

ברית מלח עולם (יח,יט)

מלח מצד עצמו אין בו טעם, לעומת בשר ולחם שיש בהם טעם. ובכל-זאת המלח משביח את טעם הבשר. 'לחם' ו'בשר' מסמלים את לימוד הנגלה דתורה, שבה יש לאדם השגת המהות (טעם). 'מלח' מסמל את פנימיות התורה, שכאשר היא בפני עצמה אין בה טעם, כי בלימוד פנימיות התורה יש רק השגת המציאות (ולא המהות).

אך כשם שעל-ידי נתינת המלח על-גבי הבשר מיתוסף לבשר טעם, כן על-ידי לימוד הנגלה והחסידות גם יחד, מיתוספים מתיקות וטוב-טעם בלימוד הנגלה.

(ליקוטי-תורה ויקרא ה,ג)

ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו (יח,לב)

מנין אתה אומר שאם הפרשת אותו שלא מן המובחר שאתם בנשיאות עוון? תלמוד לומר, ולא תשאו עליו חטא (ספרי)

מדברי הספרי נמצינו למדים עד כמה חייב אדם לקיים כל מצווה באופן של הידור, לפנים משורת-הדין. וזה היה אחד הדברים שתבע כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ יותר מן הנשיאים שקדמו לו, ובמיוחד בשנותיו האחרונות.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קורח תשכ"ד)

 פרקי אבות

"איזהו חכם – הלומד מכל אדם"

בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר: טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך; אשריך בעולם-הזה וטוב לך לעולם-הבא. איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: כי מכבדי אכבד ובוזיי ייקלו (פרק ד, משנה א)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

בן זומא – לפי שלא האריך ימים, ולא נסמך שייקרא רבי, היו קורין אותו על שם אביו, וכן בן עזאי ושניהם שמם שמעון. איזהו חכם – הכי קאמר, איזהו חכם שראוי שיתהלל בחכמתו? הלומד מכל אדם ואף-על-פי שהוא קטן ממנו. שכיוון שאינו חס על כבודו ולומד מן הקטנים, ניכרים הדברים שחכמתו היא לשם שמים ולא להתיהר ולהתפאר בה. שנאמר מכל מלמדי השכלתי – וסיפא דקרא, "כי עדותיך שיחה לי", כלומר, הייתי לומד תורה מכל מלמדי ואפילו מן הקטנים ממני ולא הייתי חושש לכבודי, כי עדותיך שיחה לי שכל כוונתי היתה לשמים בלבד.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

"מכל מלמדי השכלתי" – הלימוד מכל אדם מוסיף לא רק בחכמה ("איזהו חכם"), אלא גם בכוח המשכיל ("השכלתי"), שהוא שורש ומקור השכל.

"כי עדותיך" – במסירת עדות לא נוגע מעמדו ומצבו של העד, אלא תוכן דבריו. ואף כאן: יש ללמוד מכל אדם, יהיה מי שיהיה.

"שיחה לי" – הלימוד יכול וצריך להיות גם משיחה בעלמא, על-דרך מאמר רז"ל, "שיחת חולין של תלמידי-חכמים צריכה לימוד", ודוגמתו בכל יהודי, שהוא בבחינת "תלמיד חכם", ככתוב "וכל בניך לימודי ה'".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קרח ה'תשמ"ח – בלתי מוגה)

* * *

הפירוש ד"איזהו חכם" הוא – "שראוי שיתהלל בחכמתו". ויש לדקדק בזה: הרי מקרא מלא דיבר הכתוב, "אל יתהלל חכם בחכמתו גו' הגיבור בגבורתו גו' עשיר בעושרו"?

והביאור: הפסוק ממשיך "כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי", כלומר, כשהמטרה היא "השכל וידוע אותי", אזי "יתהלל המתהלל" גם במעלות דחכמה גבורה ועושר, שכן כל עניינם אינו אלא למען "השכל וידוע אותי". ואף כאן: "איזהו חכם, שראוי שיתהלל בחכמתו", כי מטרת החכמה היא "השכל וידוע אותי".

