נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1103- כל המדורים ברצף
	לדון את הגוף לפי ההתעוררות ב'ראש'
	פתיחת הספרים..
	הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש,  פרשת ניצבים
כ"ח באלול

גם בשבת זו אומרים בבוקר את כל התהילים¹,  אף-על-פי שאין מברכים את החודש².

לשביעי,   וכן למפטיר,  מתחילים: "ראה,  נתתי לפניך..."³.

הפטרה: "שוש אשיש".

הבעש"ט אמר שבשבת זו הקב"ה בעצמו מברך את החודש השביעי,  המושבע והמשביע ברוב טוב לבית ישראל על כל השנה,  ובכוח זה ישראל מברכים את החודשים י"א פעמים בשנה⁴.

אומרים 'אב הרחמים'⁵.

אחרי התפילה – התוועדות בבית-הכנסת,  כבכל שבת מברכים.

בשבת שלפני ראש-השנה יש⁶ להתחיל בשבת עצמה בצדקה באופן המותר בשבת,  על-ידי צדקה של מאכל ומשקה ['לחיים'] או על-ידי צדקה רוחנית,  כמו נתינת עצה טובה ועל-אחת-כמה-וכמה לימוד תורה,  ועוד וגם זה עיקר – קבלת החלטה טובה [כולל הסכום!⁷] שתיכף ומיד לאחר השבת יקיים... [נתינת ממון בפועל,  להפריש לעצמו וליתנו לעני או לגבאי בבוקר⁸].

תפילת מנחה: היום אומרים 'צדקתך'⁹.

פרקי-אבות,  פרקים ה-ו¹⁰.

יום ראשון
כ"ט באלול,  ערב ראש-השנה¹¹

מוצאי שבת:

אין אומרים 'ויהי נועם',  'ואתה קדוש'¹².

הלילה,  בקריאת-שמע שעל-המיטה,  אם אומרים אותה לאחר חצות הלילה – אומרים תחנון¹³.

אבֵל בתוך שבעה מותר לו ללכת היום לבית-הכנסת לאמירת הסליחות¹⁴,  וכן להתפלל עם הציבור¹⁵.

בסליחות אומרים תחנון (=וידוי) אפילו לאחר עלות-השחר,  אבל לא בתפילה¹⁶.

בפיוט 'מרובים צרכי עמך',  בסליחות נוסח ליטא הנוסח הוא "ותיטיב לנו הכתיבה והחתימה"¹⁷,  וכך תוקן בכתב-יד באחת מהוצאות קה"ת הראשונות,  ולכאורה נכון הוא.

בפיוט "שלוש-עשרה מידות" יש כמה וכמה שינויים שתוקנו ב'סליחות' בהוצאות האחרונות (מוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו):

את הקטע "אל תבוא במשפט עמנו" אומרים חזן וקהל פסוק בפסוק.

את הפסוקים "אל תבוא",  "והוא ישפוט",  נפוץ לאומרם יחד כפסוק אחד.

היום אין תוקעים בשופר¹⁸,  ומי שלא הספיק להתלמד,  יעשה זאת בחדר סגור¹⁹.

אחרי התפילה²⁰ אומרים 'סדר התרת נדרים'²¹,  במניין עשרה אנשים כשרים²² (ולכל הפחות צריך שיהיו לפני האומר שלושה)²³.

יש לעשות היום פרוזבול,  על-כל-פנים עבור החובות שנוספו במשך השנה. להוסיף הערה: ראה תו"מ ח"ו עמ' 189,  וחכ"ו עמ' 243. 'אוצר' עמ' מא. בלקוטי שיחות כרך כד עמ' 316,  עודד הרבי רבנים וכו' לערוך ולהפיץ שטר פרוזבול,  שיחתמו עליו ובכך ימסרו להם (בפירוט שמות חברי הבי"ד) את החובות [וזה מהני גם לפי מנהג הספרדים]. ועליהם להקנות עוד היום קרקע לכל לווה שאין לו קרקע משלו.

* חידושי תורה - הוראת הרבי לכל כולל וישיבה,  לפרסם לפחות פעמיים בשנה קובץ חידושי תורה (מהתלמידים ומחברי הכולל),  לפני ר"ה ולפני חג הפסח.

* עורכים מגבית ומחלקים 'צורכי החג' לראש-השנה ולכל חגי תשרי לזקוקים לזה (בדומה ל'מעות חיטים' קודם חג הפסח)²⁴.

* נוהגים לכתוב פ"נ (הנשואים – כמובן בחגירת אבנט) עבורו ועבור בני-ביתו לבקשת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. להניחו בין דפי מאמר,  קונטרס וכו' של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו,  ולשלחו (אם באפשרי – בו ביום) על-מנת לקראותו על הציון שלו²⁵.

נוהגים להשתטח על קברי צדיקים²⁶,  והנמצאים בקירוב מקום משתטחים על ציון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע²⁷ וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

מסתפרים²⁸,  וטובלים²⁹ במקווה טהרה לכבוד החג³⁰.

* כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נהג לקבל על עצמו הידור נוסף לפני כל ראש-השנה³¹. וכהוראה כללית נאמר: "בכל ראש-השנה צריך כל אחד לקבל על עצמו זהירות יתרה [הידור] במצוות עשה,  וזהירות בסייג של לא-תעשה,  וזהירות יתרה בהנהגה טובה"³².

משעה אחת קודם תפילת המנחה³³ עד תפילת ערבית במוצאי ראש-השנה,  ישקוד כל אחד ואחד באמירת תהילים לילה ויום³⁴.

הנוהגים לתת צדקה בכל יום,  יתנו היום גם עבור שני ימי ראש-השנה³⁵.

לפנות ערב³⁶ לובשים בגדים נאים וחשובים³⁷,  ויודעים שהקב"ה עושה לנו נס לשפטנו במידת הרחמים³⁸.

אין לובשים ה'קיטל',  גם לא הש"ץ והתוקע³⁹,  אלא ביום-הכיפורים⁴⁰.

מדליקים בזמן הנקוב בלוחות,  כמו בערב שבת⁴¹. מי שלא הדליקה אז,  תדליק בלילה לפני הסעודה⁴² (מאש הדולקת לפני החג).

גם הפעם מברכת אחרי ההדלקה⁴³. הברכות בהדלקת הנרות: "להדליק נר של יום הזיכרון"⁴⁴,  ו'שהחיינו'⁴⁵.

איש המדליק,  לא יברך⁴⁶ 'שהחיינו'⁴⁷.

יש להכין נר גדול (כמו נר נשמה) כדי שיהיה אפשר להדליק ממנו את נרות ליל ב' של ראש-השנה.

יום שני, ראש-השנה
א' בתשרי התשע"ו

ליל א' דראש-השנה:

עיקר עבודת ראש-השנה הוא בקבלת עול מלכות שמים,  ולכן עבודת היום גם בגדולים ובעלי צורה – [היא] בעבודה הנראית כמו פשוטה: באמירת תהילים כל הזמן,  ולמעט בשינה בשני לילות אלו ככל האפשרי,  ולהיזהר מדברים בטלים עד קצה האחרון גם משיחות איזה שיהיו (כהעבד אשר אין לו זמן אף רגע לשבות ממלאכת אדונו,  או כבן הטרוד בשמחת קבלת פני אביו).

לפני תפילת ערבית אומרים תהילים. בשנים מסויימות,  לאחר אמירת תהילים זו,  החל כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לנגן "אבינו מלכנו"⁴⁸.

מנהג ותיקין,  שגם אלו שמעשנים כל השנה ומעשנים גם ביום-טוב – לא יעשנו בראש-השנה,  גם לא בצינעה,  וכלשון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ: "וראוי הדבר אשר הבני-תורה ייזהרו בזה,  וישפיעו גם על מכיריהם".

