בתחילת פרשתנו הקב"ה מצווה למנות את בני-ישראל "מבן עשרים שנה ומעלה". ידועה השאלה, הלוא הקב"ה יודע את מספרם של כל ברואיו ובוודאי את מספר בני-ישראל; לשם-מה אפוא הספירה?

השל"ה משיב: שהמניין נועד להקנות לבני-ישראל חשיבות מיוחדת, שכן "דבר שבמניין לא בטל". עם-ישראל הוא בבחינת "כבשה בין שבעים זאבים", ויש סכנה שבמרוצת הדורות יתבטל בקרב אומות-העולם. לכן ציווה הקב"ה למנות את בני-ישראל, כדי שיהיו "דבר שבמניין", ואז לא יתבטלו אלא יתקיימו לעד.

למה רק מבן עשרים?

על-פי הסבר זה מתעוררת שאלה גדולה: אם המניין נועד להעניק לעם-ישראל תוקף נצחי, כדי שלא יתבטל בקרב אומות-העולם, מן הראוי היה לספור כל אחד ואחת מבני-ישראל, כדי שכולם יהיו "דבר שבמניין"; מדוע הורה הקב"ה לספור רק את מי ש"מבן עשרים שנה ומעלה"?!

מכאן אנו למדים כי הכוח שהמניין נתן לעם-ישראל קשור במיוחד לתפקידם של מי שלמעלה מגיל עשרים. דבר זה קשור גם-כן לחג-השבועות, זמן מתן תורתנו, שפרשת במדבר נקראת סמוך לו ומשמשת הכנה לקראתו.

שהעולם ירגיש

החידוש המרכזי שנתחדש בשעת מעמד הר-סיני הוא, שניתן לעם-ישראל הכוח לחבר את הרוחניות עם הגשמיות, את הקדושה האלוקית הבלתי-מוגבלת עם העולם הזה הגשמי. קודם מתן-התורה לא היה אפשר לקדש חפצים גשמיים וליצור 'חפץ של קדושה', מאחר שהקדושה לא הייתה יכולה להתחבר עם העולם הגשמי. כאשר ירד הקב"ה על הר-סיני, נוצר החיבור הזה בין האלוקות ובין מציאות העולם.

משום כך היה צורך שבני-ישראל יהיו "דבר שבמניין". עם-ישראל חשוב ויקר לקב"ה גם בלא המניין, אולם מכיוון שתפקידם של בני-ישראל לפעול בתוך מציאות העולם ולהחדיר בו קדושה, היה צורך שהעולם, מצד טבעו וגדריו, יחוש שבני-ישראל הם "דבר שבמניין" ש"לא בטל". נמצא אפוא שעל-ידי המניין של בני-ישראל יכולים הם למלא את תפקידם ולעשות מהעולם הזה הגשמי דירה לו יתברך.

מתחיל מילוי התפקיד

תפקיד זה מוטל על היהודי בהגיעו לגיל עשרים. קודם לכן כוחותיו מופנים בעיקר לתיקון עצמו, על-ידי לימוד התורה. בן חמש הוא לומד מקרא, בן עשר – משנה, אחר-כך גמרא. הלימוד, מטבעו, מחייב הינתקות מהעולם והתמסרות ללימוד התורה ולהבנתה.

רק בהיותו בן עשרים, הגיל של "לרדוף", להיות "יוצא צבא", לצאת למלחמה לכיבוש העולם – או-אז מתחיל האדם למלא את תפקידו לעשות מהעולם הזה הגשמי דירה לו יתברך. זה השלב שהוא נזקק לכוחות מיוחדים למילוי שליחותו ותפקידו, ולכן הוא צריך להימנות ולהיות "דבר שבמניין", כדי שהעולם הגשמי יחוש את חשיבותו, וכך יוכל להכשירו להיות דירה לקב"ה.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1020)