והדבר מודגש בסיום הכתוב – "כי עדותיך שיחה לי": תכלית החכמה ("מכל מלמדי השכלתי") אינה אלא בשביל "עדותיך", על-דרך "השכל וידוע אותי". ומזה מובן גם לגבי גבורה ועושר, שאינם אלא בשביל ענייני קדושה, תורה ומצוותיה, "עדותיך".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תבוא ה'תשמ"ו – בלתי מוגה)

* * *

איזהו חכם הלומד מכל אדם – על-דרך צחות:

לפנינו משנה מפורשת האומרת שטבע ה"טיפש" להחזיק את עצמו חכם הכי גדול. החכם לומד מכל אדם, ומי שאינו מוכן ללמוד מכל אדם, מכיוון שהוא מחזיק את עצמו לחכם הכי גדול, הרי הוא הפך מחכם...

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ניצבים ה'תשמ"א – בלתי מוגה)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת קורח
יום ההילולא - ג' בתמוז

יום ההילולא העשרים ואחד של הוד כ"ק אדמו"ר מרנא ורבנא מנחם-מענדל זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע (תשנ"ד)1, דור שביעי לנשיאי חב"ד, ומנוחתו כבוד בניו-יורק, ארצות-הברית, על-יד ציון כ"ק חמיו אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.

ביום זה, בשנת תרפ"ז, נשתחרר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע מהמאסר בבית-האסורים ('שפלרניה', בעיר פטרבורג, שנקראה אז 'לנינגרד'), בתנאי שיסע מיד לגלות, בעיר מקלטו 'קוסטרומה' למשך שלוש שנים2.

סדר יום ההילולא3

יבחרו וירימו מי שיתפלל לפני התיבה ביום ההילולא, ונכון לחלק שיתפלל אחד ערבית, שני – שחרית, [שלישי – מוסף, רביעי] – מנחה, כדי לזכות בזה מספר יותר גדול של אנ"ש.

בשעת התפילות ידלקו חמישה נרות. [יש להדליק בערב שבת חמישה נרות גדולים, שידלקו עד תפילת מנחה של שבת].

אחר התפילה (ובבוקר – אחר אמירת תהילים) ילמוד (יסיים) המתפלל לפני התיבה פרק כ"ד דכלים ופרק ז' דמקוואות. אחר-כך יאמר המשנה "ר' חנניא בן עקשיא... ויאדיר". בלחש – איזה שורות בתניא4, קדיש דרבנן.

אחר תפילת ערבית – יחזרו חלק מהמאמר האחרון המוגה שזכינו לו, ד"ה "ואתה תצווה" תשמ"א (קונטרס פורים-קטן תשנ"ב, שחילקו כ"ק אדמו"ר בו ביום בידו הקדושה לכל אחד ואחד מהנאספים5), בעל-פה. ואם אין מי שיחזור בעל-פה – ילמדוהו בפנים. וכן אחר תפילת שחרית. ולסיימו אחר תפילת מנחה.

בשבת-קודש זו, שבה חל יום ההילולא, ישתדלו לעלות לתורה6. אם אין מספר העליות מספיק – יקראו בתורה בחדרים שונים7, אבל לא להוסיף על מספר הקרואים.

ישתדלו שמפטיר8 יהיה הגדול שבחבורה – בריצוי רוב המניין – או על-פי הגורל.

בבוקר קודם התפילה – פרק תניא9. וכן לאחר תפילת מנחה10.

במשך המעת-לעת – ללמוד פרקי המשניות של אותיות השם11.

