סיפור מאסרו וגאולתו של כ"ק אדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש, בימי-האימים של השלטון הקומוניסטי, הוא מופת לעוז-רוח וללהט החסידי הבלתי-נכנע. הרבי היה המנהיג היהודי היחיד שהעז להתייצב כנגד המשטר הקומוניסטי ולנהל מערכת ענפה של חיי יהדות מחתרתיים, מתחת לאפו של השלטון.

מאסרו של הרבי קרה בשנת תרפ"ז, לאחר סדרת איומים ואזהרות. בלנינגרד היה מוסד של ה'יבסקצייה' [=המחלקה היהודית] ושמו 'שול און בוך'. מטרתו - להפיץ ספרות קומוניסטית ואת עיתון היבסקצייה, 'אמת', ולהרבות בהטפה ובתעמולה אנטי-דתית. בשנת תרפ"ז נוכחה היבסקצייה, לתדהמתה, שמספר החברים במוסד מתמעט, מספר המנויים של העיתון יורד וגם ההכנסה הצטמצמה.

יו"ר ה'יבסקצייה' כינס אספה, לחקור ולגלות את הסיבה לכך. על שאלתו הראשונה ענו כולם פה אחד: "בעירנו מתגורר בעת האחרונה הרב שניאורסון. בהשפעתו, שוב החלו להיתוסף מתפללים בכל בתי-הכנסת, והוא יסד 'חברות תהילים', שיעורי גמרא ועוד. קשה לנו ללחום נגדו כי כוחו רב". שמע היו"ר את דבריהם, בערה בו חמתו והוא קרא: "חייבים לסלקו מן הדרך!".

התפילין הוחרמו

ביום שלישי, י"ד בסיוון תרפ"ז, בחצות הלילה, הגיעו סוכני הג-פ-או אל בית הרבי, חיפשו בו, והרבי נעצר והובל למאסר בבית-הכלא הנודע לשמצה בשם 'שפאלרקי'. בראש הפלוגה עמדו שני קומוניסטים יהודים צעירים, נחמנסון ולולב.

בטרם עזב הרבי את ביתו, ביקש למסור שהחסידים יאמרו תהילים בבתי-הכנסת ולהודיע לכולם שהמאסר לא יפריע להמשך מלאכת-הקודש. יש להמשיך בעבודה למרות הכול.

את התפילין של הרבי החרימו שלטונות הכלא. הרבי הכריז שהוא שובת שביתת-רעב עד שיחזירו לו את התפילין. ביום חמישי, בשעה עשר בלילה, נקרא הרבי לחקירתו הראשונה, בעיצומה של שביתת-רעב הנמשכת יומיים. ביום שישי אחרי-הצהריים קיבל הרבי את התפילין ומיד הניחן.

ברשימותיו הוא מתאר את תפילתו כאשר מצא את עצמו בתא הכלא: "אנא ה', הביטה וראה בעוני עמך! הלוא לא אותי הושיבו במאסר, ולא אותי הם חפצים להעניש, כי אני מה אני, רק מה שהנני, גזע אבות קדושים ואחת האבנים אשר עמודי חצרות ה', חצרות התורה, נשענים עליהם. אנא ה'!".

השלטונות נכנעו

הפעולות וההשתדלויות לשחרור הרבי הוכתרו בהצלחה. התוצאות הראשונות היו, שניתנה פקודה מהשלטון המרכזי במוסקווה לשלטון בלנינגרד להקל את תנאי מאסרו של הרבי. לפיכך החלו להתייחס אליו בפחות נוקשות. בשל הלחץ הגובר לא ביצע הג-פ-או בלנינגרד את גזר-הדין שגזרו תחילה על הרבי - מוות בירייה. גזר-הדין הומר לעשר שנות גלות באיי סולובקי.

שוב החלה השתדלות נמרצת, ואחריה הוחלף העונש לשלוש שנות הגליה לקוסטרומה. ביום ראשון, ג' בתמוז, אחרי תשעה-עשר ימי מאסר, עלה הרבי לרכבת לקוסטרומה. בתחנת הרכבת התאסף קהל עצום, והרבי קרא לכולם להתחזק ביהדות על-אף הכול.