שלושים ושש שנים מלאו השבוע לעליית חכם יעקב מיכאלשווילי מגרוזיה לארץ. הוא ושני אחיו, חכם משה וחכם בן-ציון (ובני-משפחותיהם), היו מראשוני העולים ארצה מקרב יהודי גרוזיה. תמונתם, חובשי מגבעות ועטורי זקנים מלאים, עיניהם מביעות נועם ויראת-שמים, התנוססה בשעתה בעיתונים רבים בעולם ועוררה הד רב.

בי' בתמוז תשכ"ז דרכו רגליהם על אדמת הארץ. דמותם מוכרת ומוערכת בקרב ותיקי העדה הגרוזינית בארץ. סיפור חייהם, חיים של יהדות גאה, קשור קשר בל-יינתק בסיפורה המופלא של חסידות חב"ד בגרוזיה, בהנהגתו של הרבי הקודם מליובאוויטש, הריי"צ (רבי יוסף-יצחק), שבשבת זו יצויין יום שחרורו מהכלא הרוסי (לפני שבעים ושש שנים).

הרבי הבטיח

חכם יעקב (72) נולד בקולאשי בברכת הריי"צ. "חלפו כמה שנים מאז נישואי הוריי, ועדיין לא זכו לפרי-בטן", הוא מספר. "יום אחד הזדמנו לעירנו שליח הרבי בכותאיסי, הרב שמואל לוויטין; שליחו בוואני, הרב מרדכי פרלוב; השליח בבאטומי, הרב שמריהו ששונקין; והרב אברהם סלאווין, שהתגורר ופעל בקולאשי עצמה. הוריי ניצלו את נוכחות השלוחים ותינו לפניהם את צרתם. 'כתבו לרבי', יעצו החסידים. כעבור זמן-מה הגיעה תשובת הרבי – 'בעזרת ה' תיוושעו בתוך שנה'. וכך אמנם היה".

שלוחי הרבי פעלו בכל רחבי גרוזיה. חכם יעקב ואחיו התוודעו לחב"ד על-ידי ר' דוד שקולניק, חסיד נלהב, שנרדף ברוסיה על-ידי השלטונות ונאלץ לברוח לגרוזיה. "הוא היה המורה הרוחני של הצעירים", מספר חכם יעקב. "למדנו תניא וספרי חסידות נוספים. לא היו לנו ספרים – הוא קרא מתוך ספר ואנחנו הקשבנו. לפעמים שאלתי מר' דוד ספרים והעתקתי מהם בכתב-ידי. כתבי-יד אלה יקרים מאוד לליבי".

תפילין – מכשירי-קשר

לגרוזיה הגיעו הבולשביקים באיחור-מה, אך כשהופיעו פעלו במלוא הכוח והמרץ. המצב החמיר בשנת תשי"ב. רבים מראשי העדה הגרוזינית נאסרו, ובהם מקצת שליחי הריי"צ. כמו-כן נסגרו כל בתי-הכנסת.

"הייתה אז סכנה עצומה ללמוד תורה, לשחוט, למול תינוקות ולעשות כל פעולה הקשורה ליהדות", אומר חכם יעקב. הוא עצמו נעצר ברחוב בחשד שהוא מרגל. התפילין שלו נלקחו ממנו, משום שהחוקר סבר שאלה מכשירי-קשר.

חידה מופלאה

מרתק במיוחד הסיפור סביב היציאה מגרוזיה והעלייה לארץ. "לאחר שקיבלנו בדרך-לא-דרך אשרת כניסה לארץ, הגשנו בקשת הגירה רשמית. נקראנו להופיע לפני ועדה מיוחדת. זה היה כרוך בפחד עצום. עמדנו לפני שלושה אנשי ק-ג-ב, שנראו כבית-דין שדה. אחד מהם רתח מזעם. 'איזו חוצפה היא לעמוד כאן ולבקש בפה מלא לעזוב את מדינתו, ועוד לישראל!', צרח. רעדנו מפחד.

"ופתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, שינה את טון דיבורו. לא הבנו למה. ברגע מסויים פנה אלינו ושאל, "'מיהו האיש הזקן ונשוא-הפנים שהצטרף אליכם?'. הבטנו כה וכה ולא ראינו שום איש זקן. הוא חזר על שאלתו פעם נוספת ואנחנו שתקנו. באותו רגע נזכרתי באתון שראתה את המלאך, בעוד בלעם לא ראהו. עד היום נותר הדבר חידה מופלאה ונס גלוי. בתוך כמה דקות קיבלנו את כל האישורים הדרושים. כחודש וחצי לאחר מכן הגענו לארץ-ישראל".