נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1131 - כל המדורים ברצף
	השפעתו של מרדכי היהודי על ה'סמוך' וה'נראה'
	על-ידי תוקף מרדכי ממשיכים "גאולה" בעולם
	למה צריך לשאוף מחנך
	פרשת צו
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1131, ערב שבת-קודש פרשת צו, ט"ו באדר-שני ה'תשע"ו (25.03.2016)

  דבר מלכות

השפעתו של מרדכי היהודי על ה'סמוך' וה'נראה'

מהי המשמעות הפנימית שכרכים המוקפים חומה וכל הסמוך והנראה, נחשבים כשושן הבירה? * בכוחו של "מרדכי היהודי" שבכל דור לפעול גילוי הנס גם במי ש"חומת" התורה אצלו חרבה * דווקא בזמן חושך הגלות התאפשר גילוי נעלה כל-כך של אור החסידות על-ידי רבותינו נשיאנו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אודות ה"איש יהודי" – נאמר¹ ש"היה בשושן הבירה", אשר, להיותה עיר הבירה של אחשורוש שהיה "מולך בכיפה"², היתה בירת כל העולם כולו, ובה היה נס פורים באופן ש"היהודיים אשר בשושן נקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה"³, מה שאין כן "שאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו גו' ביום שלשה עשר לחודש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה"⁴.

והנה, אף שבמגילה נתפרש רק החילוק בין שושן (בט"ו) לשאר ערים (בי"ד), נתבאר במשנה⁵ שגם "כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון [בין בארץ בין בחוצה לארץ⁶, אלא שבארץ-ישראל הרי זה מצוי יותר] קורין בט"ו" (כמו שושן), "דאמר קרא⁷ על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות וגו', מדפרזים בארבעה עשר מוקפין בחמשה עשר"⁸, ו"יליף (גזרה שוה) פרזי פרזי, כתיב הכא על כן היהודים הפרזים, וכתיב התם⁹ לבד מערי הפרזי, מה להלן מימות יהושע בן נון, אף כאן מימות יהושע בן נון""⁸.

ובביאור הטעם "למה תלו הדבר בימי יהושע" [אף ששושן הבירה לא היתה מוקפת חומה מימות יהושע אלא מימות אחשורוש] – איתא בירושלמי¹⁰ (והביאו הרמב"ם¹¹) ש"חלקו כבוד לארץ-ישראל שהיתה חריבה באותן הימים [שהרי "במלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה" (שלא לבנות בית המקדש)¹², ו"אז היתה בטלה מלאכת בנין בית אלקים" משך זמן¹³, וכיוון שהגאולה (מגלות בבל) היתה רק לאחרי זה, נמצא, שבאותו הזמן היתה ארץ-ישראל חריבה], ו(לכן)תלו אותה מימות יהושע בן נון", "כדי¹⁴ שיהיו קוראין כבני שושן, ויחשבו כאילו הן כרכין המוקפין חומה, אף-על-פי שהן עתה חרבין, הואיל והיו מוקפין בימי יהושע קורין בט"ו, ויהיה זכרון לארץ-ישראל בנס זה".

ונוסף על הכרכים המוקפים חומה עצמם – "כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו", "סמוך אף-על-פי שאינו נראה, נראה אף-על-פי שאינו סמוך", "נדון ככרך"¹⁵, שקורין בט"ו.

ב. וביאור העניין על דרך החסידות¹⁶:

מוקפים חומה – קאי על תורה, כמאמר רז"ל¹⁷ "חומה זו תורה", ש"מגנא ומצלא"¹⁸. ובמעמד ומצב כזה לא זו בלבד שאין לחשוש מפני צר ואויב, אלא עוד זאת, שיכולים להלחם בשונאיהם "בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו", ובמילא, חוגגים ימי הפורים בחמשה עשר, שבו "קיימא סיהרא באשלמותא"¹⁹.

וזהו שנאמר במרדכי "איש יהודי היה בשושן הבירה" – כי, להיותו "כמשה בדורו", שעל-ידו ניתנה התורה, מובן ופשוט שמקומו היה בשושן הבירה, עיר מוקפת חומה, שמורה על מעמד ומצב שה"חומה זו תורה" היא בשלימות.

ופעולתו של מרדכי – "איש יהודי היה בשושן הבירה" – היתה (לכל לראש) בנוגע ל"היהודיים אשר בשושן":

ובהקדם הדיוק בתיבת "יהודיים" בב' יודי"ן (כמו שכתוב בפסוק זה ובכמה מקומות במגילה) – כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה²⁰ בשם הצמח-צדק, ש"יהודיים" בב' יודי"ן קאי הן על אלה שהיו"ד שלהם הוא מנפש האלקית, יצר טוב, והן על אלה שהיו"ד שלהם הוא מנפש הבהמית, יצר הרע, כדרשת חז"ל²¹ על הפסוק²² "וייצר ה' אלקים את האדם", "בשני יודי"ן, שני יצרים ברא הקב"ה אחד יצר טוב ואחד יצר רע".

וכשם שבנוגע לגזירה כתיב²³ "אשר אמר המן .. ביהודיים (בב' יודי"ן) לאבדם", כיוון שהמן רצה לאבד (לא רק יהודים יראי אלקים, יהודים של יצר-טוב, "פרומע אידן", אלא) את כל היהודים, כל אשר בשם יהודי יכונה – כמו כן גם כש"נקהלו ועמוד על נפשם"²⁴, כתיב²⁵ "ויקהלו היהודיים (בב' יודי"ן) אשר בשושן", היינו, שפעולתו של מרדכי היתה לא רק על היהודים המתנהגים על-פי היצר-טוב, ועד שהיצר-טוב מושל בהם, אלא גם על היהודים המתנהגים על-פי היצר-הרע, ועד שהיצר-הרע מושל בהם²⁶!

