מדוע את מצוות נרות חנוכה מקיימים כל ישראל למהדרין מן המהדרין דווקא? * ומדוע התייחד נס החנוכה בשמן, ולא בקרבנות המאפיינים יותר את בית המקדש? * התנגדות היוונים עוררה את מסירות הנפש, שגרמה לנס השמן שלמעלה מן הטבע לגמרי * כך לגבי החסידות: ההתנגדות והחושך מעוררים את גילוי פנימיות התורה והפצתה למעלה מחשבונות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. במצות חנוכה מצינו עניין מיוחד שאינו בשאר המצוות – בנוגע לעניין ההידור1:
א) בכל שאר המצוות ישנה המצווה עצמה, וישנו גם הידור מצווה, ובהידור מצווה גופא ישנם כמה וכמה דרגות, כדאיתא בגמרא2 "הידור מצווה עד שליש וכו'", אבל הכול נכלל בגדר "הידור", ולא מצינו הידור מן ההידור; ואילו במצוות נר חנוכה ישנו (מלבד עניין ההידור) גם עניין "מהדרין מן המהדרין"3.
ב) בכל שאר המצוות, מקיימים רוב בני-ישראל את המצווה בלבד, ללא ההידור, ורק מיעוט מקיימים גם את ההידור, וגם הם (מלבד יחידי סגולה) אינם מקיימים את כל ההידורים; ואילו במצוות נר חנוכה – נהגו כל ישראל לנהוג כ"מהדרין מן המהדרין"4.
ושני חילוקים אלו, שבהם חלוק חנוכה משאר המצוות, הם (לא בנוגע למצווה "להודות ולהלל" שנתקנה בגלל ניצוח המלחמה, כפי שאומרים בנוסח "על הנסים", אלא) דווקא במצוות הדלקת הנרות, שנתקנה בגלל הנס שהיה בפך השמן.
וצריך להבין טעם הדבר שמצוות הדלקת נר חנוכה חלוקה מכל שאר המצוות.
ועוד צריך ביאור בנוגע לסיבת מצוות הדלקת הנרות – הנס שהיה בפך השמן:
לכאורה, הרי עיקר ענינו של בית המקדש – כללות ההמשכה של "ושכנתי בתוכם"5 – תלוי בעיקר (לא בהדלקת הנרות, אלא) בעבודת הקרבנות, ובפרט בהקרבת התמידין, ש"תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה ושל בין הערביים מכפר על עבירות שנעשו ביום"6.
ואם כן, גם אם היה צורך בנס מיוחד שיהיה בבית המקדש (מלבד נס ניצוח המלחמה) – היה יכול נס זה להיות בשאר עניני בית המקדש, ואדרבה – לכאורה היה ראוי יותר שהנס יהיה בעניין הקרבנות (שבהם תלוי עיקר עניין בית המקדש), ולא בעניין פך השמן?
ב. והביאור בזה – בהקדמת הקושיא הידועה7: מדוע הוצרכו לנס פך השמן, הרי על-פי דין "טומאה דחויה בציבור"8, ואם כן, היו יכולים להדליק את המנורה בשמן טמא?
ואחד התירוצים בזה9 – שהנס היה להראות חיבתם של ישראל. כלומר: אף שהיו יוצאים ידי חובת המצווה גם בהדלקת שמן טמא, מכל מקום, כדי להראות חיבתם של ישראל, עשה הקב"ה נס ושידד מערכות הטבע, כדי שיוכלו ישראל לקיים את המצווה בהידור.
וזהו הטעם לכך שבמצווה זו נהגו כל ישראל לקיימה עם ההידור שבה – מכיון שכל הנס היה להראות חיבתם של ישראל, כדי שיוכלו לקיים את המצווה בהידור, לכן גם המצווה שנקבעה על-ידי נס זה, נהגו כל ישראל לקיימה בהידור.