ערבית⁴⁹:

לגבי ההוספות שבתפילות שבעשי"ת החל מראש-השנה: מי ששכח לומר בשמונה-עשרה את ההוספות שבאמצע הברכות (זכרנו,  מי כמוך,  וכתוב,  בספר) ונזכר קודם שהזכיר את השם שבחתימת הברכה,  פסק אדה"ז ש"אומרם במקום שנזכר"⁵⁰.

ש"ץ קבוע ימשיך בתפקידו גם אם הוא בשנת האבלות (רח"ל).

אין כופלים 'לעילא' בקדישים של עשרת ימי תשובה (אלא בתפילת נעילה).

בסיום תפילת שמונה-עשרה אומרים 'עושה השלום' במרומיו,  וכן בסיום הקדיש.

אחרי שמונה-עשרה: לדוד מזמור,  קדיש-תתקבל,  עלינו.

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב אמר,  שהכוונה באמירת 'לדוד מזמור' היא כלי להשפעות גשמיות על כל השנה. לאחר אמירתו על-ידי כל הקהל,  מסיים הש"ץ בקול את הפסוקים האחרונים ("שאו שערים ראשיכם,  והינשאו..."),  ואין אומרים פסוק בפסוק חזן וקהל.

כל אחד אומר לחברו: 'לשנה טובה תיכתב ותיחתם',  בלשון יחיד דווקא. דהיינו,  גם לאנשים נכבדים שנוהגים לפנות אליהם בלשון רבים⁵¹.

קידוש – מי שבירך 'שהחיינו' בהדלקת הנרות,  לא יברכנה שוב בקידוש.

"מצווה לאכול ולשתות ולשמוח בראש-השנה. אמנם לא יאכלו כל שובעם,  למען לא יקילו ראשם ותהא יראת ה' על פניהם" (שו"ע).

בכל סעודות ראש-השנה טובלים פרוסת המוציא בדבש,  אבל מניחים מלח על השולחן.

בהתוועדויות דראש-השנה היה הרבי טובל חתיכה אחת בדבש,  ושלאחריה במלח.

טבילת פרוסת 'המוציא' בדבש,  וכן טבילת התפוח בדבש – שלוש פעמים.

בתחילת הסעודה של לילה זה,  לאחר הטעימה⁵² מפרוסת המוציא,  אוכלים תפוח מתוק בדבש – וכך נהג הרבי:  המתין עד שיגיעו גם הרימונים לשולחן⁵³,  ואז נטל את התפוח בימינו⁵⁴,  בקליפתו. חתכו לחלקים,  טבל חלק אחד (שלוש פעמים) בדבש,  ורק אז בירך עליו 'בורא פרי העץ'⁵⁵,  ואחר הברכה קודם האכילה⁵⁶ אמר: "יהי-רצון מלפניך (ללא 'ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו') שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".

גם אם יש על השולחן תמרים או רימונים,  שהם משבעת המינים,  הורה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לברך 'בורא פרי העץ' על התפוח דווקא⁵⁷.

ההנהגה בפועל וההוראה לרבים – לכוון בברכת 'העץ' לפטור גם את רסק התפוחים שאוכלים בקינוח הסעודה⁵⁸.

בהמשך לזה,  אוכלים רימון⁵⁹ וראש איל (למעשה – ראש דג. וצריך לבדקו בעוד-מועד מתולעים),  אבל אין אומרים 'יהי רצון' כי אם על התפוח.

וכדי שלא יתעוררו שאלות וספקות בנוגע לאמירת (ברכה על הרימון בפני עצמו,  וכן) ברכה אחרונה לאחרי אכילת הרימון,  אם אכלו שיעור שלם [וכיוון שבראש-השנה כתיב "אכלו משמנים גו' מנות גו'",  הרי בוודאי שצריכים לאכול שיעור שלם] – כדאי לאכלו בתחילת הסעודה (לאחרי נטילת ידיים וברכת המוציא⁶⁰),  על דרך מה שכתב אדמו"ר הזקן בסידורו "נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש בתחילת הסעודה",  שאז אין צריך לברך אחריו (אף-על-פי שפירות שנאכלין בתוך הסעודה צריך לברך לפניהם),  כיוון שנפטר בברכת המזון⁶¹.

רבותינו נשיאינו מיעטו ביותר בדיבור בימי ראש-השנה,  כולל בעת הסעודות⁶²,  ובפרט ביום הראשון.

מי ששכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון,  ונזכר קודם שהתחיל 'הטוב והמטיב' – אומר "ברוך... אשר נתן ימים טובים... את יום הזיכרון הזה,  ברוך... מקדש ישראל ויום הזיכרון. בלילי ראש-השנה אם התחיל ברכת 'הטוב והמיטיב',  ואפילו תיבת 'ברוך' בלבד – חוזר לראש⁶³.

לפני 'הרחמן' דראש-השנה אומרים 'הרחמן' דיום-טוב.

בברכת-המזון דראש-השנה,  כשהיה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו המזמן,  היה אומר: "הרחמן הוא יחדש עלינו וכו'" בקול-רם,  וענו אחריו אמן.

בסוף ברכת-המזון,  אומרים "עושה שלום..." (ולא "השלום").

יום א' דראש-השנה

בימי ראש-השנה טובלים במקווה-טהרה בשחרית קודם התפילה,  וכן בכל שבת ויום-טוב.

שחרית: הבריאים אינם טועמים וגם אינם שותים מאומה עד אחר התקיעות וסיום התפילה⁶⁴.

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היה מצווה לתוקע⁶⁵ ללמוד בימי ראש-השנה בבוקר את המאמר "להבין עניין תקיעת שופר",  הנדפס ב'סידור עם דא"ח' (רמד, ג). והוסיף הרבי: מובן מעצמו,  שזהו נוסף על חיוב ידיעת הלכות שופר כמבואר בפוסקים.

מנהג-ישראל-תורה לעשות מאמצים גדולים ביותר שכל ילד יהיה בימי ראש-השנה משך זמן בבית-הכנסת,  וישתתף – בהתאם לגילו – בתפילות ובברכות,  ישמע תקיעת שופר,  יענה 'אמן',  ו'אמן,  יהא שמיה רבא'.

"כל מי שמכוון בעת התחלת 'אדון עולם',  כתבו ר' יהודה החסיד ורב האי גאון ורב שרירא גאון: ערב אני בדבר,  שתפילתו נשמעת,  ואין שטן מקטרג על תפילתו,  ואין לו שטן ופגע-רע בראש-השנה ויום-הכיפורים בתפילתו,  ואויביו נופלים לפניו".

לאמירת 'המלך' ניגש ש"ץ אחר,  והוא ה'בעל שחרית'. הש"ץ פותח בנעימה המקובלת,  מסיימה בקריאת 'המלך' בקול רם,  וממשיך מיד "יושב..." בנעימה,  והקהל אינו קורא 'המלך' בקול רם,  לא עם הש"ץ ולא אחריו (אבל כל אחד אומר לעצמו את כל הנוסח).

אין נוהגים כמנהג העולם לפתוח את הארון לאמירת "שיר המעלות ממעמקים" בראש-השנה ובעשרת-ימי-תשובה,  או לאומרו פסוק בפסוק,  חזן וקהל.

"ברוך... הבוחר בעמו ישראל באהבה" מסיים הש"ץ בלחש,  וכן בכל ימות השנה,  כמובן,  אולם "ברוך... גאל ישראל" מסיים הש"ץ בקול רגיל,  וכן בכל ימות השנה,  כמובן.