במשך המעת-לעת – לעשות "התוועדויות פעילות ומתוך אהבת-ישראל"12, ולהתחזק בכל ענייני לימוד התורה נגלה וחסידות, חיזוק התורה והיהדות והפצת המעיינות, ובמיוחד באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כפי שהורנו, החל מההתוועדות הראשונה דקבלת הנשיאות13, ועד ההתוועדות האחרונה לעת-עתה בש"פ ויקהל תשנ"ב – "גילוי האחדות הכללית בהבריאה ובבני-ישראל"14.

לקבוע שעה במשך המעת-לעת – לבאר לבני ביתו שי' אודות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו, ואשר גם עתה, כיוון "שגם בזה העולם המעשה אשתכח יתיר"15 – בוודאי שהוא מנהיג את העולם כולו, ואנ"ש בפרט, ומעורר רחמים רבים וכו', כמו שהיה עד עתה, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז16. ולכן, גם השפעותיו לכל השייכים אליו מתעלות יותר ויותר. וכדי שיתקבלו בפנימיות, צריכים גם ה'כלים' של השייכים אליו להיות מזוככים יותר17.

במשך המעת-לעת – לבקר (אלו הראויים לזה) בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש אשר בעיר, לחזור שם מימרא או פתגם מתורתו של כ"ק אדמו"ר, לבאר אודות אהבת כל ישראל שלו, להודיע ולהסביר תקנותיו18 על-דבר לימוד הרמב"ם לכל אחד ואחת (שלושה פרקים ליום, פרק אחד ליום או ספר המצוות), ועל-דבר מבצעי המצוות הכלליים שלו: מבצע אהבת-ישראל, חינוך, תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים – יבנה וחכמיה, נרות שבת-קודש ויום-טוב, כשרות האכילה ושתייה וטהרת-המשפחה, ואחדות כל בני-ישראל בכתיבת ספרי-התורה הכלליים19; לעורר את בני-נח בדבר קיום שבע מצוות שלהם20; ועד המבצע האחרון והעיקרי – 'עמדו הכן כולכם'21, לפרסם בכל מקום את הנבואה ש"לאלתר לגאולה" וש"תיכף ומיד ממש 'הנה זה (משיח) בא22, וההשתדלות האחרונה של כל אחד ואחת מישראל להביא את המשיח על-ידי לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה23, כדי להתחיל "לחיות" בענייני משיח וגאולה24; ואף "שישו ושמחו בשמחת הגאולה"25.

אם באפשרי, לעשות כל הנ"ל מתוך התוועדות.

במשך המעת-לעת – לבקר (המוכשרים לזה) במקום כינוסי הנוער החרדי – ולהשתדל, ככל האפשרי בדרכי שלום, גם במקום כינוסי הנוער שלעת-עתה אינו חרדי – ולבאר להם איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד מאת כ"ק אדמו"ר, לבאר להם את אשר תבע מהם והתקווה והביטחון אשר בטח בהם, אשר סוף-סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה בכל המרץ החום והחיות שהם מסגולות הנוער.

מובן אשר, בהתאם לתנאי המקום, בכל אתר ואתר, ימשיכו בכל הנ"ל בימים אשר אחרי יום ההילולא, ובפרט ביום השבת-קודש שלאחריו.

ויהי-רצון, שתיכף ומיד26 ממש, עוד לפני ג' בתמוז, יחיש הוי' ביאת גואלנו, מהרה יגלה27, והקיצו ורננו שוכני עפר, ונשיאנו, הוא כ"ק אדמו"ר, בעל ההילולא, בתוכם ובראשם, ישמיענו נפלאות וינהלנו בדרך העולה בית א-ל28.

וכפי שסיים כ"ק אדמו"ר את מאמר-החסידות הראשון שלו29: "ונזכה להתראות עם הרבי פה למטה, נשמה בגוף ולמטה מעשרה טפחים30, והוא יגאלנו".

מנחה: פרקי אבות פרק ד'.