וטעם הדבר – כיוון שב"שושן הבירה" ראו במוחש, בעיני בשר, את נס הגאולה באופן ד"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"²⁷, "הרוג בשונאיהם""²⁴, החל מ"אויבי איש אנשי ביתו"²⁸, שקאי על היצר-הרע²⁹, הגוף ונפש הבהמית, שיתהפכו לטוב, כך שגם אצלם נעשית השלימות ד"מוקף חומה", "קיימא סיהרא באשלמותא".

ג. ונוסף על הפעולה בנוגע ל"היהודים אשר בשושן", שהיא מוקפת חומה – פעל מרדכי גם על כל היהודים הנמצאים בעיירות שעכשיו אינם מוקפים חומה, כיוון שהיו מוקפות חומה בימות יהושע בן נון:

מוקפות חומה מימות יהושע בן נון – מורה על שלימות בני-ישראל בכניסתם לארץ-ישראל: "ארץ" – כמאמר רז"ל³⁰ "למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה", ו"ישראל" – ראשי-תיבות "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"³¹, כנגד ששים ריבוא בני-ישראל, שיש לכל אחד ואחד מישראל אות בתורה, שלכן, כל אחד ואחד מישראל הוא במעמד ומצב ד"מוקף חומה" – "חומה זו תורה" – האות שלו בתורה, שרשו ומקורו.

אמנם, יתכן שיהודי נמצא במעמד ומצב ש"ארץ-ישראל" שבו חרבה לפי שעה, ובודאי שאינו במעמד ומצב ד"מוקף חומה".

וגם במצב כזה ישנה פעולתו של "מרדכי" ("איש יהודי היה בשושן הבירה") – שגם אלה שארץ-ישראל שלהם חרבה לפי שעה, יוכלו להתעלות לדרגא כזו שיהיו רואים בעיני בשר (לא רק את הגזירה, אלא גם) את נס הגאולה, כמו אלה שנמצאים בשושן הבירה, כיוון שמצד שרשם ומקורם יש בהם עניין "ארץ-ישראל", שרצתה לעשות רצון קונה, ועניין מוקף חומה זו תורה – כמו הערים שהיו מוקפות חומה בימות יהושע בן נון, בתחילת הכניסה לארץ-ישראל (גם אם לאחרי זה במשך הדורות נשתנה המצב).

ולא עוד אלא שגם כאלה שאינם נמצאים בעיירות אלו עצמם, כי אם, במקום הסמוך אליהם או נראה עימהם – נידונין גם הם כמוקפים חומה, ובכוחם וביכולתם לראות במוחש נס הגאולה, ולחגוג ימי הפורים כמו בשושן הבירה יחד עם מרדכי ואסתר.

ד. והנה, עניין זה (אינו רק דבר שהיה בזמן ההוא, אלא) מהוה גם (ואדרבה בעיקר) לימוד והוראה בנוגע לכל זמן הגלות – ששייך לימי הפורים, ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"³²:

נזכר לעיל ש"היה מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו"³³. וכיוון ש"אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא"³⁴, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא, שבו מתגלה משה רבינו בעצמו (כדאיתא בתקוני זהר³⁵), מובן, שה"אתפשטותא דמשה שבכל דרא", רבותינו נשיאינו שבכל דור ודור, הם כמרדכי בדורו ("איש יהודי היה בשושן הבירה"), שפועלים על כל אחד ואחד מישראל [מבלי הבט אם מקומו בשושן הבירה או בשאר ערים בחוץ לארץ או בארץ-ישראל גם כשהיא בחורבנה ואינה מוקפת חומה] – לעורר ולגלות אצלו את נקודת היהדות, התקשרותו העצמית עם הקב"ה.

ונקודת העניין (כמבואר לעיל במאמר³⁶) – שגם בזמן הגלות, לאחרי שפסקה נבואה ופסקה אפילו רוח הקודש³⁷, ונמצאים במעמד ומצב ירוד עד ש"אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו", מכל מקום, מצד העניין ד"כי אתה אבינו"³⁸, יכול כל אחד ואחד מישראל להתהפך ("ונהפוך הוא") מן הקצה אל הקצה ברגעא חדא ולהתקשר ישירות עם עצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא, ולאחרי זה נמשכים בגילוי גם העניינים ד"אברהם ידענו" ו"ישראל יכירנו", אלא שהסדר הוא מלמעלה למטה, שההתחלה היא מצד "כי אתה אבינו", ולאחרי זה באים גם העניינים ד"אברהם ידענו" ו"ישראל יכירנו".

ה. ויש להוסיף, שעניין זה שייך גם לכללות התגלות תורת החסידות בזמן הגלות דווקא:

ובהקדם פתגם הצמח-צדק³⁹ שאילו היה רבינו הזקן בזמן האמוראים היה הוא מגדולי האמוראים, אילו היה בזמן התנאים היה מגדולי התנאים, ואילו היה בזמן הנביאים היה מגדולי הנביאים, אלא, שהדור לא היה ראוי לכך.

ומאידך, רואים במוחש שדווקא בדורות האחרונים נתגלתה פנימיות התורה (כמבואר באגרת הקודש⁴⁰ מכתבי האריז"ל⁴¹), ונתבארה בתורת החסידות, החל מתורת החסידות הכללית ובפרט תורת חסידות חב"ד, שבה ועל-ידה גילו לנו רבותינו נשיאינו עניינים נעלים ביותר שלא ידעו אודותם בדורות שלפני זה, כשהיה בישראל גילוי רוח הקודש ואפילו גילוי הנבואה⁴²!

וטעם הדבר⁴³ – שדווקא מצד התגברות חושך הגלות, יש צורך באור גדול ביותר שלא היה קודם.