וזהו גם כן הטעם שבמצווה זו ישנו הן הידור והן הידור מן ההידור – כי גם בנס פך השמן היו שני נסים, שכנגדם הוא ההידור וההידור מן ההידור:
הנס הא' – "מצאו . . פך אחד של שמן3" (טהור) – היה כדי שיוכלו ישראל לקיים את מצוות הדלקת נרות המקדש בטהרה, שזהו עניין של הידור, שהרי על-פי דין "טומאה דחויה בציבור" (כנ"ל);
ואילו הנס הב' – "והדליקו ממנו שמונה ימים" – הוא כמו הידור נוסף, שהרי גם לולא נס זה היו יכולים להדליק בשמן טהור גופא באופן אחר, ובגלל זה נקבע המנהג לקיים מצוות נר חנוכה באופן של הידור מן ההידור10.
ג. וזהו גם הטעם שהנס כדי להראות חיבתן של ישראל היה בפך השמן דווקא, ולא בשאר העניינים:
כללות עניין המנורה הוא – כמאמר רז"ל11 "וכי לאורה הוא צריך . . אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל", ולכן, גם הנס להראות חיבתן של ישראל היה בעניין המנורה דווקא.
ומצד זה נקבע הדין בנר חנוכה ש"מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ"3, היינו, שמפרסמים גם בחוץ את הוראת חיבתן של ישראל, דוגמת נרות המקדש שעניינם הוא "עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".
ד. והנה, הטעם שנעשה נס מיוחד כדי להראות חיבתם של ישראל (כנ"ל), הוא, כיון שישראל עוררו וגילו ("אַרויסגערופן") ענין זה, על-ידי עבודת המסירות נפש.
ובהקדמה:
בנוגע לגזירת היוונים – "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"12 – ידוע13 הפירוש, שלא הפריע להם עצם עניין לימוד התורה וקיום המצוות, אלא "תורתך" ו"חוקי רצונך": לימוד התורה מצד העניין של "היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"14 – לא הפריע להם, אלא רצונם היה "להשכיחם תורתך" – להשכיח מישראל שהתורה היא תורתו של הקב"ה; וכן בנוגע לקיום המצוות – הסכימו שישראל יקיימו את המצוות כיון שהשכל מחייבם, ורצונם היה "להעבירם מחוקי רצונך" – למנוע מישראל לקיים את המצוות מצד היותם מצוותיו של הקב"ה.
והנה, כשם שבנוגע ללימוד התורה, הרי בחיצוניות ובפועל לא ניכר חילוק בין הלומד תורה מצד השכל שבה ובין הלומד תורה מצד האלקות שבתורה, שהרי זהו עניין שבלב, הידוע רק להקב"ה ולו עצמו, ואינו ניכר מבחוץ – כן הוא גם בקיום המצוות, שבחיצוניות לא ניכר החילוק בין המקיים מצוות מצד היותם "חוקי רצונך" ובין המקיימם מצד השכל, שהרי גם מי שמקיים את המצוות מצד השכל, מקיים את כל המצוות, גם את ה"חוקים", אף שאינם מובנים בשכל.
וטעם הדבר:
עניין החוקים הוא – לא שאין בהם טעם כלל, אלא שהטעם שבהם הוא למעלה משכלנו; אנו אין ביכולתנו להשיג את טעם החוקים, אבל טעם – יש להם.
וראיה לדבר – מפרה אדומה, שהוא עניין היותר גדול בחוקים, שלכן "השטן ואומות העולם מונין את ישראל"15, ואף-על-פי-כן יש לה טעם, וכדמוכח מדברי שלמה המלך16 "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (ולא "אמרתי אחכמה" ואחר כך ראה שאינו עניין של שכל כלל). כלומר, שטעם ושכל יש כאן, אלא שטעם זה הוא למעלה משכלו וחכמתו של שלמה, "רחוקה ממני". וכן מצינו בפירוש שהקב"ה אמר למשה "לך אני מגלה טעם פרה"17. ונמצא, שיש למצווה זו טעם, אלא שזהו טעם שלמעלה מהשגתנו.