בחזרת הש"ץ⁶⁶,  כשמגיע הש"ץ ל'וכתוב' ול'ובספר',  הציבור אומרם בקול רם ולאחר מכן אומרם הש"ץ,  אבל לא ב'זכרנו' וב'מי כמוך'.

בחזרת הש"ץ בשחרית,  אחרי פיוט "אתה הוא אלוקינו... וקדוש",  סוגרים הארון,  ואומרים כל הבתים של "תעיר ותריע...",  וכל הא"ב של פיוט "אדר והוד". אחרי חרוז "כל יושבי תבל" האחרון,  אומרים "ישפוט תבל... והוא באחד",  פותחים הארון,  וממשיכים "ה' מלך".

עד כמה שזוכרים,  תמיד עמד הרבי בפיוט 'לא-ל עורך-דין'.

היו שנים שהרבי היה מתרומם מישיבתו בסיומי ברכות בחזרת הש"ץ,  ומתרומם מסמיכתו על ה'עמוד' באמירת 'וכתוב',  'ובספר'. אך בשנים אחרות היה יושב גם בסיומי ברכות.

בבית-חיינו לא נהגו לעשות הפסקה לפני קריאת התורה.

לאחר חזרת הש"ץ אומרים 'אבינו מלכנו' החזן והקהל כולם כאחד,  מתחילה ועד סוף. מנגנים ב"אבינו מלכנו,  אין לנו מלך...".

ב'לוח התיקון' לסידור תורה-אור (תש"א) נכתב שצריך לומר "זְכויות".

אם יש ברית-מילה בבית-הכנסת,  מלים לפני התקיעות.

בפתיחת הארון להוצאת ספר-תורה אומרים שלוש פעמים י"ג מידות,  ואחר-כך "ריבונו של עולם",  "יהיו לרצון",  ופסוק "ואני תפילתי" – פעם אחת בלבד,  ככתוב במחזור השלם.

בתפילת שחרית של שני ימי ראש-השנה קוראים בתורה (חוץ מן המפטיר) בניגון המיוחד לימים הנוראים,  וכן גם באמירת 'ויעזור',  קריאת העולים לתורה⁶⁷,  ברכות התורה,  ו'מי שבירך'.

נוסח 'מי שבירך' שב'שער הכולל',  הוא: "בעבור שעלה לתורה... בזה יום הדין..."⁶⁸.

סדר תקיעות:

אין נוהגים שגדול העדה אומר דברי כיבושין לפני תקיעת שופר.

בעל-תוקע קבוע ימשיך בתפקידו גם אם הוא בשנת האבלות (רח"ל).

לאחר הכנה להתעוררות לתקיעות – בהכנה רבה כל חד לפום שיעורא דיליה,  שהיא הכנה רבה לעבודת ה' במשך כל השנה – ואמירת ז' פעמים למנצח,  פסוקי 'קר"ע שט"ן',  עלה אלוקים,  יהי-רצון (שאומרו רק הבעל-תוקע [לעצמו]),  מברך התוקע "לשמוע קול שופר",  ו'שהחיינו'. השופר מכוסה (ורק פיו גלוי) גם בשעת הברכות⁶⁹,  עד התקיעות,  אך לא בתקיעות עצמן.

יכוון המברך להוציא את השומעים ידי חובתם בברכות ובתקיעות,  וגם השומעים יכוונו לצאת ידי חובתם,  ולא יענו "ברוך הוא וברוך שמו"⁷⁰.

גם השומע אסור לו להפסיק בין הברכות להתקיעות,  ואם הפסיק שלא מעניין התקיעות חוזר ומברך.

אין להפסיק גם אחר התקיעות,  עד גמר התקיעות דמעומד,  רק מעניין התקיעות והתפילות,  ואם הפסיק (אחר התחלת התקיעות) אינו צריך לחזור ולברך.

המקריא – מורה באצבעו בסידור,  אבל אינו מקריא בדיבור. התוקע מאריך בתקיעתו עד שמסיר המקריא אצבעו.

תוקע⁷¹ תשר"ת שלוש פעמים,  תש"ת שלוש פעמים,  תר"ת שלוש פעמים. בשברים תוקעים שלושה קולות ומחצה⁷² (יש אומרים שהרבי תקע כך: טו-או-טו,  או-טו,  או-טו,  טו). כל שבר – נמשך שלושה כוחות דווקא. בתרועה – מרבין בטרומיטין. בתקיעות מיושב – שברים-תרועה בנשימה אחת,  בהפסק משהו ביניהם. ואילו בתקיעות מעומד בשתי נשימות – בהפסק נשימה ביניהם⁷³.

בסידור אדמו"ר הזקן נאמר,  שבין תשר"ת לתש"ת ובין תש"ת לתר"ת יתוודה (התוקע) בלחש⁷⁴.

אחרי התקיעות אומרים – גם הקהל – "ובכן,  יהי רצון מלפניך..."⁷⁵.

האומר את הפסוקים קודם התקיעות מנגן גם-כן את שלושת הפסוקים שלאחר התקיעות: "אשרי העם",  "בשמך יגילון",  "כי תפארת" [והקהל עונה אחריו פסוק בפסוק]. ואחר-כך אומרים כל הקהל יחדיו: "אשרי יושבי ביתך". יהללו.

תפילת מוסף:

הש"ץ של מוסף אומר (רק הוא ולא הקהל): "הנני העני..." ו"ידעתי ה'... " (הפסוקים – בקול רם). חצי קדיש. תפילת מוסף.

אם בית-הכנסת מרוצף באבנים,  בשיש וכדומה⁷⁶,  מכינים מגבות וכדומה כדי להפסיק בין פני המשתחווים ב'עלינו' לבין הקרקע.

תוקעים הן בלחש והן בחזרת הש"ץ. בתפילת לחש,  כשמגיעים המתפללים לסיום הברכות ששם יש לתקוע,  הש"ץ או התוקע טופח בידו על השולחן כדי לסמן לציבור שעומדים לתקוע. התוקע מעומד עומד במקומו. למנהגנו אין מַקרים כלל (=גם לא מראים באצבע) בתקיעות מעומד,  לא בלחש,  לא בחזרת הש"ץ,  ולא בתקיעות שאחר-כך.

המתפלל מוסף ביחידות אינו תוקע בברכות מוסף. ואפילו אם יש מי שיתקע לו,  אינו מפסיק לשמוע את התקיעות,  שלא תיקנו זאת אלא בציבור.

בסוף הפיוט "אופד מאז" צריך לומר: "להעביר בַּשבט"; "תַּחֲזק מגן". אחר-כך,  בחרוז "אם לא למענו" צריך לומר: "למעֲנו . . וָכעס".

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה עומד באמירת "ונתנה תוקף"⁷⁷.

הש"ץ והקהל⁷⁸ כורעים ב'עלינו',  ככתוב במחזור.

מנהג הרבי: ל'עלינו' עמד וכרע עם הש"ץ (לא רקק ב'להבל ולריק'). לנפילת כורעים אין נופלים על היד,  אלא נוגעים בראש בקרקע,  אצבעות הידיים קפוצות והבוהן אינה כפופה לתוכן.

אסור לש"ץ לעקור ממקומו בעת התפילה,  ולכן יעמוד קצת רחוק מן התיבה כדי שיוכל לכרוע ולהשתחוות,  והעומדים לידו עוזרים לו לקום.

פסוקי "אתה הראת" אומרים הקהל (בלבד) בשעה שהש"ץ מסיים "הוא אלוקינו אין עוד",  ולכן על הש"ץ להאריך מעט בזה כדי שהציבור יספיק לומר את כל הפסוקים [וכיוון ש'עלינו' הוא חלק מהתפילה,  על הש"ץ לאומרו כולו בקול],  ולא למהר ולהתחיל מיד "אוחילה לא-ל".