ו. ויש לומר בדרך אפשר – בעומק יותר – שבזה מתבטא העניין ד"כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו":

בזמן הבית, כשהיו כל העניינים כפי סדר השתלשלות ובמדידה והגבלה – לא היו יכולים לבוא אורות וגילויים שמצד עצמם הם למעלה מהתלבשות בכלים, כיוון שבסדר השתלשלות "לא יכיל הכלי לסבול" (כלשון רבינו הזקן בהוספות לתורה אור⁴⁴);

מה שאין כן בזמן הגלות – אף שישנו אמנם הגרעון ש"אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו", מכל מקום, הרי מצד זה ניתנת האפשרות שתהיה ההתקשרות עם "אתה אבינו", התקשרות העצם עם העצם, עצם הנפש עם עצמות ומהות א"ס ב"ה – שרק עליו יכולים לומר אמיתית התואר "אתה"⁴⁵ – ואליו יכול להתקשר ישירות כל אחד ואחד מישראל מבלי הבט על מעמדו ומצבו, שכן, אפילו קל שבקלים, אם רק ירגיש שעניין זה נוגע לייחודו ואחדותו עם עצמות ומהות א"ס ב"ה, יוכל לעמוד בכל הניסיונות מתוך מסירת נפש⁴⁶, כיוון שגם אצלו נמצאת בשלימות עצם הנפש, ועל-ידי זה מעורר ומגיע בעצם שלמעלה, שלכן, אף-על-פי שבדרגא שלמטה מזה כתיב⁴⁷ "הלא אח עשו ליעקב", אף-על-פי-כן, "ואוהב את יעקב" דווקא, כיוון שבדרגא נעלית יותר, במהותו ועצמותו יתברך ממש, מושרש יעקב דווקא⁴⁸.

ולכן, בזמן הגלות דווקא יכולים לקבל גילויים נעלים כאלה שאפילו בזמן האמוראים היו שייכים ליחידי סגולה, בזמן התנאים היו שייכים ליחידי סגולה, ואפילו בזמן הנביאים היו שייכים ליחידי סגולה – כי, בזמן הנביאים נמשכים אורות וגילויים שמתלבשים ב"כלים" [שלכן "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"⁴⁹, כיוון שאצל כל אחד מהם נמשך ונתלבש הגילוי באותיות וכלים שלו], ואילו בזמן הגלות נעשית התקשרות עם העצם שלמעלה מאורות וגילויים המתלבשים בכלים.

וכיוון שבזמן הגלות דווקא מתגלה עניין "כי אתה אבינו", לכן נעשה אז גילוי תורת החסידות הכללית, ובפרט תורת חסידות חב"ד, שעל-ידה נמשך הגילוי באותיות של חכמה בינה ודעת, באופן המובן בשכל, ואפילו בשכל אנושי, ועד להשכל דהיו"ד של היצר השני⁵⁰.

ובכוח זה פועלים רבותינו נשיאינו (כמרדכי בדורו וכמשה בדורו) העניין ד"להקהל ולעמוד על נפשם"⁵¹ אצל כל היהודים, "היהודיים אשר בשושן", וגם היהודים שבעיירות שהיו מוקפות חומה בימות יהושע בן נון (אף-על-פי שהן עתה חרבין), ואפילו אלה שהם מחוץ להערים עצמם, אלא באופן ד"סמוך" או "נראה" בלבד.

ז. ויש להוסיף ולבאר העניין ד"סמוך" או "נראה" ביחס לרבותינו נשיאינו, שהם כמרדכי ("איש יהודי היה בשושן הבירה") בדורו:

"סמוך" – הוא על-דרך האחיזה ב"קליאמקע" [כידוע⁵² מאמר רבינו הזקן "דער וואס וועט זיך אנהאלטן אין מיין קליאמקע כו'" [=מי שיאחז בידית שלי..]], שכן, האחיזה ב"קליאמקע" אינה עניין של לימוד, כי אם עניין של סמיכות בלבד, וכיוון שה"קליאמקע" היא על הדלת (ידית הדלת), יכול הוא לעמוד גם מבחוץ, כך שלכאורה אין לו שייכות לעניין, אבל אף-על-פי-כן, הרי הוא "סמוך לו".

ולכל הפחות "נראה (אף-על-פי שאינו סמוך)" – שכאשר מסתכלים על העיר המוקפת חומה רואים גם אותו, בגלל שהוא עזר וסייע בפעולותיו של ה"איש יהודי" שבעיר המוקפת חומה, ובמילא, כשמסתכלים על העיר המוקפת חומה, נראית גם הפעולה שלו בתור עוזר ומסייע.

ובכל אופן, גם אלה שהם במעמד ומצב ד"סמוך" או "נראה", נדונין כמוקפין חומה, וחוגגים ימי הפורים יחד עם מרדכי ואסתר בשושן הבירה במעמד ומצב ד"קיימא סיהרא באשלמותא".

ח. ומימי הפורים לוקחים כוח על כל השנה כולה, על כל הזמנים וכל המקומות – שגם בזמן ומקום הגלות ("אכתי עבדי אחשורוש אנן") יוכל יהודי לבוא למעמד ומצב ד"קיימא סיהרא באשלמותא", ומתוך שמחה גלויה, ושמחה גדולה ביותר, למעלה מכל מדידה והגבלה ("עד דלא ידע"⁵³), ולא עוד אלא ששמחה זו הולכת ונמשכת עד ימות המשיח, בימות המשיח עצמם, וגם לאחרי זה – כמאמר רז"ל⁵⁴ "כל המועדים עתידין ליבטל (לימות המשיח) וימי הפורים אינן בטלים לעולם".

[ולהעיר מהמשך מאמר רז"ל הנ"ל: "אמר רבי אלעזר אף יום הכיפורים לא יבטל לעולם", היינו, שבנוגע ליום הכיפורים – ששווה לפורים גם בעניין המסירת נפש⁵⁵ – יש פלוגתא בדבר, אבל ימי הפורים לכולי עלמא אינן בטלים לעולם, ואין שום סברא שיבטלו ח"ו].

וההסברה בזה⁵⁶ – שבימי הפורים מתגלית תנועת המסירות נפש בפועל שישנה אפילו אצל קל שבקלים מצד עצם הנפש הקשורה עם עצמותו יתברך, "עצמות אליין", וכיוון שעניין זה אין למעלה ממנו, הרי הוא בתקפו ובשלימותו לעולם.