וכיון שגם החוקים יש להם טעם – הרי גם מי שכללות הגישה שלו לקיום המצוות היא מצד השכל בלבד, צריך לקיים גם את החוקים.
והמשל לזה – מרב המלמד תלמיד קטן, ומדריכו כיצד עליו להתנהג בכל ענייניו, הנה גם כשהרב מורה לתלמידו הנהגה מסוימת שאין ביכולתו להסביר לו את טעמה מצד קוטן השגתו של התלמיד, הרי אם התלמיד הוא בר-שכל, עליו להבין, שמאחר שכבר שמע מרבו ריבוי עניינים בטעמיהם, טעמים טובים וחזקים כו', ביכולתו לסמוך עליו גם בעניין פרטי זה, אף שאותו אינו מבין.
ובנדון דידן: כיון שהוא עצמו מכיר בגדלות שכל התורה, ש"היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", ורואה שכל המצוות שמסר לנו משה מפי הגבורה נאמרו בטוב טעם ודעת – הרי אף שטעמי החוקים לא נתגלו לנו, הנה ביודעו שגם החוקים יש להם טעם, ומשה רבינו, "מבחר מין האנושי"18, אכן משיג את טעמם, מובן ופשוט, שביכולתו לסמוך על משה רבינו.
ונמצא, שבחיצוניות אין נפקא-מינה אם האדם מקיים את המצוות מצד השכל, או שהוא מקיימם מצד קבלת-עול.
ואף-על-פי-כן, תובעים מכל אחד ואחד מישראל שיקיים את המצוות – לא רק את ה"חוקים", אלא גם את ה"עדות" וה"משפטים" – לא מצד השכל, אלא מצד קבלת עול מלכות שמים, "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"19.
ועל עניין זה נלחמו היוונים – "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך": הם הסכימו ללימוד התורה וקיום המצוות, אבל תביעתם היתה שיעשו זאת מצד השכל ולא מצד קבלת עול.
ועניין זה עורר בישראל את תנועת המסירות נפש – ללמוד תורה ולקיים המצוות מצד קבלת עול שלמעלה מטעם ודעת, שעניין זה הוא מצד עצם הנשמה, בחינת יחידה, שהיא "חבוקה ודבוקה בך"20, למעלה מהשכל.
ועל-ידי זה שישראל עוררו את היחידה שבהם, ועוררו בעצמם את תנועת המסירות נפש על קיום התורה ומצוות למעלה מטעם ודעת, בלי הגבלות כלל – פעל הדבר שגם מלמעלה למטה יהיה הגילוי להראות חיבתם של ישראל בלי הגבלות כלל, עד לשידוד מערכות הטבע כדי לתת לבני-ישראל את היכולת לקיים את המצווה (לא רק לצאת ידי-חובתם בדיעבד, אלא גם) בהידור, ובהידור מן ההידור.
וכמבואר בהמשך תרס"ו21, שמצד הקבלת עול של העבד הרי הוא משתדל (לא רק למלאות את חובתו, אלא) גם להדר בעבודתו ולעשותה בתכלית ההידור, שזהו מצד תכלית הביטול שלו, שכל מציאותו היא מציאות האדון, וגם התענוג שלו הוא תענוג האדון.
ה. וזהו ג"כ הטעם לכך שעיקר עניין החנוכה הוא הנס שהיה בפך השמן, ולא נס ניצוח המלחמה22:
הנס של ניצחון החשמונאים, "מסרת גבורים ביד חלשים כו'12" – הוא בסדר והדרגה, שהרי גם "חלשים" ו"מעטים" וכו' הם מציאות, ואף ש"גבורים" ו"רבים" הם חזקים יותר על-פי טבע, הרי החילוק ביניהם הוא חילוק שבערך. וגם אופן הנס היה בדרך מלחמה – לא כחזקיה שהיה ישן על מטתו ושונאיו נפלו לפניו מעצמם23, וגם לא כמו בכניסה לארץ על-ידי יהושע, שבני-ישראל צעדו עם הארון בראשם ועל-ידי זה נפלו חומות העיר24, אלא בדרך מלחמה ממש; אלא שבזה גופא היה הנס ד"מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", שכל זה הוא עניין שבערך.
