מלשון הרמ"א משמע שיש להיות "מחמיר" בשמחה – לשמוח בכל עת שיש סברא לכך! * כיצד יוכל לקיים "טוב לב . . תמיד" מי שיש לו דאגות ו"מרובים צרכיו"? * שני פירושים ב"דעתם קצרה" וב"דעת רחבה" * גם מי שלעיתים נופל ב"דעת קצרה" ימשיכו לו כל ההשפעות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בשולחן1 ערוך אורח חיים2 מביא הרמ"א ב' דעות, אם יש להרבות במשתה ושמחה בפורים קטן, והרמ"א מכריע, ש"ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים", ומסיים: "וטוב לב משתה תמיד"3.
ובזה גופא ישנם ב' דעות: אם קאי על י"ד באדר ראשון, פורים קטן, דווקא4, או גם על ט"ו, שושן פורים קטן5.
ומלשון הרמ"א נראה כדעה הב'. דכיון שהרמ"א מסיים "וטוב לב משתה תמיד", הרי מתיבת "תמיד"6, מוכח, שאם רק יש איזו סברא שצריכה להיות שמחה, יש לעשות כן.
וכאשר ינהגו בהנהגה זו, שכאשר יש איזו דיעה על עניין השמחה, יחמירו בכך, אזי נבוא על ידי זה למה שנאמר בפסוק – "וטוב לב משתה תמיד".
ב. על הפסוק "וטוב לב משתה תמיד", איתא בגמרא7: "זה שדעתו רחבה". ורש"י מפרש על הפסוק: "וטוב לב . . שמח בחלקו".
וצריך לומר שישנה שייכות בין שני פירושים אלו, היינו, שעל ידי זה שהוא בעל דעת רחבה, הרי הוא שמח.
לכאורה, קשור הדבר עם אופן ההנהגה שמתנהגים עמו מלמעלה: אם מתנהגים עמו במדת החסד, ונותנים לו כל צרכיו – אינו דואג, ואם מתנהגים עמו בהנהגה אחרת – שייך שיהיו לו דאגות.
אבל מדברי הגמרא "וטוב לב משתה תמיד, זה שדעתו רחבה", מוכח, שכאשר הוא בעל דעת רחבה, הרי הוא שמח בכל האופנים.
ג. ויובן בהקדים פירוש אדמו"ר מהר"ש8 בשם אדמו"ר הזקן9 על מאמר הפיוט10 "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה": מדוע "מרובים צרכי עמך" – לפי ש"דעתם קצרה", אבל אילו היתה דעתם רחבה – לא היה עניין "מרובים צרכי עמך".
ועל פי זה יובן גם מאמר הגמרא שכאשר "דעתו רחבה" הרי הוא "טוב לב" – כיון שלא חסר לו דבר; יש לו כל צרכיו.
ד. בהסבר הטעם שבגלל ש"דעתם קצרה" לכן "מרובים צרכי עמך", ישנם שני עניינים:
א) על-פי רוב משפיעים לאדם מלמעלה את כל העניינים שצריך להם; אלא, שכאשר האדם רודף אחר עניני מותרות, אזי אפשר שלא זו בלבד שלא יקבל את המותרות, אלא שיאבד, חס-ושלום, גם את ההשפעה מלמעלה בעניינים שצריך להם.
וכידוע המשל מכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק נ"ע11, שהלבושים צריכים להיות מתאימים למדת האדם, ואם הלבושים גדולים ממדתו, הרי לא זו בלבד שאינם מסייעים להליכה, אלא אדרבה – הם עוד מסתבכים בין הרגליים, ומפריעים להליכה.
וכן הוא ברוחניות – "וגלחה12 את ראשה ועשתה את צפרניה"13: כשמחפשים תחבולות בעניינים הגשמיים ולהוטים אחר מותרות – הרי לא זו בלבד שאין זה מועיל, אלא זה גם מקלקל.
ה. מהיכן מתחיל עניין זה – מ"דעתם קצרה": הוא אינו משער את מהותו, מעמדו ומצבו הרוחני, ובמילא מדמה הוא שהכול מגיע לו, הוא צריך הכול, ולכן רודף הוא אחרי מותרות.
אבל בשעה ש"דעתו רחבה" – משער הוא נכון את מהותו, ובמילא מרגיש, שמה שאכן נותנים לו מלמעלה, הרי זה רק מצד חסדו יתברך, ובמילא אינו מתלונן ואינו רודף אחרי יותר מזה, ביודעו שגם מה שיש לו הוא רק מצד מדת החסד.
ו. ב) בהיותו בעל דעת רחבה – לא תופס מקום אצלו עניין הגשמיות, שהרי גשמיות היא במיצר ובהגבלה ("גשמיות איז פאַרקלעמט און באַגרענעצט"), ובדעת רחבה אין לזה שום תפיסת מקום;
העניין שאחריו הוא כן רודף – הרי זה תורה ומצוות: תורה ומצוות אינם מוגבלים בהגבלה של עולם הזה, ואפילו לא בהגבלה של עולמות העליונים. זהו בלי גבול האמיתי ומרחב האמיתי, ומצד דעת רחבה – הרי זה הדבר היחיד שיש לו תפיסת מקום.