ולהוסיף, שמצד התגלות פנימיות ועצם הנשמה יכול להיות גם בזמן הגלות עניין ביאת המשיח הפרטי⁵⁷, ובצירוף כולם יחד, "נקהלו ועמוד על נפשם", פועלים גם את הגאולה הכללית"⁵⁶, במהרה בימינו, על-ידי משיח צדקנו.

 (מהתוועדות חג הפורים תשי"ב. תורת מנחם כרך ה, עמ' 23-29. בלתי מוגה)

__________________________

1)     אסתר ב, ה.

2)     ראה מגילה יא, סע"א.

3)     אסתר ט, יח.

4)     שם, טז-יז.

5)     ריש מגילה.

6)     רמב"ם הל' מגילה פ"א ה"ד.

7)     שם, יט.

8)     מגילה ב, ב.

9)     דברים ג, ה.

10)   מגילה פ"א ה"א (א, סע"ב).

11)   שם ה"ה.

12)   עזרא ד, ו ובפרש"י. מגילה יא, א ובפרש"י. פרש"י אסתר ה, ג. ט, יו"ד.

13)   עזרא שם, כד ובפרש"י.

14)   רמב"ם שם.

15)   מגילה ב, ב. ג, ב.

16)   ראה גם אוה"ת מג"א (בהוצאת תש"נ) ע' רעו ואילך. סה"מ תרכ"ט (בהוצאת תשנ"ב) ע' פד ואילך. ועוד.

17)   פסחים פז, א.

18)   סוטה כא, א.

19)   ראה זח"ב רטו, א. ועוד.

20)   דפורים תש"ב ס"ו - י"ל בקונטרס פורים שנה זו (נדפס לאח"ז בסה"ש תש"ב ע' 82). וראה גם שיחת פורים תש"ג ס"ה (סה"ש תש"ג ע' 45). תש"ה ס"א (סה"ש תש"ה ע' 71).

21)   ברכות סא, א.

22)   בראשית ב, ז.

23)   אסתר ד, ז.

24)   שם ט, טז.

25)   שם, טו.

26)   ראה גם במכתב לעיל ['תורת מנחם' כרך ה] ע' 5 ואילך.

27)   שם, א.

28)   מיכה ז, ו.

29)   ראה ב"ר רפנ"ד. אוה"ת תצא ע' תתעה.

30)   ב"ר פ"ה, ח.

31)   מגלה עמוקות אופן קפו. וראה סה"מ תש"ו ע' 46. תש"ט ע' 41. ועוד.

32)   מגילה יד, א.

33)   אסת"ר פ"ו,ב.

34)   תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).

35)   תכ"א (נ, סע"ב).

36)   לעיל ['תורת מנחם' שם] ע' 16 ואילך.

37)   ראה יומא ט, סע"ב. וש"נ.

38)   ישעי' סג, טז. וראה שבת פט, ב.

39)   רשימת המאסר - לקו"ד ח"ד תרסב, רע"א (סה"ש תרפ"ז ע' 230). וראה סה"ש תורת שלום ע' 169 (נוסחא אחרת).

40)   רסכ"ו (קמב, ב).

41)   ראה הקדמת הרח"ו לשער ההקדמות (נדפסה ג"כ בהוספה לקונטרס עץ החיים לכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע). ועוד.

42)   להעיר מתניא אגה"ק סי"ט.

43)   ראה לקו"ש ח"ל ע' 172. וש"נ.

44)   מג"א קכא, א.

45)   ראה סה"מ תרפ"ט ס"ע 227. וש"נ. וראה גם לקו"ש חכ"א 178. תורת מנחם - התוועדויות ח"ד ס"ע 77 ואילך. ועוד.

46)   ראה תניא פי"ח.

47)   מלאכי א, ב.

48)   ראה אוה"ת מג"א ס"ע קס ואילך. תורת מנחם שם ע' 99. וש"נ.

49)   סנהדרין פט, סע"א.

50)   ראה לעיל ס"ב.

51)   אסתר ח, יא.

52)   סה"ש תרפ"ו ע' 99. תרצ"ט ע' 338. ועוד. וראה גם תורת מנחם שם ע' 198 ואילך.

53)   מגילה ז, ב.

54)   יל"ש משלי רמז תתקמד. ועוד.

55)   ראה תו"א מג"א צה, סע"ד. הוספות קכא, א. ובכ"מ.

56)   ראה גם בהמאמר (לעיל ע' 18).

57)   ראה תניא אגה"ק ס"ד (קה, ב).

 משיח וגאולה בפרשה

על-ידי תוקף מרדכי ממשיכים "גאולה" בעולם

מביא גאולה לעולם – כיצד?

יש משנה מפורשת שבה מוזכר עניין הגאולה: "הא למדת, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (אבות פ"ו, ו).

[. .] והביאור בזה . . בפנימיות העניינים:

..."עולם" הוא מלשון העלם והסתר, היינו שמציאות האלוקות היא בהעלם והסתר, שהרי במציאות העולם לא רואים אלוקות בגלוי . . ומובן, שמעמד ומצב זה הוא עניין של גלות.

וזהו "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – היינו שכאשר לימוד התורה שלו הוא באופן שניכר שזוהי תורתו של הקב"ה, "בשם אומרו", הרי הוא ממשיך אלוקות בעולם, ועל-ידי זה "מביא גאולה לעולם" – תמורת הגלות דהעלם והסתר העולם.

וממשיך במשנה "שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי":

"אסתר" מרמז על העלם והסתר דאלוקות במציאות העולם, כמאמר רז"ל "אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". ו"מרדכי" קאי על כל אחד ואחת מישראל – "עם מרדכי", מכיוון שהנהגתו היא בדוגמת הנהגתו של מרדכי, אשר "לא יכרע ולא ישתחווה".