מה שאין כן הנס שהיה בפך השמן הוא עניין שלמעלה לגמרי ממדידות והגבלות (כנ"ל), ולכן נקבע עליו עיקר עניין החנוכה.
ו. והנה, אף שבהתחלת העניין היתה גזירת היוונים רק לבטל את עניין הקבלת עול, אבל לא בנוגע לפועל (שהרי בפועל ממש אין לכאורה שום חילוק בין קיום המצוות מצד קבלת עול לקיומם מצד השכל, כנ"ל ס"ד), מכל מקום, בסופו של דבר נמשכה מזה גזירה על כללות העניין של תורה ומצוות, עד לגזירה של "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק (ח"ו) באלקי-ישראל"25, ועד שהעלו חזיר על גבי המזבח26.
וטעם הדבר: כאשר מוותרים ("מען פאַרבויגט") על עיקר הענין תורה ומצוות – שהתורה היא "תורתך" והמצוות הם "חוקי רצונך" – אזי, אף שבתחילה עדיין ישנו קיום המצוות בפועל על כל פנים, מכל מקום, כיון שמוותרים על העיקר, הנה סוף כל סוף יתבטל גם הטפל.
וכאשר הגיעו הדברים עד כדי גזירת "כתבו לכם על קרן השור כו'", עניין שהוא מנגד לגמרי כו' – נגע הדבר ביחידה שבנפש, כידוע, שכאשר המנגד הוא בגלוי נוגע הדבר בעצם הנפש, ולכן עוררה גזירה זו את עניין המסירות נפש שמבחינת יחידה, קבלת עול שלמעלה מטעם ודעת.
וזהו הטעם לכך שדווקא בנרות חנוכה מצינו שהם קיימים לעולם, וזוהי מעלת נרות חנוכה על נרות המקדש (כדאיתא ברמב"ן27 בפירוש דברי המדרש28) – שלכאורה, כיון שכל עניין נרות חנוכה נמשך מנרות המקדש, איך אפשר שתהיה בהם מעלה לגבי נרות המקדש, והרי אי אפשר שהמסובב יהיה גדול מהסיבה? – אך הביאור בזה על-פי האמור, כיון שנרות חנוכה נתקנו במעמד ומצב שהיה מנגד כו' (על-דרך המעמד ומצב בזמן הגלות), שדווקא מעמד ומצב זה מעורר את בחינת היחידה שבנפש, לכן הם ללא הגבלות כלל, שקיימים לעולם (שהוא עניין הבלי גבול), למעלה מנרות המקדש.
* * *
ז. על-פי הידוע29 שישנם ג' עניינים: עולם, שנה, נפש, הרי גם העניין המבואר לעיל ישנו בכל ג' מדרגות אלו:
ב"נפש" – הוא עניין היחידה, פנימיות הנפש; ב"עולם" – הוא עניין שמן זית, כידוע30 ששמן הוא עניין פנימיות, ובפרט שמן למאור שצריך להיות "כתית" (מה שאין כן שמן למנחות31); וב"שנה" – שהיא הממוצע המחבר32, ובעניין התורה, שהיא הממוצע המחבר נשמות עם אלקות – הוא עניין פנימיות התורה.
וזוהי גם כללות השייכות של חנוכה לי"ט כסלו, כמדובר בהתוועדות שלפני זה33.
וכשם שבחנוכה נהגו כל ישראל באופן של "מהדרין מן המהדרין" (כנ"ל ס"א) – כן הוא בעניין פנימיות התורה, שאף ש"אכשור דרי" (בתמיהה)34, אף-על-פי-כן דווקא "בדורות אלו האחרונים מותר ומצווה לגלות זאת החכמה"35. ובפרט לאחר התגלות תורת החסידות, החל מ"בשנת36 שש מאות שנה לחיי נח גו'"37, שאז היתוסף גם בחכמה של הלעומת-זה, הנה דווקא עתה צריך להיות הוספה גם בהפצת פנימיות התורה, שבימינו נתגלתה בתורת החסידות.
