פשר השינוי בשיחה המוגהת מה'הנחה' הלא מוגהת * מקורות קדומים למבצע "עשה לך רב" * לטעמו של הרבי להודיע מראש על איזה רש"י ידבר * מקור ברש"י לחידוש הראגוצ'ובי שאומץ על ידי הרבי * התכלית היא – לא בהפיכת עולמות, כי אם בפעולות קטנות ברצינות גמורה * ועל חשיבות ה'קא-סלקא-דעתך' שבגמרא * רשימה נוספת בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
עדות העולה לתורה
כך נכתב בליקוטי שיחות (חלק כד עמ' 215 הערה 64):
יש לומר שעל ידי ברכות התורה בעת העליה הרי זה כמו שמעיד על כשרות התורה, והוי על דרך הגיה בה אות אחת... כמו שנתבאר בההתוועדות.
ברם, במקור הדברים בהתוועדות י"ט כסלו תשמ"ב (התוועדות תשמ"ב כרך ב' עמ' 532) מובא:
כאשר העולה לתורה מברך ברכת התורה, לפניה ולאחריה, הרי הוא מאשר ומעיד על כשרות הספר תורה, והעדות... היא בתוקף גדול ביותר... כי ענין זה קשור עם חשש ברכה לבטלה (אם ישנו חסרון בכשרות הספר תורה)...
[וראה גם התוועדויות שם עמ' 572-571].
כאשר מעיינים היטב מבחינים בשינוי בין הנאמר בהנחה (התוועדויות) שם והנאמר בלקו"ש: בלקו"ש – "כמו שמעיד על כשרות התורה", ולא כבהנחה – "הרי הוא מאשר ומעיד", ושינוי זה דורש הסבר!
ויש-לומר, דהנה המקור בפשטות לעצם העניין (והנאמר בהנחה שם) הוא בדין השולחן ערוך סימן קמד: "אין קורין לאדם אחד בשני ספרי תורה משום פגמו של ראשון (פירוש שנראה כפוגם ומטיל דופי בראשון)", ובמשנה ברורה שם: "בין בענין אחד ובין בשני ענינים כגון בשבת ר"ח או ביו"ט... אין לקרות למי שעלה באחרונה שיעלה הוא גם כן למפטיר בספר השני... דנראה כמטיל דופי בספר תורה ראשונה מפני שהיא חסרה או שאר פסול".
ומכלל לאו אתה שומע הן: כשהוא עולה לתורה בס"ת רגיל הרי הוא מאשר ומעיד על כשרותה.
ומכל מקום בלקו"ש דייק לומר רק "כמו שמעיד על כשרות התורה", שהרי כתב הארחות חיים (הובא בב"י לטור סימן קמא ד"ה כתוב בא"ח): "שאין לקרות בתורה ב' אחים או אב ובן זה אחר זה מפני שהם פסולים לעדות זה לזה וכתיב עדות ה' נאמנה" [הובאה דיעה זו בעטרת זקנים (לשו"ע סקמ"א ס"ז): וי"א שהוא אסור משום דפסולין לעדות וכתיב עדות ה' נאמנה]. אמנם הבית-יוסף עצמו בטור שם הביא דעת הכלבו והמרדכי ש(בעצם) יכולין לקרות ב' אחים זה-אחר-זה ובן אחר האב ואין מניחין כן רק מפני עין הרע, וכן פסק במפורש בשולחן ערוך (סקמ"א סעיף וא"ו) שהביא רק הטעם של עין-הרע.
ובאחרונים מצינו כמה תמיהות על דברי הארחות-חיים:
א) הפרי מגדים (באשל אברהם סקמ"א ב"ח): "ולפי זה כל אותם שאין מעידין כמבואר בחושן משפט [סימן] ל"ד אין ראוין לעלות וכל-שכן הפסול לעדות מחמת עבירה כו'"!?
ב) הגר"א [בביאור הגר"א (אחרי שקבע בנחרצות שהבית-יוסף כ' "דלא כהא"ח")]: "והרי נשים וקטנים פסולים לעדות ועולין כמ"ש בפ"ג דמגילה וכן עבד כמ"ש בירושלמי ספ"ב דכתובות שהובא בגמ' שם קרא ג' פסוקים כו'"!
ג) אחד האחרונים תמה: סוף-סוף הרי להלכה קרובים מותרים לעלות בהפסק ביניהם, ואם מצד פסולי עדות מה מועיל הפסק ביניהם?!