וזהו מה שכתוב "ותאמר אסתר למלך (מלכו של עולם שאחרית וראשית שלו) בשם מרדכי" – שעל-ידי עבודתם של בני-ישראל "עם מרדכי", שעומדים על כל עניני התורה ומצוותיה בתוקף המתאים ד"לא יכרע ולא ישתחווה", מתבטל ההעלם וההסתר שבמציאות העולם, ונמשך גילוי אלוקות – "מלכו של עולם" – בעולם כולו.

והדיוק הוא – "ותאמר אסתר למלך גו'", היינו שההסתר גופא [אומר למלך מלכו של עולם] נהפך לקדושה, ועל-ידי זה נפעל העניין דיתרון האור מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות.

הביאור בקושייתו של ה"בן עשר למשנה" – מכיוון שכבר אמר דבר בשם אומרו כמה פעמים – מדוע עדיין לא נגאלו כל בני-ישראל מהגלות, הרי "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם":

מכיוון שהתנא מביא ראיה לדבר "שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי", הרי ביודעו את פרטי הדברים בקשר לגאולת פורים, סרה קושייתו:

לכל לראש – הרי מאז ש"ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" עד לעניין הגאולה, לקח משך זמן רב, כי המאורע ד"ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" היה משך זמן רב לפני גזירת המן, וגאולת פורים הייתה ריבוי זמן לאחרי זה – כאשר קראו ב"ספר הזיכרונות" וימצא כתוב כך וכך, וכתוצאה מזה השתלשלו העניינים עד לגאולת פורים.

ועוד – וגם זה עיקר: גאולת פורים לא הייתה גאולה אמיתית ושלימה, שהרי גם לאחרי גאולת פורים – "אכתי עבדי אחשוורוש אנן".

(התוועדויות ה'תשמ"ג, חלק ד, עמ' 1782-1793)

 ניצוצי רבי

למה צריך לשאוף מחנך

כך תובע-מציע הרבי במכתבו למייסד המכללה ב'בית וגן' * "תעיין בכל עת בדברי התנא קדוש אלוקי רש"ז בעל התניא זצלה"ה", כתב גאון וחסיד קוצקאי לבנו * "האם חדלו מהופעתם הקונטרסים של השיחות?" - שאל הסופר ר' אהרן סורסקי, אשר עקב בתדירות אחר הופעת שיחות הרבי; כמו כן ביקש חומר על החינוך החב"די מראשית החסידות כדי להכניס בספריו * ומה ציטט הרבי משמו של הגאון המחנך רבי משה צבי נריה ע"ה? * רשימת מילואים לגיליונות אחרונים

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

מחיל אל חיל - בחינוך

בשנת תשל"ה קיבל המחנך הרב יהודה קופרמן ז"ל (מיסד המכללה ב'בית דגן') מכתב מיוחד מהרבי שנדפס באגרות קודש כרך ל' עמ' קלט-קמא, ומובא כאן בשלמותו:

ב"ה ט"ז אדר ה'תשל"ה

ברוקלין נ י

הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצרכי ציבור

הרב מו"ה יהודא שי' קופרמן

שלום וברכה!

במענה למכתבו מח' אדר, ובהקדמה:

א. שבכלל בנוגע לילדים ולנוער, משתדל כל אחד שיקבלו המקסימום בכל עניני טוב, יהדות וקדושה וכו', שזהו מטבע האדם וההרגש המיוחד שלו לבני הנוער.

ובפרט בהביא בחשבון הרוחות הבלתי מצויות ומצויות שאפשר שהנוער ייפגש בהם כשיעבור לחיים עצמאיים, שלכן צריך לחיסון בפני כל צרה שלא תבוא גם כן. ועל אחת כמה וכמה בתקופתנו שרבה בה המהומה וטשטוש הערכים וכו'.

ב. אם הנ"ל הוא בנוגע להיחס מצד כל אחד, על אחת כמה וכמה שהמדובר במחנך הרואה בזה תפקיד נפשי ועבודתו בחינוך ומטרתו היא שהמחונך יתאים למלוי תפקידו, כמאמר חכמינו ז"ל במשנתם, אני נבראתי לשמש את קוני, והרי קוני הוא אין-סופי, שמזה מובן גם כן שככל שיהיה השימוש בשלמותו עדין נשאר מקום להוספה ושלמות יותר ועד אין סוף.

שעל פי זה מובנת גם כן הודעת חכמינו ז"ל, תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל. מדייק המאמר שהמדובר בתלמידי חכמים אמתיים, ואפילו במדרגתם כמו שהם בעולם הבא ובמדרגה הנקראת שם בתורת אמת בשם "חיל", בכל זה ילכו מחיל אל חיל שלמעלה הימנו, וגם שם לא ימצאו מנוחה, כי ישתוקקו לחיל גבוה יותר וכו'.

ג. ואמרו חכמינו ז"ל נפש אחת בישראל היא עולם מלא.

המורם מצירוף כל הנ"ל הוא, אשר ככל שיהיה החינוך במקום פלוני טוב, באם יש תקוה שבמקום שני יהיה החינוך לשימוש הנ"ל נעלה יותר (בין בכמות לימודי הקודש בין במיעוט שימת לב ללימודי חול או שאינה נדרשת כלל מפני שאינם נלמדים שם כלל, כך שהסיכויים גדולים שם יותר להצלחה בכיוון הרצוי הנ"ל), הרי בודאי מחובתם של כל אחד ואחת להשתדל שהמחונכים ילכו מחיל אל חיל, מחינוך טוב לחינוך משובח יותר.

בודאי שלא יקפיד כ' [=כבודו] על הכתוב לעיל, אלא שלדעתי אין זה מספיק, כי ביכלתו לא רק לקבל את האמור בשמחה, אלא אדרבה לסייע שיהיה סדר זה, כלומר התשוקה ללכת מחיל אל חיל, גם אצל התלמידות שמפני איזו סיבה שתהיה לעת עתה אין רצונן בכך, או שגם אין ביכולתם מסיבות תלויות בהן או בלתי תלויות בהן, שלכן לכמה וכמה בנות יעצתי והוריתי שתמשיכנה לימודיהן במוסד של כ'.