נשיאת כפיים⁷⁹ בראש-השנה – כבכל יום-טוב.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה לומד כל שיעוריו הקבועים (גם בנגלה) גם בראש-השנה וביום-הכיפורים⁸⁰.

אחרי התפילה ואמירת תהילים,  תוקעים שלושים קולות כדי לערבב את השטן⁸¹. ותקיעות אלה אינן לעיכובא,  שהרי כבר יצאו ידי חובתם.

"מותר לומר לקטן שיתקע כדי שיתלמד,  בין שהגיע לחינוך בין שלא הגיע לחינוך,  ומותר לו לתקוע כל היום... לפי שמצווה על הגדולים ללמד את הקטנים ולחנכם במצוות".

התוקע בעבור נשים לא יברך להן,  אלא יברכו הן לעצמן.

במשך ימי ראש-השנה,  משתדלים (על-פי הוראת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו) לזכות רבים מאחינו בני-ישראל בשמיעת קול שופר,  דהיינו לתקוע להם סדר התקיעות דמיושב כהלכתן,  ובמיוחד חיילים ושוטרים,  והנמצאים בבתי-אבות,  בתי-רפואה ובתי-הסוהר⁸². קידוש: "תקעו... לאלוקי יעקב",  סברי מרנן,  וברכת הגפן (בלבד).

השוכח 'יעלה ויבוא' בברכת המזון ביום ראש-השנה,  אם נזכר קודם שהתחיל תיבת 'ברוך' של 'הטוב והמיטיב',  יאמר את הברכה המיוחדת כנוסח שבסידור. ואם נזכר אחר שאמר תיבה זו,  אינו חוזר.

נוהגים שלא לישון בראש-השנה ביום,  והיושב בטל הרי זה כישן⁸³.

אסור להכין מהיום למחר⁸⁴.

תשליך:

אחר תפילת מנחה,  לפני השקיעה,  הולכים מחוץ לעיר אל באר המים או מעין⁸⁵,  ואומרים 'סדר תשליך',  ואחר כך מנערים את שולי הטלית קטן. אם כבר שקעה החמה,  אפשר לומר תשליך עד הלילה. מי שלא הלך לתשליך בראש-השנה,  יכול ללכת ב'י"ג מידות' (ח' תשרי).

יום שלישי, ב' בתשרי
ליל ב' דראש-השנה

ערבית. לפני תפילת ערבית אומרים תהילים.

זמן הדלקת נרות הערב – רק בלילה,  לאחר צאת הכוכבים,  מאש הדלוקה לפני ראש-השנה. מברכים (לאחר ההדלקה): "להדליק נר של יום הזיכרון",  ו'שהחיינו'.

בעת הדלקת הנרות נוהגים להניח לפני המברכת פרי חדש ובעת ברכת 'שהחיינו' מסתכלת בו,  ותדליק את הנרות סמוך לקידוש ממש. אם היא לובשת לראשונה בגד חדש,  אינה צריכה פרי חדש ואז יכולה להפסיק בין הדלקת הנרות לבין הקידוש. ואם אין לה פרי או בגד חדשים – בכל זאת תברך 'שהחיינו'.

נוהגים להניח פרי חדש לפני המקדש ובעת ברכת 'שהחיינו' מסתכל בפרי חדש,  או שלובש בגד חדש,  ואם אין לו – מכל-מקום יברך 'שהחיינו'.

את הפרי החדש אוכלים קודם נטילת ידיים לסעודה. בליובאוויטש נהגו,  וכן הקפידו רבותינו נשיאינו,  לאכול כזית ולברך ברכה אחרונה (רק על הפרי,  ולא על היין).

דברים הנאכלים לסימן טוב,  הם רק בלילה הראשון.

יום ב' דראש-השנה:

טבילה במקווה. אין טועמים קודם התקיעות. התוקע ילמד את המאמר (כנ"ל אתמול).

תפילת שחרית. בחזרת הש"ץ בשחרית,  אחרי פיוט "אתה הוא אלוקינו",  אומרים "תעיר ותריע" "מלך ממלט",  "מלך זכור... נורא וקדוש". "שמו מפארים... שומרי... שפרו... שבטי... שבותנו... שבח מגדול... כל יושבי... קדוש". "אדר והוד (כל החרוזים בסדר הא"ב)... הללוהו בתקע שופר,  כל יושבי... קדוש". "אדון אם מעשים... הן לא יאמין...  קדוש",  וממשיכים "ובכן ויהי בישורון מלך",  מלך עליון..."⁸⁶.

רבותינו נשיאינו נהגו להזכיר נשמות בלחש ביום השני⁸⁷,  אחר קריאת התורה לפני התקיעות.

סדר תקיעות וסיום התפילה – כדאתמול.

סיום החג:

לשון כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "ואני בהצעתי,  אשר גם כל אחד ואחד ינהוג כן,  לחבר שעות דראש-השנה והתחלת מוצאי ראש-השנה בלימוד החסידות,  ובשביל אשר סללו לנו נשיאינו – יומשך גם לנו בכל ענייניו אור החסידות עד למטה מטה". כ"ק אדמו"ר בעצמו (החל משנת תשי"ב) נטל ידיו לסעודה הוא והקהל בכל ראש-השנה לעת ערב,  במשך ההתוועדות הורה לנגן ניגונים מכל הנשיאים,  ואמר מאמר דא"ח נוסף לשיחות וכו',  ובו הזכיר מדברי כל הנשיאים (והחל משנת תשד"מ גם מדברי האריז"ל)⁸⁸.

יום רביעי
ג' בתשרי – צום גדליה

מוצאי ראש-השנה

בתפילת ערבית,  מוסיפים (גם): אתה חוננתנו,  המלך המשפט.

כבכל מוצאי יום-טוב,  אין אומרים 'ויהי נועם',  'ואתה קדוש'.

הבדלה: מתחילים כרגיל "הנה א-ל ישועתי"⁸⁹,  אך בלי ברכות הנר והבשמים⁹⁰.

עשרת ימי תשובה:

* לעניין עריכת נישואין בעשרת-ימי-תשובה,  הנה לפני שנים רבות הזכיר הרבי ועורר לקיים "מנהג ישראל שאין נושאין נשים בעשי"ת"⁹¹,  אבל לאחר שזירז הרבי לקיים נישואין "בהקדם הכי אפשרי"⁹²,  גם בתאריכים שלא נהגו אצלנו,  צריך עיון אם עדיין יש להקפיד על זה.

* בעניין סיוע לצורכי החגים – אף-על-פי שנתנו כבר לכבוד ראש-השנה,  יש לבדוק שוב לאחריו,  שמא כעת (לאחר שנתעלה בראש-השנה) עומד יהודי – בדרגתו עתה – במצב של "אין נכון לו",  ולהשלים את כל החסר לו לצורכי החגים בימים הבאים.

* בעשרת-ימי-תשובה אין אומרים סליחות,  מלבד בצום גדליה שהוא תענית-ציבור⁹³.

* בעשרת-ימי-תשובה ניתן לומר תהילים גם בלילה⁹⁴.

בתפילת שחרית אומר הש"ץ "עננו" בברכה בפני עצמה⁹⁵,  בין ברכת "גואל ישראל" ל"רפאנו",  גם אם התפללו רק שלושה מתענים. אם אין כנ"ל – אומר הש"ץ "עננו" בתוך ברכת "שומע תפילה".

מי שאינו מתענה אינו נעשה ש"ץ,  ואם נעשה ש"ץ אומר "עננו" בברכת "שומע תפילה" כיחיד בתפילת מנחה.