__________________________

1)    תולדות חייו עד שנת תשי"א נקבצו בספר 'ימי מלך' (א-ג) להרב מרדכי מנשה שי' לאופר, כפר חב"ד תשמ"ט-תשנ"א. פעולותיו משנת תש"א עד כולל שנת תשמ"ח (מוגה), בערכו ב'שלשלת היחס' שבראש ספר 'היום יום עם הערות וציונים' ח"ג, שנדפס בסוף אותה שנה. מהדורה מפורטת, תרס"ט-תשנ"ד, בערכו בקונטרס 'שלשלת היחס', מהדורה מיקדמית, נ.י. תשע"א.

2)     ראה בפירוט ב'ספר התולדות – אדמו"ר מהוריי"צ', כפר-חב"ד תשל"ב, ח"ג פרק כא. ספר-השיחות תרפ"ז, מבוא עמ' י. עמ' 168. ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 649.

ומבאר הרבי, שביום זה יצא כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ממאסר לחופש (אף שהוא לחופש שבגלות), "ויש בו מכמה צדדים שמחה יתירה מאשר בימי י"ב וי"ג תמוז", והטעם שלא קבע אותו ליו"ט, כיוון שענינו של נשיא הוא להשפיע לאנשי דורו, ואז - יכולתו בהשפעה היתה מוגבלת ביותר. "אמנם התקשרות חסידים לרבי נשיא - צריכה להיות לכל מה שהוא (ובפרט שנשמה כללית, גם עניניה "הפרטיים" שייכים לכלל ישראל), ולכן חסידים עליהם לחוג גם את יום הג' תמוז" (לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1314).

מענה כ"ק אדמו"ר בעניין אמירת  תחנון ביום זה [ולגבי שבת – הדבר נוגע לאמירת 'אב הרחמים' ו'צדקתך'] – (נדפס בקובץ 'היכל מנחם' ח"ג עמ' מז, עיי"ש בהערות): "בעניינים התלויים ברגש אין לשאול, כיוון שזו הוכחה שאין רגש". במניין של הרבי אמרו תחנון ביום זה (אבל אולי היה זה משום שהרבי לא רצה להורות בזה, אלא שהדברים יבואו באתעדל"ת), אך המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטערפאס ע"ה לא הניח לומר תחנון ביום זה.

3)     מנהגי יום ההילולא - הוראת בי"ד רבני חב"ד בארה"ק, ע"פ מכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו משנת תשי"א ליו"ד שבט (אג"ק ח"ד עמ' קמב, ספר-המנהגים עמ' 95, ובכ"מ).

4)     י"א שהרבי אמר את התיבות "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש".

5)     ספר-המאמרים - מלוקט חלק ו עמ' קכט.

6)     ראה ספר המנהגים, מנהגי יארצייט, עמ' 79.

7)     כאשר לפחות שישה מהמשתתפים לא שמעו את קריאת-התורה (קצות-השולחן סי' כה סי"ד). ואפשר לעשות זאת אף לפני תפילת שחרית, כנפוץ בין אנ"ש ובבית-חיינו (עיין אג"ק ח"ג עמ' ד, שלא חייב להיות קשר בין התפילה לקריאת התורה. וע' בספר 'התפילה כהלכתה' פט"ז ס"ה ובהערות שם).

8)     ברכי-יוסף או"ח סי' רפד ס"ק א. שערי-אפרים שער ט סמ"ב. 'דרכי חיים ושלום' אות רי.

9)     על-פי אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' שצ - ללמוד אגרת-הקודש סימן ז"ך.

10)   על-פי הנפוץ בין אנ"ש ביו"ד שבט – ללמוד את הביאור לאגה"ק האמורה.

11)   כגון הפרקים דלהלן: מ - ברכות פ"א; נ - שבת פכ"א; ח - חלה פ"א; ם - סוטה פ"ח; מ - אבות פ"א; ע - פסחים פ"י; נ - ידים פ"ב; ד - סנהדרין פ"ג; ל - סוכה פ"ד.