מעין האמור, ומעשה רב, שאיקלע לידי לפני שנים אחדות (ושמחני ביותר), אשר בשיחתי עם אחד מראשי ישיבות בני עקיבא באה"ק ת"ו שאלתיו בנוגע לחינוך בניו, וענני בפשטות שהם לומדים באחת הישיבות הגדולות הליטאיות. ועל שאלתי איך זה מתקבל על הורי התלמידים שבישיבתו שהוא אומר בה שיעורים בהתלהבות וכו', ענני איש שיחי – וגם כן בפשטות – שישנם כאלו שלעת עתה על-כל-פנים ישיבת בני עקיבא היא השיא שלהם שיכולים להגיע אליו, ובעצמו מכריז ומודיע גם במחיצת בני עקיבא שכל עניני יהדות אין-סופיים, וכמו שצריך להיות שמח בחלקו בענינים גשמיים, כך על כל אחד ואחד להשתוקק ללכת מחיל אל חיל בענינים רוחניים, על אחת כמה וכמה בנוגע לחינוך.

בכבוד ובברכה לבשורות טובות.

נ.ב. כיון שרואני ששלח מר העתקה ממכתבו לידידנו הרר"ש שי' חפר, נשלחת להנ"ל גם העתקת המענה.

הצהרת ראש-ישיבות בני עקיבא

"בשיחתי עם אחד מראשי ישיבות בני עקיבא באה"ק ת"ו" –  כוונת הרבי היתה למחנך הדגול הרה"ג ר' משה צבי נריה (ז"ל) – ראה אודותיו ב'שמן ששון מחבריך' כרך ב' עמ' 124-136; אספקלריא י"ט מרחשון תשס"ז ל'כפר חב"ד' גיליון 1210 עמודים 26-28, וכפי המפורש באיגרות הרבי מכ"ט אייר תשי"ח (מענה מלך א' עמ' 56-57) י"ז מנחם-אב תשי"ח (שם עמ' 58-59):

כשביקר כאן הרב [משה צבי] נרי' שי' סיפר ששיטתו בחינוך תלמידיו בישיבה, שמסביר להם שתכנית הישיבה בה לומדים, אינה מעלה הכי גדולה, אלא שמתאים לחינוכם הקודם או לדרישת הוריהם, הרי רק מספר שעות ספורות הוקדש ללימוד התורה, ועליהם לשאוף ולהשתדל באפשרית הראשונה בלימוד התורה על חשבון שאר הלימודים. ובזה הסביר להם שבנו הוא – שלחו ללמוד בישיבה בעיר-הקודש ירושלים-תבנה-ותכונן...

ובקטע נוסף כותב הרבי:

שאמר לי [הרב מ.צ.נ.] בפירוש כאן אשר שולח הוא בנו ממקומו – ללמוד בישיבה בירושלים תבנה ותכונן שרמתה גבוה יותר ולא רק שאינו מעלים את זה, אלא אדרבא סיפר זה לתלמידיו ולהורי התלמידים ובביאור פשוט על-דרך הנ"ל שעל האברך ללמוד תורה באופן מקסימלי וכו'... שבפירוש אמר שדברו הנ"ל אמר בפומבי והכל יודעים על דבר זה.

הקוצקאי לבנו - תעיין בתניא..

פעם שוחח הרבי, בהתוועדות ש"פ תצווה שושן פורים תשל"ז, על הקשר ההדוק בין כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' לאדמו"ר מקוצק, ואמר כי היה זה – "הן על-ידי שלוחים... והן באופנים אחרים. וקשר זה נמשך עם גדולי תלמידיו וממשיכי דרכו של האדמו"ר מקוצק – האדמו"רים לבית גור לדורותיהם וכו'" – ראה באריכות 'תורת מנחם – מנחם ציון' כרך ב' עמ' 420 ואילך.

מן הראוי לצטט כאן קטע ממכתב שכתב הגאון החסיד ר' צבי רוזנטל ז"ל – מתלמידי הרה"ק ר' דוד מקוצק זצ"ל לבנו ר' אברהם יצחק – בשנת תרפ"ז. מכתב אשר נכתב לרגל שמחת ברית-מילה שערך לבנו השלישי. המכתב (בשלימותו נדפס בחוברת 'עדות ביהוסף' – קובץ שיעורים וזכרון לנכדו ר' יוסף רוזנטל ז"ל בני ברק תשס"ח) מלא בביאורים בדא"ח מעניין מצוות ברית מילה ועוד, ובין השאר הוא כותב (שם עמ' קנו):

"וגם תדע ברור, כי הדברים ברורים ואמתיים אין ספק בהם, ומיוסדים על אדני פז והדברים עתיקים ויש בהם להאריך ולהאריך תקצר המצע מהשתרע, ועיקרם מבואר בספרי הקדוש האלוקי בעל התניא רש"ז זצלה"ה.

ובהמשך דבריו (שם עמ' קס): "ובכן הנני להעירך ולהזהירך באזהרה אחר אזהרה לעיכוב, שיהא הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך, ודברי הרמב"ן ז"ל בפ' עקב הנ"ל יהיו תמיד נגד עיניך [שיהי' לבבכם פתוח לדעת האמת] וגם תעיין היטב בכל עת בדברי התנא קדוש אלוקי רש"ז בעל התניא זצלה"ה, מהפתיחה לחלק השני הוא שער היחוד והאמונה המתחיל שם בבאור הכתוב חנוך לנער ע"פ דרכו וכו' כי הדברים יקרים ונחמדים עיקרים ויסודיים לאמונתנו הקדושה..".

שיחת מוגהת..

