כשתבוא הגאולה וייבנה בית המקדש נזדקק להיטהר על-ידי אפר הפרה האדומה. בזמן הגאולה תיעשה הפרה האדומה העשירית, כפי שהרמב"ם מפרט את ההיסטוריה של קיום מצווה זו (הלכות פרה אדומה סוף פרק ג): "תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצווה זו עד שחרב הבית בשנייה. ראשונה עשה משה רבנו, שנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית. והעשירית יעשה המלך המשיח, מהרה ייגלה, אמן כן יהי רצון".
מילותיו האחרונות של הרמב"ם מעוררות שאלה: הלוא ספרו הוא ספר הלכתי ולא ספר תפילות ומשאלות. כל מילה שלו גם שקולה ומדודה, והלכות רבות נלמדות מדיוק לשונו. מה אפוא עניינה של התוספת "מהרה ייגלה, אמן כן יהי רצון"? (בכך שונה תוספת זו כאן, ב'יד החזקה', ממה שהרמב"ם מוסיף בפירוש המשניות [סנהדרין פרק חלק דיבור המתחיל "וכת שנייה"].)
הלכה חשובה
אפשר היה לומר שהרמב"ם רוצה ללמדנו שיהודי צריך להתפלל על ביאת המשיח. אולם הסבר זה אינו מספק, שכן הלכה זו, בדבר הצורך בתפילה על ביאת המשיח, הייתה לכאורה צריכה להיכתב בפרקים שבהם נידונות הלכות המשיח, ולא כאן, כאשר המשיח מוזכר רק בדרך אגב.
אלא שההסבר הוא (לקוטי שיחות כרך כח, עמ' 131) שהרמב"ם אכן רוצה ללמדנו הלכה חשובה על עומק הציפייה והתפילה לביאת המשיח. גם כאשר עניין הגאולה עולה בדרך אגב, הוא צריך לעורר אצל יהודי רגשות עמוקים כל-כך של כמיהה ותשוקה, עד שמיד יישא תפילה: "מהרה ייגלה".
בעניין האמונה במשיח הרמב"ם פוסק (הלכות מלכים פרק יא הלכה א): "כל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו... הוא כופר... בתורה ובמשה רבנו". הרי שלא דיי להאמין שהמשיח יבוא, אלא חובה גם לקוות ולצפות לבואו. מי שמאמין בבוא המשיח, אך אינו מצפה לו – אמונתו לוקה בחסר.
מכיוון שהאמונה בביאת המשיח היא חובה תמידית, גם החובה לצפות לבואו היא חובה תמידית. בכל עת צריך יהודי לחיות בתחושה של תקווה וציפייה, שהנה-הנה המשיח בא. כך אנו גם מתפללים שלוש פעמים ביום: "לישועתך קיווינו כל היום" – אנו מקווים לגאולה בכל רגע של היום.
צימאון ותשוקה
תחושה עזה כזאת של ציפייה נובעת מהכרה אמיתית במשמעותה של הגאולה. יהודי יודע שלא ייתכן להגיע לשלמות בקיום התורה והמצוות בלי המשיח. עבודתנו בלימוד התורה ובקיום המצוות חלקית בלבד כל עוד לא באה הגאולה. לכן היהודי חש תחושה מתמדת של חסר, והוא שרוי כל העת בתשוקה עזה לגאולה.
זו אפוא ההלכה שהרמב"ם מלמדנו – כאשר יהודי מחכה לבוא המשיח בדרך הראויה, הרי כשהוא מזכיר עניין כלשהו השייך לגאולה – אף אם אִזכור הגאולה בא בדרך אגב – מיד מתעוררים בו רגשות עזים של צימאון ותשוקה, עד שהוא פורץ בו במקום בתפילה: "מהרה ייגלה, אמן כן יהי רצון".
לכן הכניס הרמב"ם עניין זה בהלכות הפרה האדומה דווקא ולא בהלכות המדברות על המשיח ועל הגאולה. אילו היה כותב זאת שם, היינו מבינים שכאשר עוסקים בסוגיית הגאולה יש צורך להתפלל עליה. אך בהבאת התפילה לגאולה דווקא כשהיא מוזכרת בדרך אגב הרמב"ם מלמדנו שהתפילה לגאולה צריכה לפרוץ מליבו של היהודי גם כשהוא עוסק בעניינים אחרים, אלא שהוא נזכר בגאולה – ומיד הוא מבטא את תשוקתו וכמיהתו לביאת המשיח במהרה בימינו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