12)   מברק לי' בשבט תשנ"ב – ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 535.

13)   לקוטי-שיחות כרך ב עמ' 499. וראה גם מכתבו של הרבי נשיא דורנו מיום השלושים להסתלקות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - אג"ק ח"ג ס"ע רמד: "...כי המשכת כל רוחניות אינה אלא על-ידי אהבה רבה. נקווה אפוא כי על ידי זה שנעמוד כולנו בהתקרבות ואהבה רבה אמיתית נמשיך אלינו כוח להוציא לפועל כל אותם העניינים אשר רצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שייצאו לפועל טוב על ידינו".

14)   ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 440. וראה בשיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון תנש"א, אודות חשיבות העניין בהבאת הגאולה. ובשיחת י"ג ניסן תשכ"ו (שיחות-קודש, ס"ע 331-יד) סיפר כ"ק הרבי נשיא דורנו בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ על מענה כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, כשהכניס עצמו לסכנת-נפשות בעומדו בתוקף נגד הממשלה באסיפה הידועה, ושאל אותו אחד הגדולים הייתכן, איך מעמיד עצמו בסכנה, ואפילו אם לא חשב על עצמו, היה עליו לחשוב אודות החסידים וכלל ישראל, וענה (תוכן המענה, מתורגם): "כאשר חסידים יפעלו ביחד, הם יעברו זאת... כשחסידים מתאחדים, הם עוברים זאת, שוברים את החושך כפול ומכופל של הגלות... על-ידי האחדות של החסידים... שמבטלת את כל הגזירות וכל העניינים, ופורצת כל הגדרים, ומורידה עד כאן למטה את 'ואמת הוי' לעולם'".

15)   תניא, איגרת-הקודש, ביאור לסי' ז"ך.

16)   'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 16, עיי"ש.

17)   לקוטי-שיחות כרך יב עמ' 146.

18)   לקוטי-שיחות כרך כז עמ' 229, 'התוועדויות' תשד"מ ח"ג עמ' 1622, ובכ"מ.

19)   לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 579 ,428 ובמקומות רבים.

20)   לקוטי-שיחות כרך כו עמ' 132, 'חידושים וביאורים בש"ס' חלק ב סי' ח.

21)   ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 122. וראה שם עמ' 257. וידועה הפנייה: "עשו כל אשר ביכולתכם - עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון" (ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 474); "על-ידי שהוא מסביר את עניינו של משיח, כמבואר בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, באופן המתקבל אצל כל אחד ואחד לפי שכלו והבנתו, כולל במיוחד – על-ידי לימוד ענייני משיח וגאולה" (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 112).

22)   ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 792, ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 26.

23)   'התוועדויות' תנש"א ח"ג עמ' 164.

24)   ספר-השיחות תנש"א ח"ב ס"ע 691 (היינו במוחין ומדות ועד למחשבה דיבור ומעשה המתאימים לזמן הגאולה, עיי"ש. וזה כולל, כלשון הרמב"ם בסוף ס' היד, העדר "קנאה ותחרות" ו"לא יהיה עסק... אלא לדעת את ה' בלבד").

25)   לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 384.

26)   ראה ספר-השיחות תשנ"ב עמ' 341, 376.

27)   רמב"ם ספ"ג מהל' פרה אדומה, לקוטי-שיחות כרך כח עמ' 131 ואילך. התגלות מציאותו, בתור מלך המשיח, וכתוצאה והסתעפות ממנה – גילוי פעולותיו (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 131).

28)   אגב, מכתיבת המלה "א-ל" (בסוף המכתב שבהערה 4) מוכח שדעת הרבי היא שהמקף שבין אותיותיה מועיל להפרידן שלא תהיה בזה קדושת השם, ודלא כמ"ש בשו"ת אבני-נזר חיו"ד ר"ס רסה.

29)   ספר-המאמרים – מלוקט ח"א עמ' י. וראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 201.

30)   ראה לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 518.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)