אודות ה'מראי מקומות' לתורתו של הרבי הריי"צ – ראה התקשרות א'קי יש להוסיף את הפרט הבא:

באחת היחידויות (שהתקיימה בט' סיוון תש"ז), להן זכה הרה"ג הרה"ח ר' שמואל זלמנוב (ז"ל) מעורכי 'התמים' (שהופיע בוורשה), אצל כבוד קדושת אדמו"ר מוהריי"צ בארה"ב - הביע הרבי את אי-שביעות רצונו מהלשון והסגנון בו נכתבה שיחת כ"ה שבט תרצ"ו; הרבי ביקש ממנו לעבֵּד את הלשון מחדש ואמר לו כי אחר-כך יכתוב חתנו – הרבי נשיא דורנו – מראי-מקומות, ובלשונו הק': "ואחר-כך הרמ"ש שי' יוסיף כדרכו הציונים ומראי-מקומות".

* * *

להלן דברים שכתב חבר ה'ועד להפצת שיחות' הרה"ת ר' יעקב יהודה לייב אלטיין שי' למנהל סניף המל"ח וקה"ת באה"ק ת"ו, הרמ"מ וולף שי', בט"ז מנחם-אב תש"מ:

"ראיתי את הספר 'כללי רש"י', והוא מאוד יפה. נהנתי מאד בעיקר מהשיחות שבסוף הספר (הייתי אומר שהספר 'ביאורים לפירוש רש"י על התורה' שיצא-לאור בצפת היה צריך להיות כתוב בסגנון כזה, ואז היה חומר שאפשר לקרוא (ולא שצריך ללמוד בעיון רב כדי להבין הנכתב). הכללים עצמם הם ליקוט טוב כו', אף שלא נכתבו באופן של 'היגיון הכרחי' – כוונתי באופן שנראה איך שכללים אלו מוכרחים הן בלימוד פירוש רש"י. אבל בכל זאת – עושה רושם טוב".

צמא... לדבר ה'

בהמשך לתכתובת עם הסופר ר' אהרן סורסקי, נמצאה איגרת נוספת שמן הראוי להביאה כאן:

"ח"י סיון תשכ"ו

הרב טובי' בלוי, ת"ד 927, ירושלים

שלום וברכה!

פליאה בעיני על שטרם קבלתי מכ' הסקירה המבוקשת על... החינוך של ליובאויץ' בתקופות [הראשונות?] והשנים האחרונות – בעולם כולו כפי שהבטיחני, כי הספר שלשמו בקשתי החומר עומד לפני סיומו, ואך למותר להסביר לכב' חשיבות ההבאה בספרי לימוד, לכך ארשה לעצמי לזרזו בזה.

כן יודיעני, האם חדלו מהופעתם הקונטרסים של השיחות לפרשיות השבוע, כי הפסקתי לקבל אותם.

בידידות ובברכת כל טוב,

אהרן סורסקי".

יצויין, כי הר"ט שי' בלוי אכן הכין סקירה "ראשי פרקים לתולדות החינוך החב"די בעולם", אשר שולבה קטעים קטעים בספרו של הרב סורסקי שהופיע בשנת תשכ"ז "תולדות החינוך התורתי". (בספר 'הרבי שלושים שנות נשיאות', תש"מ, עמודים 233-125 פורסם מאמר "מדברנא דאומתא" של ב. סוקר המבוסס על החומר שבספר זה).

* * *

להלן צילום מברק "צא"ח המרכזית" בעניין לימוד ה"ליקוטי תורה" (ראה גליון אקיג אקיד) משוכתב באותיות עבריות, בכתב ידו של הרב בלוי:

חינוך עושה פירות

באגרות קודש כרך ל"א עמ' קלד, נדפס מכתבו של הרבי "לכבוד מר יהודא שי' עמר, יו"ר המועצה הדתית אילת".

במכתבו מזכיר הרבי:

ותקוה מיוחדה [=מיוחדת] בפרט, כיון שכותב שזכה ללמוד בישיבת ליובאוויטש בכזבלנקה, ובינתיים גם-כן בישיבת תומכי-תמימים בפריז, הרי בודאי שהלימוד חי ופעיל ועושה פירות ופירי פירות.

להלן יוזמה שהחל בה מר עמר באותה תקופה: ניסיון לקבץ את בוגרי חב"ד בברינואה – במשך השנים:

 ממעייני החסידות

פרשת צו

צו את אהרון... זאת תורת העולה (ו,ב)

אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס (רש"י)

מבאר זאת המגיד ממזריטש ברוחניות העניינים:

"זאת תורת" – הפסוק מדבר בעסק התורה.

"העולה" – עסק התורה עולה למעלה מכל הקורבנות.

"על מוקדה" – בתנאי שלומדים את התורה מתוך התלהבות הבאה מאהבת הבורא ויראתו.

"על המזבח" – זה האדם, שנברא ממקום כפרתו, מן המזבח.

"כל הלילה" – כל ימי האדם בעולם הזה, הדומה ללילה.

"ואש המזבח תוקד בו" – תיקוד בו אש התורה.

"לא תכבה" – כנאמר (יהושע א), "והגית בו יומם ולילה".

"אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות" – הזירוז על עסק התורה הוא גם לדורות, שהרי עסק התורה לא יתבטל לעולם.

"ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" – שיטתו של רבי שמעון בר-יוחאי היא, שעל האדם להימנע מעסק הפרנסה ולהקדיש את כל עיתותיו ללימוד התורה, "אפשר אדם חורש כו' תורה מה תהא עליה" (ברכות לה). ואין לך חסרון כיס גדול מזה.

(אור-תורה צו, עמ' לח)

צו את אהרון (ו,ב)

ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חיסרון כיס (רש"י)

מדוע נאמר זירוז זה דווקא כאן ולא במצוות אחרות שיש בהן חסרון כיס?

אלא: כשיהודי מוציא כסף על מצווה, אין צורך לזרזו על כך, שכן הוא יודע שהוצאה זו הכנסה היא, ועל-דרך מאמר רז"ל (שבת קיט), "עשר בשביל שתתעשר"; אבל כשמדובר בהוצאת כסף של הקדש לצורך הקרבת התמיד, מתלבש היצר-הרע באצטלא דקדושה וטוען: אולי צריכים להוציא כסף זה למטרה אחרת, חשובה יותר? הרי מדובר בכספי ציבור, וכל פרוטה יקרה. חישובים כאלה עלולים למנוע את קיום המצווה בזריזות.