אומרים תחנון,  נפילת-אפיים. באמירת סליחות⁹⁶ מתחילים "דרשו ה' בהימצאו",  ומדלגים 'אשמנו' ו"ויאמר דוד אל גד". בפיוט 'הורית' נהג הרבי לחזור את כל ה'פזמון' בין כל בית ובית,  וכמובן גם בסיום הפיוט. לאחר סיום הסליחות אומרים 'אבינו מלכנו' הארוך (ואומרים בו 'חדש עלינו' 'כתבנו',  כבכל עשי"ת),  "ואנחנו לא נדע",  וחצי קדיש.

בכל עשרת ימי תשובה אומרים 'אבינו מלכנו' הארוך בשחרית ובמנחה אחר נפילת-אפיים,  קודם "ואנחנו לא נדע".

מוציאים ספר-תורה וקוראים "ויחל משה" לשלושה קרואים,  גם אם יש רק שלושה מתענים. מי שאינו מתענה לא יקראוהו לתורה. ואם קראוהו לתורה וצר לו להודיע שאינו מתענה מפני חילול ה' – יעלה.

את הפסוקים (וחלקי הפסוקים): "שוב מחרון אפך",  "ה' ה' אל רחום",  "וסלחת לעווננו" – אומרים הציבור בקול רם ואחריהם אומרם הקורא בתורה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו,  כשעלה לתורה,  התחיל לאומרם עם הציבור,  וסיימם עם הבעל-קורא.

צדקה:

בימי התעניות נוהגים לתת לצדקה לפני תפילת מנחה 'אגרא דתעניתא',  ויש נותנים לפי עלות הסעודות שהיו אמורים לאכול היום. ו"מנהג ישראל להרבות בצדקה ביום התענית"⁹⁷.

בתפילת מנחה מוציאים ספר-תורה וקוראים "ויחל" כבתפילת שחרית,  והשלישי הוא המפטיר. אין אומרים חצי קדיש אחר קריאת התורה. מגביהים וגוללים את ספר-התורה.

הפטרה: "דרשו ה' בהימצאו" (ישעיה נה, ו – נו, ח). לאחרי אמירת ההפטרה אומר שלוש ברכות,  עד "מגן דוד". יהללו,  חצי קדיש,  שמונה עשרה,  ואומרים עננו בברכת "שומע תפילה",  והש"ץ כבתפילת שחרית.

אחרי חזרת הש"ץ – תחנון,  'אבינו מלכנו' הארוך,  קדיש תתקבל,  לדוד ה' אורי,  עלינו,  קדיש יתום,  אל תירא,  אך צדיקים.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנהיג מחדש את המנהג שנהגו בעבר בקהילות ישראל על-פי המשנה,  לומר "דברי כיבושין"⁹⁸ אחרי מנחה דתענית-ציבור: "כדאי לעורר על המנהג הנ"ל,  שבמקומות שאפשר לפעול זאת,  יאמרו אחרי מנחה (כמה מילים,  לכל הפחות) 'דברי כיבושין',  או מזמור תהילים המתאים לעניינים אלו,  ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה,  וכיוצא-בזה] אי אפשר לפעול זאת – על-כל פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין',  ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' – ובפרט עניינים הקשורים בתשובה,  ש'עיקר התשובה בלב' – הרי 'מחשבה טובה,  הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה⁹⁹.

יום שישי
ה' בתשרי

למנהג רבותינו נשיאינו,  יש לקרוא בערב,  אור ליום ו' עש"ק,  שניים מקרא ואחד תרגום פרשה או שתיים (ראשון,  שני) – פרשת וילך¹⁰⁰.

____________________________________

1)    ספר-המנהגים עמ' 30.

2)     לבוש ר"ס תכא. מטה-אפרים סי' תקפ"א סעיף מז.

3)     לוח כולל- חב"ד.

4)     ספר-המנהגים עמ' 55.

5)     'התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 299.

6)     'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 376.

7)     סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 222 ובהערות.

8)     נסמן בהערה הקודמת.

9)     כשם שבמנחה בימות החול שלפני ער"ה אומרים תחנון,  סידור אדמו"ר הזקן לפני 'למנצח... יענך'.

10)   ראה בגיליון הקודם,  שלכאורה יש לנהוג בפועל כמנהג הישן שהזכיר הרבי בשנת תשמ"א לומר את המשנה שלפני הפרק והברייתא שלאחריו רק פעם אחת.

11)   כנראה שהרבי לא התענה בער"ה - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מח,  עיי"ש.

12)   לוח כולל-חב"ד,  משו"ע אדה"ז סי' רצה ס"ג.

13)   ע"פ סידור אדה"ז,  לפני 'למנצח... יענך' (מאחר שאינו נוהג כיו"ט מיום שלפניו,  אלא מעלות השחר,  כיוון שאומרים הרבה 'סליחות' באשמורת,  שלא כשאר עיו"ט,  ואף לא כפי שנהגו בעבר בערב יו"כ – ראה שו"ע אדה"ז סי' תר"ד ס"ד-ה).

14)   לוח כולל-חב"ד,  ע"פ הרמ"א סי' תקפ"א ס"א.

15)   מטה-אפרים שם סכ"ב.

16)   לוח כולל-חב"ד.

17)   כגון בסליחות 'קודש הילולים' הוצאת לוין-אפשטיין,  ירושלים תשכ"ה. וייתכן שאצלנו נעתק (בתחילה – צולם) מתפילת נעילה,  ששם מבקשים רק חתימה,  ולא שמו לב לתקן,  גם לא בהוצאה החדשה דארה"ק. וע"ע בסליחות 'יסוד מלכות' שנשאר בנוסח זה,  וביאורו.

18)   לוח כולל-חב"ד,  מרמ"א סי' תקפ"א ס"ג.

19)   השלמה לשו"ע אדה"ז סו"ס תקפא,  במהדורה הישנה עמ' 1364,  ובחדשה עמ' תסח.

20)   לוח כולל-חב"ד,  ובסידור אדה"ז: 'קודם חצות'.

21)   בנוסח התרת נדרים,  תיבת "בכולהון" נמשך לפניו – "לכן אני שואל ממעלתכם התרה בכולהון" (ולא "בכולהון אני מתחרט") כן אמרו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב (רשימות הרב לנדא,  'כפר חב"ד' גיליון 986 עמ' 35) והרבי (מראות-קודש ער"ה תשמ"ט),  וכן הוא בסידור 'בית יעקב'. מאידך בסידור אוצר התפילות,  וכן בסידור יעב"ץ הוצאת 'אשכול' נמשך לאחריו.

בסידורינו מנוקד: "ולא יעשה שום רושם כלל" הש' בקמץ. ואולי הוא טה"ד.

22)   בסידור הלשון "וטוב שיהיה עדה שלמה",  ובספר-המנהגים ובלוח כולל-חב"ד – "ובעשרה". כנראה,  לא הקפיד הרבי שהמתיר יהא מי שהותר לו כבר ('כפר חב"ד',  גיליון 779 עמ' 138).

23)   ראה אלף-המגן למטה-אפרים סי' תקפ"א ס"ק קא.

מדינא,  קטן 'מופלא סמוך לאיש' אינו מצטרף למתירים,  אבל מבקש התרה (ראה הלכות והליכות בר-מצווה פי"א סי"ד. חנוך לנער ס"פ לג). וב'אוצר' עמ' לט כתב שאין נוהגים בזה.

במטה-אפרים שם סוס"ב כתב שלא יאמרו כמה מבקשי התרה ביחד,  אלא בשעת הדחק.