וכשם שנרות חנוכה "מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ3" – כן הוא בנוגע לפנימיות התורה, שעתה צריכה להיות הפצת פנימיות התורה עד לבחינת "חוצה".
ח. אמנם, לכאורה אינו מובן: איך יתכן שדווקא בזמן של חושך כפול ומכופל יתחדש עניין הפצת פנימיות התורה?
ואף שידוע38 המשל בזה מרבנו הזקן, שדווקא כאשר בן המלך נעשה חולה מסוכן, נתן המלך את כתרו, כתר המלך, כדי להכין ממנה את התרופה ולשפוך ממנה לפיו של בנו כדי לרפאותו – הרי משל זה גופא אינו מובן: איך ייתכן שרפואתו של חולה מסוכן, הנמצא בשפל המצב ביותר, תהיה דווקא על-ידי עניין נעלה כל כך – כתר המלך?!
והביאור בזה – על-פי האמור לעיל, שהמנגד מעורר ומגלה את הפנימיות. ולכן, דווקא משום שזמן זה הוא זמן של חושך כפול ומכופל, הרי זה עורר וגילה את הפנימיות (בדוגמת נרות חנוכה, שהם למעלה מנרות המקדש כיון שנתגלו בזמן הגזירה דווקא, כנ"ל).
וזוהי כללות התשובה לאלו המקשים "קושיות": אם פנימיות התורה היא אמת, מדוע לא גילו זאת בדורות הקודמים? (על-דרך ה"קושיא" הידועה בעניין ר' יוסי הגלילי...)39 – ועל-פי האמור מובן, כי גילוי פנימיות התורה הוא דווקא מצד החושך הכפול והמכופל בזמננו, כאמור לעיל שהמנגד מעורר את הפנימיות.
ט. ויש רמזים נוספים בהדלקת נר חנוכה שאפשר ללמוד מהם הוראות בנוגע ללימוד והפצת תורת החסידות:
א) כשם שבנר חנוכה, אף שאדם יוצא ידי חובתו בהדלקת נר אחד, אף-על-פי-כן נהגו כל ישראל לקיים את המצווה באופן של הידור מן ההידור (כנ"ל ס"א) – כן הוא בנוגע ללימוד והפצת תורת החסידות, שאין לצאת ידי חובה ב"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"40, בטענה שכיון שנותן מממונו להפצת תורת החסידות, הרי יש לו כבר חלק בדבר (כידוע41 בעניין יששכר וזבולון) – כי, אפילו אם על-פי חשבון יש מקום לדבריו, הרי לימוד והפצת תורת החסידות צריכים להיות באופן שלמעלה מחשבונות, "מהדרין מן המהדרין", ולא לצאת ידי חובתו בלבד.
ב) כשם שבנרות חנוכה מצינו ש"אף הן היו באותו הנס"42 – כן הוא בנוגע לדרכי החסידות. וזהו אחד הטעמים לכך שכ"ק מו"ח אדמו"ר הוציא לאור את שיחותיו באידית דווקא, כדי שגם נשי ובנות חב"ד יוכלו ללמוד חסידות לפי ערכם43.
ג) כשם שבנרות חנוכה מצינו חילוקים גם בזמן שלאחר גילוי נר חנוכה, שבזמן הגמרא היו מדליקים נר אחד, ואילו בדורות האחרונים נהגו כל ישראל כמהדרין מן המהדרין (כדאיתא ברמ"א41) – כן הוא בנוגע לפנימיות התורה, שבזמן גילוי תורת החסידות גופא, הנה מזמן לזמן (כולל בדורות האחרונים) מתרחבת ההפצה יותר ויותר, עד שבימינו מוטל החוב על כל אחד ואחת, להפיץ תורת החסידות באופן של הידור מן ההידור.