ד) ידוע מנהג ישראל בכמה קהילות-קדושות (הובא ברמ"א סתרס"ט ס"א ועוד), לקרות בתורה בליל שמחת תורה, ואם יש כאן דין עדות – הרי נפסק בשולחן ערוך חו"מ סכ"ח סעיף כד שעדות שקבלו בלילה אינה כלום וצריך לחזור ולקבל עדות ביום.
ה) הלבוש כתב (קמא ס"ו) בנחרצות: "שני אחים מותרים לעלות זה אחר זה שאין שייך כאן משום פסולי עדות, שאין מעידים כלום...".
אמנם, סוף סוף הרי הבית יוסף בפירושו על הטור הביא דברי הארחות-חיים. ואף שהביא שם דעה הב' וכן בשולחן ערוך השמיט דעת האורחות חיים, שלכן נקטו האחרונים זהירות (כמו השערי חיים (שער א' אות כט)) וציינו שלהלכה לא נקטינן כטעם זה, אלא עיקר הטעם הוא משום עין הרע – מכל מקום ברור שאין טעם זה מופרך לגמרי.
ועל פי כל זה, פשוט שאין המדובר בדין עדות אלא כפי שדייק כ"ק בלקו"ש שם בלשונו הק': "כמו שמעיד על כשרות התורה".
"עשה לך רב"
בשנת תשמ"ו הכריז הרבי על מבצע "עשה לך רב" (ליקוטי שיחות כרך כט עמ' 247 ועוד), לפיו מתבקש כל אחד לעשות לו רב – חבר בעבודת ה' עמו ייוועץ בכל ענייניו.
יש להצביע על מקור מפורש באגרת התשובה לרבינו יונה אות כב:
"תקנה גדולה ליראת שמים ודרכי תשובה, 'עשה לך רב וקנה לך חבר' (אבות א, ו), ותדבר תמיד עם החבר בדרכי יראת שמים, ותתיעץ עמו תמיד על תקון מעשיך, והיאך תנצל מן החטא בכל דבר ודבר שיבוא לידך, שנאמר (מלאכי ג, טז): 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'. ואמרו באבות דרבי נתן (פרק ל): 'רבי עקיבא אומר, המדבק לעוברי עבירה, אף על פי שאינו עושה כמעשיהם מקבל פורענות כיוצא בהם, והמדבק לעושה מצוה, אף על פי שאינו עושה כמעשיהם, מקבל שכר כיוצא בהם'".
ומכבר ציינתי למה שכתב הרה"צ בעל נועם אלימלך ב"צעטיל קטן" שלו: "לספר בכל פעם לפני המורה לו דרך השם, ואפילו לפני חבר נאמן, כל המחשבות והרהורים רעים אשר הם נגד תורתנו הקדושה אשר היצר-הרע מעלה אותן על מוחו ולבו, הן בשעת תורה ותפלה, הן בשכבו על מטתו, והן באמצע היום, ולא יעלים שום דבר מחמת הבושה, ונמצא על ידי הסיפור שמוציא מכח אל הפועל, משבר את כח היצר-הרע שלא יוכל להתגבר עליו כל כך בפעם אחרת, חוץ מעצה הטובה אשר יוכל לקבל מחברו, שהוא דרך השם והוא סגולה נפלאה".
להודיע מראש
במשך שנים נהג הרבי להודיע מראש על איזה רש"י ידבר בהתוועדות שבת-קודש, וכמה פעמים הסביר הטעם להנהגה זו – "שכדאי הדבר לתועלת השומעים, שיוכלו לעיין תחילה במפרשי רש"י"; "ענין טוב לתועלת השומעים כו'".
תקופה מסויימת (בשנת תשכ"ט) הפסיק הרבי הנהגה זו, אך שב אחר כך לנהוג כן – ראה בפרטיות בתורת מנחם כרך נו עמודים 42-41 (ובהערה 79).
חשוב לציין שמקור להנהגה זו כבר מזמן הש"ס כדאיתא במסכת עירובין נג, ב: בני יהודה גלו מסכת – ופירש המאירי: "כשהיו דורשים ברבים, מודיעים מקודם באיזה ענין ובאיזו מסכתא הם דורשים, כדי שירגישו השומעים ויעיינו בדבר עד שידעו להשיב, ומתוך כך הענין יוצא לאמיתו והרב מודה בדרך זה שנוח לו להיות תלמידיו משיבין לו כדי שיבוא הענין לידי בירור כו'".