לעניין נשים,  לפי הנפסק בשו"ע (יו"ד רלד סנ"ו-נז) הבעל נעשה שליח לשאול על נדרי אשתו,  אך אינו מצטרף להמתירים,  ולכאורה יכול היה בעלה לומר הנוסח גם בשמה (אך לאחרים,  אף לבתו,  לא ניתן להתיר ע"י שליח – שם סי' רכח סט"ז. וע' פתחי-תשובה שם ס"ק ט לעניין בקשת התרה בכתב) ולעניין מודעה על לעתיד – לכאורה די להן ב'כל נדרי'.

24)   לקוטי-שיחות חי"ד עמ' 369.

25)   ראה ספר-המנהגים ס"ע 95. ב'לוח השבוע' לג' תמוז,  פורטו כמה מנהגים בקשר לכתיבת פ"נ. מספר הפקס שליד הציון: 1-718-7234444. וראה ספר 'הלכות ומנהגי חב"ד ליום יום ולמעגל השנה' עמ' 256.

26)   רמ"א סי' תקפ"א ס"ד,  וראה מטה-אפרים שם ס"נ.

27)   ספר- המנהגים ס"ע 55.

28)   מדינא מותר גם אחר חצות,  שו"ע אדה"ז סי' רנא ס"ד (אך האריז"ל היה נזהר – כל השנה – להסתפר קודם חצות דווקא,  כף-החיים שם ס"ק יט ומטה-אפרים סי' תקפ"א ס"ג. וכנראה למעשה אין מקפידין בזה,  וצ"ע – ראה 'התקשרות' גיליון תרע"ו עמ' 14).

29)   מחצות היום,  לקוטי-דיבורים ח"ג עמ' 865. ועיין אלף-המגן למטה-אפרים סי' תקפ"א ס"ק קכא. ליקוטי מהרי"ח ח"ב דף ז, ב.

30)   לוח כולל- חב"ד.

31)   ספר-המנהגים עמ' 56. אמנם במקור הבא,  וברוב המקורות שהובאו ב'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' קנג-ד מדובר בר"ה עצמו,  ובחלקם – לאחריו.

32)   'ספר המאמרים – קונטרסים' לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע,  ח"א עמ' קלב (ושם: "זהירות יתירה במצוות עשה [בלקו"ש דלהלן: בהידור מ"ע],  וזהירות בסייג של לא-תעשה [בתורת מנחם ח"ד עמ' 32: בזהירות יתירה מל"ת],  וזהירות יתירה [בתורת מנחם שם: הוספה] בהנהגה טובה"). לקוטי-שיחות חלק ב עמ' 348.

33)   אודות תוכן ההתבוננות שצ"ל בתפילה זו,  ראה ספר המאמרים תש"ג ס"ע 41.

34)   ספר המנהגים,  מנהגי ר"ה.

35)   הוראת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו,  שערי-צדקה עמ' קמב.

36)   בער"ה סמוך לכניסת החג,  נהגו רבותינו נשיאינו להיכנס ולשוחח זמן-מה עם זוגתם הרבנית.

אצלם היה הדבר "בדוגמא של מעלה" כיוון שבר"ה היא הנסירה ובניין המלכות (שיחות קודש תשל"ה ח"א עמ' 4). וההוראה בעבודה הרוחנית לכאו"א היא,  שאצל כל אחד ואחד מישראל יש לא רק הענין ד'משפיע' אלא גם העניין ד'מקבל' – קבלת עול,  ובפשטות יותר – שצריך להתמסר ל[הפצת המעיינות וחיזוק] נשי ובנות ישראל (תורת מנחם התוועדויות ח"כ עמ' 270).

37)   לוח כולל-חב"ד. במטה אפרים (תקפא, נה,  ע"פ הב"ח והט"ז סי' תקפ"א ומג"א ר"ס תקצ"ז) כתב ללבוש רק נאים אבל לא חשובים כשאר יו"ט (שבגדי יו"ט צ"ל יותר טובים משל שבת כמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' תקכ"ט סו"ס ז),  אבל בשערי תשובה (ס"ק ו,  ובשו"ע השלם – טו) כתב: "והעולם נוהגים ללבוש בגדי יו"ט כשאר יו"ט,  רק הנשים לובשות לבנים".

38)   לוח כולל-חב"ד,  משע"ת סי' תקפ"א ס"ק ו,  וע"ע מטה-אפרים סי' תקפא סנ"ה.

39)   כי לדעת אדה"ז (סי' תר"י ס"ט) עיקר הטעם שלובשים קיטל "כדי להיות דוגמת מלאכי השרת",  וזה שייך רק ביום-הכיפורים - 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קטו.

40)   ספר המנהגים,  מנהגי ר"ה.

41)   הקדמת (בן) ה'דרישה' לטור יו"ד ח"א. מטה אפרים סי' תרכ"ה סל"ג. פסק הגאון בעל 'תורת חסד',  וכן מוכח בלקוטי-שיחות כרך כד עמ' 297 הע' 69 – 'קיצור דיני נש"ק' עמ' לו.

42)   מטה אפרים שם.

43)   שו"ע אדמו"ר הזקן סי' רסג ס"ח. ומלשונו משמע דה"ה כשמדליקין בלילה (וגם איש המדליק – קצות השלחן סי' עד בבדי השלחן ס"ק יט),  ודלא כמ"ש במטה אפרים ובאלף למטה שם.

44)   שם,  מנהג בית רבנו,  כמו בקידוש ובהפטרה - אג"ק ח"ו עמ' קכה. [בירכה שהחיינו – קיבלה עליה קדושת יו"ט,  ואינה יכולה להתנות בזה,  מובא מעירובין מ, ב].

45)   ספר המנהגים,  מנהגי ר"ה.

46)   בירך 'שהחיינו' בהדלקת הנרות,  לא יברכנה שוב בקידוש – ספר-המנהגים עמ' 60.

47)   לוח כולל-חב"ד.

48)   מאידך,  בשנת תשד"מ לא ניגנו זאת לפני תפילת ערבית,  ונתבאר הטעם בשיחת יום ב' דר"ה אז ('התוועדויות' ח"א עמ' 26) כיוון שאין אומרים בתפילה זו 'אבינו מלכנו' בפועל,  עיי"ש. ומאז לא היתה שנה דומה לחברתה,  הן בתפילת ערבית והן בשאר התפילות. בשנת תשנ"ב ניגנו זאת רק קודם תפילת ערבית של היום השני ('אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נח).

49)   "להעיר מהידוע ע"ד גודל הפלאת עבודתם של רבותינו נשיאינו בתפילת ערבית דליל א' דר"ה... ומזה מובן שמעין זה ושמץ מנהו צ"ל גם אצל כאו"א מהחסידים" (התוועדויות תנש"א ח"ד עמ' 335 הערה 19).

50)   סי' תקפ"ב ס"ו,  ובמ"מ וציונים. וזאת דלא כדעת הפרמ"ג (בא"א ס"ק ד) שחוזר למקום שהיה צריך לאומרה,  גם ב'וכתוב' שיש שם שמות ה',  אלא כמו שפסק אדה"ז (סי' קיד ס"ז) בקשר ל'מוריד הגשם' – "שלא קבעו חכמים מקום להזכרה בתוך הברכה". ורק אם כבר אמר את ה"מעין חתימה" (כמו "ונאמן אתה להחיות מתים"),  יצטרך לחזור עליה שוב. וראה דברי הגרא"ח נאה ז"ל בקובץ יגדיל תורה – ירושלים ת"ו,  טבת תשמ"א עמ' 37-38.

51)   וכנראה עניין זה שייך ל'יחידה'. ראה בהתוועדויות תנש"א ח"ד עמ' 314,  שסיים הרבי שיחה לנשים: "ונסיים - כמנהג ישראל בימים אלה,  וגם בלשון יחיד: "לשנה טובה תכתבי ותחתמי".