(מהתוועדות ש"פ מקץ, שבת חנוכה, ה'תשכ"א. תורת מנחם כרך כט, ע' 287-294)
__________________________________
1) בהבא לקמן – ראה גם שיחת נר ה' דחנוכה תשי"ג בתחלתה (תו"מ ח"ז ע' 241 ואילך). וש"נ. מכתב ימי חנוכה שנה זו (אג"ק ח"כ ס"ע צ ואילך).
2) ב"ק ט, ריש ע"ב.
3) שבת כא, ב.
4) רמ"א או"ח סתרע"א ס"ב.
5) תרומה כה, ח.
6) במדב"ר פכ"א, כא. וש"נ. הובא בתניא אגה"ת פי"א. וראה ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לשם (ע' פב). וש"נ.
7) ראה שיחת ש"פ וישב סי"ב ('תורת מנחם-התוועדויות' ה'תשכ"א ח"א ע' 278). וש"נ.
8) פסחים עז, א. עט, א. וש"נ.
9) פנ"י שבת שם. שו"ת ח"צ ספ"ז. – הובאו בגליוני הש"ס (להר"י ענגל) לשבת שם.
10) ראה בית הלוי עה"ת עניני חנוכה (סוף ספר בראשית) ד"ה והמהדרין מן המהדרין.
11) שבת כב, ב. וש"נ.
12) נוסח "ועל הנסים".
13) ראה לקו"ש חל"ה ע' 174. וש"נ.
14) ואתחנן ד, ו.
15) פרש"י ר"פ חוקת.
16) קהלת ז, כג. וראה במדב"ר פי"ט, ג.
17) במדב"ר שם, ו.
18) ראה פיה"מ להרמב"ם סנהדרין פ' חלק היסוד השביעי.
19) במדב"ר שם, א.
20) נוסח הושענות ליום ג' דחה"ס.
21) ע' שי ואילך.
22) וכנ"ל (ס"א) שגם החילוק שמצינו בחנוכה לגבי שאר המצוות בנוגע לענין ההידור, הוא, לא בנוגע להמצוה "להודות ולהלל" השייכת לניצוח המלחמה, אלא דוקא במצות הדלקת הנרות השייכת לנס פך השמן.
23) איכ"ר פ"ד, טו. מדרש תהלים עט, א.
24) יהושע ו, א ואילך.
25) ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב. ב"ר פ"ב, ד. וש"נ.
26) ראה מגילת אנטיוכס. מדרש חנוכה. ובכ"מ.
27) ר"פ בהעלותך.
28) תנחומא בהעלותך ה. במדב"ר פט"ו, ו.
29) ראה אוה"ת יתרו ע' תתטז. סה"מ תרכ"ח ע' קמד. ועוד.
30) ראה תו"א פרשתנו לט, א. מ, ד. ובכ"מ.
31) מנחות פו, סע"א. הובא בפרש"י עה"ת ר"פ תצוה.
32) ראה תו"מ ח"ז ע' 123 ואילך. וש"נ.
33) שיחת ש"פ וישב סי"א ואילך ('תורת מנחם-התוועדויות' ה'תשכ"א ח"א ע' 278).
34) יבמות לט, ב (ובפרש"י). וש"נ.
35) תניא אגה"ק רסכ"ו (קמב, ב) בשם האריז"ל.
36) נח ז, יא. וראה זח"א קיז, א. וראה גם לקו"ש חט"ו ע' 42 ואילך. וש"נ.
37) חסר קצת (המו"ל).
38) "התמים" ח"ב ע' מט. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' שכו ואילך. ועוד.
39) ראה שיחת ש"פ בראשית (התוועדות ב) סכ"ו ('תורת מנחם-התוועדויות' ה'תשכ"א ח"א (כט) ע' 142 ואילך).
40) מנחות צט, ב.
41) רמ"א יו"ד סרמ"ו ס"א.
42) שבת כג, א.
43) ראה גם תו"מ ח"כ ע' 177. וש"נ. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