על כך באה התורה בזירוז מיוחד, לאמור: הקב"ה יודע את כל החשבונות טוב יותר ממך, ועליך לקיים את מצוותיו ללא היסוסים, במהירות וזריזות.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת צו תשל"א)

זאת תורת העולה היא העולה (ו,ב)

לו היה אדם מצוי בעלייה תמידית בעבודתו, לא היה מתענג בה תענוג אמיתי, שכן 'תענוג תמידי אינו תענוג'. רק על-ידי הירידה שבאה מזמן לזמן אפשר להגיע לתענוג אמיתי.

זהו שרמז הכתוב: "זאת תורה העולה" – המילת "זאת" באה למעט, והיא רומזת לירידה בעבודת האדם. "היא העולה" – ירידה זו היא לצורך עלייה, שכן דווקא היא מביאה לתענוג אמיתי בעבודת הבורא.

(כתר-שם-טוב עמ' טז)

זאת תורת העולה (ו,ב)

בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה (רש"י)

בגמרא (מנחות עב) אמרו, שעיקר הקטר חלבים הוא ביום, אלא שאפשר להקטירם גם בלילה.

ויש להסביר זאת בעבודת האדם לקונו:

"יום" – רומז לאור ולגילוי, ככתוב (בראשית א) "ויקרא אלוקים לאור יום", שזהו עסק התורה והמצוות המגלה את אור ה' בעולם.

"לילה" – רומז לחושך ולהעלם, שזהו העסק בדברי הרשות שמעלימים על תכלית חייו האמיתית של האדם בעולמו.

המשמעות הפנימית של הקטרת החלבים ביום היא 'הקטרת' התענוג שבעבודת הבורא (חלב רומז לתענוג), כלומר: לעבוד את ה' אך ורק כדי לקיים את הרצון העליון, לא משום התענוג שבעבודה זו.

ואילו הקטר החלבים בלילה משמעותו – שיש 'להקטיר' גם את התענוג שבדברי הרשות, לעסוק בהם רק כפי הצורך, לשם שמים.

אולם עיקר הקטר החלבים הוא ביום דווקא, שכן הצורך לבטל את התענוג שבדברי הרשות – אין בו משום חידוש כל-כך; עיקר החידוש הוא שחייב אדם 'להקטיר' גם את התענוג שבעסק התורה והמצוות.

(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 950)

והרים את הדשן... ושמו אצל המזבח... והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה (ו,ג-ד)

פעם נאמר כאן "והרים את הדשן" ופעם נאמר "והוציא את הדשן". יש כאן רמז לשני סוגים של 'דשן' בעבודת ה', שאחד מהם יש להרים ואת השני להוציא.

דשן בכלל הוא פסולת, ובעבודת ה' הוא רומז למרירות ולעצבות שאדם מרגיש על שפלות מצבו. תחושות אלה הן בבחינת פסולת, שכן בדרך-כלל צריך לעבוד את ה' מתוך שמחה דווקא.

אלא שיש הבדל בין מרירות לעצבות:

"והרים את הדשן" – נאמר על המרירות. במידה זו יש גם חלק טוב, שהרי היא מביאה בסופו של דבר לשמחה עצומה, ויש לנצלה למען העניין החיובי שבה.

"והוציא את הדשן" – נאמר על העצבות. מידה זו אינה מביאה שום תועלת בעבודת-ה', ולא עוד אלא שהיא "אסקופה הנדרסת לכל מיני רע"; ויש להוציאה ולבערה מקרבנו.

(סידור עם דא"ח עמ' לא)

אש תמיד תוקד על המזבח (ו,ו)

תמיד – אפילו בשבת, תמיד – אפילו בטומאה (ירושלמי יומא פ"ד)

"מזבח" – רומז לחיצוניות הלב (כי המזבח האמור כאן הוא המזבח החיצון).

"אש תמיד תוקד על המזבח" – ה'אש' של אהבת-ה' צריכה להיות מורגשת גם בחיצוניות הלב, ולא דיי באהבה הפנימית והמוסתרת.

"תמיד, אפילו בשבת" – שבת, שתוכנה התעלות מעובדין דחול, רומזת להשגת אלוקות, המרוממת ומבדילה את האדם מענייני העולם. גם בעל השגה גדולה באלוקות אינו רשאי להסתפק בכך, אלא עליו לעורר בליבו אהבה גלויה ומורגשת לקב"ה.

"תמיד, אפילו בטומאה" – אפילו מי שנטמא בחטאים ובעוונות חייב ויכול לעורר ולגלות את 'אש התמיד' האלוקית הטמונה בנפשו.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 217)

זה קרבן אהרון ובניו... ביום הימשח אותו (ו,יג)

אהרון אוכל כל הקרבנות, ועכשיו יצא ממנו קרבן? (ויק"ר פ"ח)

"אהרון אוכל כל הקרבנות" – אהרון מברר את הקרבנות ומעלה אותם לשורשם על-ידי אכילתו, דבר המוכיח שהוא עצמו מבורר בתכלית, שאם לא כן, לא היה יכול לברר את זולתו.

"עכשיו יצא ממנו קרבן?" – כיצד אפוא ייתכן שהוא בעצמו נזקק לבירור ולהעלאה על-ידי הבאת קרבן משלו?

התשובה היא, שבזכות זה שאהרון יורד מדרגתו כדי לברר ולהעלות את הבחינות שלמטה ממנו, הוא מתעלה לבחינות הנעלות ממנו ומתברר על-ידן.

(לקוטי תורה ויקרא עמ' ז)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת צו
ט"ז באדר-ב'

הפטרת פרשת צו: "כה אמר ה'... אבדה האמונה ונכרתה מפיהם. כה אמר ה' אל יתהלל... נאם ה'" (ירמיהו ז,כא-כח. ט,כב-כד)¹.

_______________________________

 1)    ספר-המנהגים עמ' 33.