52)   ראה שו"ע אדמוה"ז סי' עדר ס"ג וסי' קסז ס"ד וסכ"ב. אולם אם עלולים כולם מסיבה כלשהי לצאת מהחדר,  חייב לאכול תחילה כזית,  כמבואר בסי' קעח ס"ג.

53)   המלך במסיבו ח"ב עמ' יג. כנראה - כדי להוציא גם אותם בברכת העץ,  ראה סדר ברה"נ פ"ט ה"ד.

54)   שו"ע אדמוה"ז סי' רו ס"ח וסדר ברה"נ פ"ט ס"ד.

55)   המלך במסיבו ח"א עמ' נד,  קיא,  וח"ב עמ' שח. שם מסופר גם שהשאיר עוד חתיכה לאכול עם ה'קומפוט' שבסוף הסעודה,  ולא בירך על ה'קומפוט'.

56)   מנהג והוראה לרבים דכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע,  ע"פ ה'מעגלי-צדק' שבמג"א,  דלא כנפסק בשו"ע אדה"ז סי' תקפ"ג ס"ג. הטעם נתבאר במכתבו של הרבי הנדפס בס' המנהגים (עמ' 104) "כדי שיהיה ה'יהי-רצון' סמוך לברכת הפרי,  ותהיה הפתיחה דברכת העץ שייכת גם אליו... שיהיה לו מעין תוקף ברכה",  עיי"ש.

57)   לוח כולל-חב"ד,  ע"פ הוראת הרבי במכתבו,  וכן 'מעשה רב',  המלך במסיבו ח"ב עמ' יג,  'אוצר' עמ' עט (ולכאורה הוא ע"פ מש"כ בסדר ברה"נ שם).

58)   'רשימות היומן' עמ' קנט. סה"ש תש"ה עמ' 4. המלך במסיבו ח"א עמ' נד,  קיא,  ודלא כמובא בס' המנהגים עמ' 56. ראה 'אוצר'  שם.

59)   הרוצה לברך שהחיינו על הרימון בנפרד,  ייזהר שלא יהיה הפרי בפני המקדש בשעת הקידוש (וראה המלך במסיבו ח"א עמ' עה).

60)   כנראה הכוונה לאחרי אכילת התפוח,  שאז אין צריך לברך על הרימון ברכה בפני עצמו - הערת המו"ל בשיחה.

61)   'התוועדויות'  תנש"א כרך ד עמ' 323.

62)   כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לא נהג לומר 'לחיים' בסעודות ר"ה,  ולא הניח 'לנגן' בהן,  גם ביום השני. אבל הרבי בהתוועדויות אמר 'לחיים',  והורה 'לנגן' בהן ('אוצר' עמ' פט,  קמח).

63)   סידור אדמוה"ז. וראה 'התקשרות' גיליון ת"ת ס"ע 17.

64)   שם עמ' צ,  והטעם מובא משדי-חמד כיוון שחביבה מצווה בשעתה. ולהעיר,  שבישיבת תו"ת בבית-חיינו לא הקפידו שלא לשתות בבוקר ראש-השנה קודם התקיעות,  וכן פסק שם המרא-דאתרא הגרז"ש דבורקין ע"ה ('כפר חב"ד' גיליון 733 עמ' 66. גיליון 734 עמ' 74).

65)   ולכאורה כל זה (וכש"כ ידיעת ההנהגה בפועל באם חלה טעות כלשהי,  וכמובן - מבעוד מועד) חל גם על כל התוקעים ב'מבצע שופר',  ובפרט המוציאים רבים י"ח.

66)   בימים הנוראים,  כשהתחיל הש"ץ את החזרה,  חזר הרבי למקומו (ע"פ שו"ע אדה"ז סי' קכג סו"ס ג). כשגמר הש"ץ "אתה קדוש... יהללוך סלה",  התיישב (עכ"פ בשנים האחרונות),  ראה פסקי תשובות סי' קכה סוף ס"ק ו.

67)   התוקע הוא 'חיוב' לעלות לתורה,  ויש מקומות שגם בעל-המוסף (ולא השחרית) – שו"ע אדה"ז סי' תקפ"ד ס"ח. וכתבו שאם הוא תוקע ומתפלל בשכר אין 'חיוב' כלל להעלותו (שערי אפרים סי' ב סט"ו,  ומטה אפרים סי' תקפ"ד סכ"ב),  אך יש להעדיפו אם אפשר – כדי שיהיה ליבו שמח ב"פיקודי ה'... משמחי לב",  ועי"ז לא יטעה בתפילה ובתקיעות (אלף המגן למט"א שם ס"ק כז,  ע"פ הלבוש)!

68)   וראה ב'אוצר' עמ' קד וס"ע רכ,  ובס' נתיבים בשדה השליחות ח"א עמ' שיב,  ועצ"ע.

69)   הרבי לא אחז את השופר בידו בשעת הברכה - כמשמעות המטה-אפרים סי' תקפ"ה ס"ג,  ולא כמובא בנו"כ שלו ובפסקי תשובות שם אות ד.

70)   כי אז יש חשש הפסק אפילו בדיעבד על הברכה,  שו"ע אדמוה"ז סי' קכד סו"ס ב.

71)   ב'רשימות היומן' עמ' שדמ ישנן הוראות דכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע משנת תרצ"ה בקשר לאורך התקיעות,  ה'חצי שבר' והתרועות,  שלא פורסמו אח"כ,  וכנראה שגם הרבי לא נהג כמותן.

72)   בעניין ה'חצי שבר' ראה בשערי הל' ומנהג ח"ה סי' ע,  ובקובץ 'היכל הבעש"ט' גיליון טו ס"ע קה.

73)   שו"ע אדמוה"ז סי' תק"צ ס"ט (כנראה נהוג גם בלחש בב' נשימות).

אם תקע קול כלשהו בשתי נשימות,  לא יצא (שו"ע אדמוה"ז שם ס"ח. וראה הנסמן בס' שבח-המועדים עמ' 27 הע' 9).

74)   הכוונה לווידוי במחשבה. ועניינו - לא וידוי על חטא ועוון,  אלא געגועים פנימיים. וי"א דהיינו 'ציור פני הרבי' - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' קכד,  עיי"ש,  וש"נ.

75)   בקונטרס לימוד החסידות עמ' 11 נאמר: "על-פי הנהגות הקבלה,  הנה אחר התקיעות צריך הבעל תוקע לילך למקומו,  לשבת ולשאת פניו אל העם,  והם יסתכלו בו",  אך הרבי הדגיש שאי"ז ממנהגי חב"ד (אף שרבותינו נשיאינו נהגו בזה,  המלך במסיבו ח"ב עמ' קצא) אלא סתם מנהג ישראל – מענה להרה"ח ר' דוד קרץ ז"ל מעפולה,  ועד"ז ב'המלך במסיבו' ח"א עמ' קיג,  'אוצר' עמ' קכז.

76)   כולל במרצפות המצויות באה"ק כיום,  אבל לא ברצפת קרשים,  או כשיש על הרצפה כיסוי פלסטי או שטיח.

77)   סדר האמירה חזן וקהל,  כרגיל בין אנ"ש: החזן מתחיל בקול,  והקהל אומר את שני הקטעים הראשונים -  עד "ומי ירום" (דלא כמנהג העולם שמתחילים קטע שני בפ"ע). החזן חוזר בקול מ"כבקרת",  עד שם. אח"כ אומר הקהל בקול רם "ותשובה... הגזירה" והחזן חוזר זאת בקול רם,  והקהל אומר: "כי כשמך... וכחלום יעוף",  והחזן אומר "אמת..." ואילך עד "כחלום יעוף",  ואז אומר הקהל בקול רם "ואתה... וקיים" והחזן חוזר זאת בקול רם,  הקהל אומר "אין קצבה" עד גמירא,  והחזן מסיים זאת בקול ומתחיל "כתר".