ההכרח כתכלית
חידושו של הראגוצ'ובי "ההכרח כתכלית" – כלומר: פעולה גם של חול אך הכרחית לביצוע מצווה מקבלת חשיבות כמו המצווה עצמה – מופיע בשיחות רבות של הרבי – ראה ספר 'הצפנת פענח במשנתו של הרבי' בעריכת הרה"ג הרה"ח וכו' ר' יהושע מנחם הלוי שי' נוהויזר (נ.י. תשס"ג) עמודים 201-198.
בעניין זה יש לציין ללשון רש"י במסכת חגיגה יא, א ד"ה לא תפקיה מכלל קבלה – "לכל דבריה ואף-על-גב שהיא עבודה שאפשר לבטלה, שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק, היכא דלא בטלה – עבודה היא, ומפגלין את הקרבן במחשבתה, וצריכין כהן ובגדי כהונה, ופוסל בה אונן ויושב וערל".
סלקא-דעתך – תורה היא
בכמה וכמה שיחות (ראה לדוגמא – לקוטי שיחות כרך טו עמ' 94; כרך ח"י עמ' 240; כרך כג עמ' 141) מאריך הרבי בקביעה שכל קא-סלקא-דעתך שהובאה בגמרא (למרות שנשללה-אחר-כך) יש לה מקום בשכל, וגם בשכל התורה, אם זה במקומות אחרים בגמרא, או אפילו באותה סוגיה עצמה, ויש לומר אף במסקנת ההלכה, עיין שם.
כדאי להצביע על מקורות לכך, בעיקר מדברי השל"ה הקדוש:
בשל"ה כללי תורה שבעל-פה אות סמ"ך – פיסקא המתחלת ס"ד אמינא כו':
"התלמוד מלא מזה שהיה סלקא דעתיך מעיקרא כן ואחר כך במסקנא חוזר. ולכאורה קשה על הסַדרן למה סידר [=כלל] מה שהיה סלקא-דעתך מאחר שאינו לפי האמת היה לו לסדר תיכף מסקנא דמלתא?
"אבל דע כי לא נזכר דבר אחד לבטלה בתלמוד שלנו הקדוש והכל הוא אמת, ואף שהסלקא-דעתך לא נשאר במסקנא לענין הא מילתא [=הנושא הנידון כאן]. מכל-מקום הסברא של סלקא-דעתך נשאר אמת לעניין אחר... דכל מה שכתוב בתלמוד הוא דברי אלקים חיים...".
וממשיך להביא מ'עשרה מאמרות' של הרמ"ע מפאנו "שאדרבה הס"ד הוא העיקר" [ובמקום אחר (שם) נאמר שכל הוה-אמינא שבגמרא יש בה דבר שהוא גם אמת].
וב"כלל יגדיל תורה ויאדיר" פיסקא המתחלת "הענין" – "הענין הוא כי אף שהוא מיותר [=לכאורה] ואינו ענין להך מילתא מכל-מקום יש ללמוד ממנו איזה לימוד למקום אחר...".
פעולות קטנות אבל להתכוון...
בראשי-דברים סיון תשי"א (תורת מנחם כרך ג' עמ' 162) אמר הרבי:
על-דבר הצורך בזעזוע והזזה עצמית... אין צורך בתענית ג' ימים... יכולים לפעול זאת על ידי אמירת קאפיטל תהלים כדבעי למהוי, לימוד פסוק חומש עם פירוש רש"י, לימוד שורות אחדות בתניא, קצת חסידות כדבעי למהוי.
נראה שתוכן הדברים מיוסד על הנאמר ב'היום יום' ב' אדר א':
רבנו הגדול – הזקן – סידר לפני אנ"ש העבודה במוח ולחפש את האמת... ובאה על ידי עבודה... אינה כמו שטועים בזה טעות גמור לחשוב שצריך לפרק הרים ולשבר סלעים להפוך עולם. האמת הגמור הוא, אשר כל עבודה ופועל, איזה שיהיו, בכוונה אמיתית די ומספיק: ברכה בכוונה, מילה בתפילה כדבעי בהכנת הלב ובידיעה לפני אתה עומד, פסוק בחומש בידיעה שהוא דבר ה', פסוק בתהלים ומדה טובה לקרב לבו של חברו באהבה וחבה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