מצד דעת רחבה אינו חושב כלל אודות גשמיות, להיותם עניינים שאינם תופסים מקום כלל אצל מי שהוא בעל דעת רחבה. הוא חושב רק אודות רוחניות, וגשמיות נוגעת לו רק במדה שיש לה שייכות לתורה ומצוות כו'.
וכמו שכתב הרמב"ם14, שלא נתאוו החכמים לימות המשיח בגלל גודל העושר והתענוג הגשמי שיהיה אז – שהרי עניין זה אין לו תפיסת מקום כלל, ומביא ראיה לזה ממה שנאמר15 "ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן", שיסתפקו במועט, אלא מה שנתאוו לימות המשיח הרי זה בשביל קיום התורה ומצוות והשגת אלקות שיהיו אז.
– מעשה ביהודי חסידי שהיה ביכולתו, אבל לא רצה, להיות רב, ונעשה סוחר. בהיותו סוחר, השקיע עצמו במסחר יתר על המדה. כתב לו הרבי במכתב16: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם"17, היינו, שהגוף רעב ללחם הגשמי, בגלל שהנשמה רעבה לניצוץ אלקי שבמאכל, וזה פועל על הגוף שיהיה רעב ללחם הגשמי18. ונמצא, שהעיקר הוא העניין האלקי שבזה, ולא הגשמי. –
וזהו "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה", שמצד קוצר הדעת, יש תפיסת מקום אצלו לגשמיות, ומצד זה "מרובים צרכי עמך". אבל כש"דעתו רחבה", הנה מצד הרחבת הדעת, אין הגשמיות תופסת מקום כלל, ובמילא הרי הוא תמיד במצב ד"וטוב לב משתה תמיד".
ז. אמנם, אנו מבקשים על "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה" – שהקב"ה ימלא את כל צרכי עמך המרובים, אף שהם נמשכים מזה ש"דעתם קצרה".
והביאור בזה:
"שבע יפול צדיק וקם"19, היינו, שאפילו צדיק אינו תמיד במצב שווה, ומכל-שכן מי שהוא למטה ממדריגת צדיק, שאפשר לפעמים שייפול ממדריגתו, יאבד את הדעת הרחבה ויקבל דעת קצרה: א) שגשמיות תתפוס אצלו מקום, ב) ושלא ישער את מהותו.
וזוהי הבקשה, שגם בשעה שתהיה לו דעת קצרה, לא יחסר לו דבר.
וההמשכה היא על ידי דעת רחבה – שכאשר עומד בכללות בדעת רחבה, אזי ממלאים את כל צרכיו, עד שגם בשעה שנופל ממדריגתו יהיו לו כל צרכיו.
ועל פי זה יובן מאמר הגמרא "וטוב לב משתה תמיד – זה שדעתו רחבה": מי שבכללות דעתו רחבה, פועל הוא את כל ההמשכות מלמעלה, שממלאים לו כל צרכיו, ובמילא "וטוב לב משתה תמיד" – שתמיד, אפילו כשנופל ממדריגתו ויש לו קוצר הדעת, גם אז "וטוב לב", כיון שיש לו כל צרכיו.
(מהתוועדות שבת פרשת תשא, שושן פורים קטן, ה'תשי"ז. תורת מנחם כרך יט, ע' 97-100)
__________________________
1) מכאן עד סוס"ז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 175 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) סתרצ"ז.
3) משלי טו, טו.
4) ראה עטרת זקנים בשם ב"י והגמ"י בשם הסמ"ק. פמ"ג א"א סק"א.
5) ראה לבוש ס"א. ספר מנהגים לר"י טורנא הל' פורים. אלי' רבה סק"ב.
6) שהכוונה בתיבה זו – לרבות ענין נוסף (מהנחה בלתי מוגה).
7) ב"ב קמה, סע"ב.
8) מים רבים תרל"ו פ"א. נתבאר בד"ה באתי לגני דיו"ד שבט פ"ז ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ז ח"ב ע' 18 ואילך).
9) ראה תו"א וישלח כו, רע"ג.
10) סליחות לער"ה ולנעילה – ע"פ נוסח "תפלה קצרה" (ברכות כט, ב).
11) סהמ"צ מצות תגלחת מצורע פ"ג (דרמ"צ קז, ב). וראה לקו"ת תצא לז, ג.
12) תצא כא, יב.
13) ראה לקו"ת תצא שם, ב: וגלחה את ראשה – הוא ענין ההתחכמות היתירה במילי דעלמא. וראה גם סהמ"צ שם.
14) הל' מלכים פי"ב ה"ד.
15) ישעי' ז, כא. וראה סנהדרין צד, ב. מכתב ט"ו כסלו שנה זו (אג"ק חי"ד ע' קפא). וראה גם תו"מ חט"ז ס"ע 282. וש"נ.
16) ראה גם "רשימות" חוברת ט ע' 15. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ חי"ד ע' תמה.
17) עקב ח, ג.
18) ראה כש"ט סקצ"ד.
19) משלי כד, טז. וראה תניא חינוך קטן. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