78)   רגילים שהנשים אינן כורעות,  ואולי משום צניעות (וראה בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב או"ח סו"ס ער).

79)   פרטי מנהגי נשיאת כפיים נדפסו ב'לוח השבוע' דחג השבועות.

משו"ע אדמוה"ז סי' קכח סנ"ח מוכח,  שגם המתפלל במניין שאין מנגנים בו,  אומר 'רבש"ע',  עיי"ש.

80)   'רשימות היומן' ס"ע ער. ולכאורה צריך ללמוד היום גם חלק מהפסוקים בפרק של כאו"א בתהילים עם רש"י,  כמנהגנו בכל ר"ח. ואף שנמנעים להזכיר ר"ח בראש-השנה,  כנפסק בשו"ע אדמוה"ז סי' תקצ"א ס"ו,  הרי אין לימוד זה דבר השווה לכל נפש כמו אמירת ברכי-נפשי וכיו"ב,  שהרי כל אחד לומד פסוק אחר מחבירו.

81)   ה'שברים-תרועה' דתקיעות אלו תוקעים בנשימה אחת,  כמו בתקיעות דמיושב (כך תקעו באוטבוצק אצל כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע וכן אצל הרבי,  שבח-המועדים עמ' 30 בשם התוקע דמעומד אצל הרבי הרה"ח ר' יוסף-מנחם-מענדל טננבוים).

82)   כשאין אפשרות לתקוע את כל הל' קולות,  כגון שצריכים להספיק 'בית רפואה' שלם,  הורה הרב יקותיאל שי' פרקש לתקוע ג"פ תשר"ת,  ולכוון שכל מה שאינו שייך לחיוב התקיעות מתכוונים בו רק "לשורר",  ולא לתקוע כלל,  וכדי להפריד בין הקולות יפסיקו בנשימה בין השברים לתרועה,  ובזה ייצאו ידי תשר"ת,  תש"ת ותר"ת.

83)   שו"ע אדמוהז סימן תקפג סעיף ח.

84)   למחר: גם כשחל בחול,  ובכל יו"ט,  אסור להכין ליו"ט שני - שו"ע אדמוה"ז סו"ס תצה וסי' תקי"ג. לשבת: שם סי' תקכ"ז סעיף כג.

85)   באם אומרים תשליך סמוך לנהר שיש בו דגים,  מדייקים שיוכלו לראות את הדגים במים,  כפי שנהג הרבי הקודם (שערי הל' ומנהג ח"ה סי' ע).

כשאין באר וכדומה,  עדיף לדחות אמירת תשליך ל'י"ג מדות',  כדלהלן. אולם אם לא נראה שיגיעו לבאר וכד' בעשי"ת,  או כשחייבים להיות בראש-השנה בתשליך ללא באר - ראה ב'כפר חב"ד' גיליון 536 עמ' 14 הוראת הרבי להרה"ח ר' יעקב-יהודה הכט ע"ה שבלית ברירה די אפילו בברז פתוח.

86)   'אוצר' עמ' צח. אגב,  מסיבה טכנית (כתוצאה ממה שהורגלו שהן הציבור והן הש"ץ אומרים הכל),  מורגל בקהילות האשכנזיות (וגם בין אנ"ש) באמירת הפיוטים,  לקשר את חציו השני של כל חרוז עם חציו הראשון של החרוז הבא,  וזאת כמובן בניגוד למשמעות הפיוט (כמפורש בקשר לפיוט זה ב'לקוטי תורה – תורת שמואל' תרל"ח עמ' שיח,  בד"ה וכל מאמינים,  בסה"מ רס"ג עמ' יב,  ובאגרות קודש כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ב עמ' תי),  וק"ו בפיוט זה האחרון,  שיש להיזהר שלא לבוא לידי חירוף ח"ו באמירת: "לעדי עד – מלך אביון".

87)   'התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 56,  ומסיים שאינה הוראה לרבים,  אלא כל אחד יחליט בעצמו כיצד להתנהג בזה,  ע"כ. וכיוון שאומרים זאת בלחש,  לא נהגו אלה שיש להם אב ואם לצאת מביהמ"ד של הרבי. (מזכירים תחילה את הרבי נשיא דורנו,  אדוננו מורנו ורבינו מ"מ בן חנה,  ואלה שהכירו – גם את הנשיאים שלפניו,  תורת מנחם כרך מו עמ' 343. וראה בלוח יו"כ אי"ה).

88)   ראה 'אוצר' עמ' קמז-קנג.

89)   כדעת הפמ"ג במשבצות סי' תצא ס"ק א ("וכ"מ בלבוש"),  ודלא כמנהג העולם (מטה אפרים סי' תרכ"ד,  לקוטי מהרי"ח ח"ב פב, א) שמתחילים בברכת הגפן.

90)   שו"ע אדה"ז שם ס"א.

91)   אג"ק ח"ט עמ' רה (ממטה אפרים סי' תרב ס"ה,  קיצור שו"ע סי' קל ס"ד) ומבאר שם שזה נעשה כדי לקיים אח"כ את המצוה מן המובחר.

92)   'שערי הל' ומנהג' ח"ה ר"ס קנח (ועד"ז ב'צדיק למלך' ח"ז עמ' 227. 'התקשרות' גיליון קסא עמ' 18). וראה שו"ת יחוה דעת ח"א סי' מה.

93)   ספר-המנהגים עמ' 58. והטעם ב'התוועדויות' תש"נ ח"ב עמ' 367 (=סה"ש תש"נ ח"א עמ' 351) מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בשם הצמח צדק,  לפי ש"עד כאן (עד ר"ה) - מצות אמירה,  ומכאן ואילך - מצות עשייה".

94)   הוראת הרבי,  ספר המנהגים עמ' 20.

95)   ש"ץ ששכח 'עננו': נזכר לפני השם של חתימת רפאנו – חוזר ל'עננו',  ואח"כ אומר שוב 'רפאנו'. נזכר אח"כ – אומרה בשומע תפילה וחותם העונה בעת צרה ושומע תפילה. נזכר אח"כ – אומרה ברכה בפ"ע אחרי 'שים שלום' (שו"ע אדה"ז סי' קיט ס"ה).

96)   בפיוט "הורית דרך תשובה",  "תִּתַּך חזון הפיכתם,  אחזום רתת וחלחלה" . . פסוק הוא בדניאל (ט,  כז),  "עד כלה ונחרצה תִּתַּך על שומם",  וברש"י שם: תגיח ותרד. ובפירוש הרס"ג והמצודות כתבו,  שהוא לשון התכה והורקה. וגם שם אין מדובר על הורקת והורדת דבר גשמי,  כי-אם שתבוא עליהם גזירת הכיליון. וכן הוא הפירוש גם בפיוט דידן - ומסתבר ביותר שכיוון הפייטן ללשון הכתוב מפאת הדמיון בתוכן - כאשר יצאה עליהם (והגיעתם הידיעה אודות) "חזון הפיכתם",  אזי "אחזום רתת וחלחלה".

97)   ראה סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 460,  לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 470.

98)   ראה סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 460,  לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 470.

99)   לקוטי-שיחות כרך כ' עמ' 352,  וש"נ. וחבל שככל הידוע,  טרם הונהג הדבר בפועל אפילו בין אנ"ש (מלבד הצפייה בדברי הרבי במראות-קודש במקום שאפשר).

100)  היום-יום ד' טבת,  וראה אג"ק סוף כרך ח"י.