נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1132 - כל המדורים ברצף
	מסירות נפש כדי לטהר יהודי במצב ירוד
	הציפייה מעוררת לבקש בכל עת
	מדוע אין בנין בית המקדש דוחה שבת?
	פרשת שמיני
	בין מוסר לחסידות
	קדושתם של נדב ואביהוא
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1132, ערב שבת-קודש פרשת שמיני / פרה, כ"ב באדר-שני ה'תשע"ו (01.04.2016)

  דבר מלכות

מסירות נפש כדי לטהר יהודי במצב ירוד

אין להסתפק בהתעוררות הפורים שלמעלה מטעם-ודעת – יש להמשיכה בעבודה מסודרת לטהר עצמו מדברים בלתי-רצויים * שאלת משה רבינו: כיצד יוכל להשפיל עצמו לדרגת יהודי שהגיע לטומאה חמורה כל-כך? * גם יהודי בבחינת "טמא מת" ברוחניות – אל ייפול בייאוש; משה רבינו כבר דאג עבורו שיוכל להיטהר * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. הסדר הוא שלאחרי פורים באים לשבת פרשת פרה,

- לפני פורים קורין פרשת שקלים, ולאחריה פרשת זכור [שחיובה מדאורייתא¹, ולא עוד אלא שלדעת רוב הפוסקים הרי היא חובת היחיד – דלא כקריאת התורה מצד תקנת משה כדי שלא ישהו ג' ימים בלא תורה², שזוהי תקנה על הציבור, ואינה חובת היחיד³, מה שאין כן קריאת פרשת זכור אינה חובת הציבור, אלא חובת היחיד⁴ – שפעם בשנה (לכל-הפחות) ישמע פרשת זכור, "זכור את אשר עשה לך עמלק גו' לא תשכח"⁵]; ולאחרי פורים קורין פרשת פרה –

שבה מדובר אודות הטהרה דטומאת מת.

ופרשת פרה היא ההקדמה (שאי אפשר בלאו הכי) לפרשת החודש ולחג הפסח⁶.

ועניין נוסף בסדר הפרשיות – שבין פרשת שקלים, פרשת זכור ופרשת פרה, יכול להיות הפסק באמצע, מה שאין כן בין פרשת פרה לפרשת החודש אין הפסק⁷, אלא בשבת שלאחרי שבת פרשת פרה קורין פרשת החודש.

ב. ויש לבאר המוסר-השכל בעבודת האדם:

מצד גודל ההתפעלות מזה שבימי הפורים הגיעו למעמד ומצב ד"לא ידע", למעלה מטעם ודעת, שמצד זה היה הדילוג מעומק תחת לעומק רום ולמעלה יותר, על-ידי ההתאחדות עם עצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא – יכול לחשוב לעצמו שמי ידמה לו ומי ישווה לו ומי יערוך אליו!...

על כך אומרים לו:

המעמד ומצב שבימי הפורים אינו אלא הזזה כללית, היינו, שהעמידה במסירת נפש במשך כל השנה כולה בימים ההם, פועלת שגם בזמן הזה יכולים על-ידי הזזה כללית להתהפך מן הקצה אל הקצה, "ונהפוך הוא", אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו⁸, לדלג מעומק תחת, שאול תחתיות, לעומק רום ולמעלה יותר;

אבל, לא זוהי תכלית כוונת בריאת העולם, וכיוון שכן, אין זה מספיק עבור יהודי, שממנו תובעים – לא לעשות מה שמוצא חן בעיניו, ואפילו לא מה שמוצא חן בעיני נפשו האלקית, כי אם – שכל מציאותו תהיה למלא את הרצון העליון, והרי רצון העליון הוא שאלקות יהיה בגילוי, "אותותינו ראינו", ראיית אלקות במוחש, בכל פרטי הדרגות דסדר השתלשלות,

- ואף שמקווים לייעוד שגילויים אלה יתבטלו "כשרגא⁹ בטיהרא"¹⁰, מכל מקום, יש צורך גם ב"שרגא" -

ובשביל הגילויים – לא מספיק עניין "כי אתה אבינו", אלא צריך להיות גם "אברהם ידענו" ו"ישראל יכירנו", היינו, שתהיה העבודה מצד האהבה והעבודה מצד היראה, וגם אהבה ויראה כשלעצמם,

ובמילא, צריך כל אחד ואחד מאתנו לידע, שאפילו אם בימי הפורים עמד בתנועה של מסירת נפש ופעל בעצמו הזזה כדבעי למהוי, להשתנות לגמרי – צריך עכשיו להתחיל לחשוב אודות עניין טהרת טמאים.

ולכן קורין לאחרי פורים פרשת פרה, שבה מדובר אודות טומאת מיתה, שבאה לעולם בגלל נחש הקדמוני שגרם לחטא עץ הדעת, שורש החטאים – להורות שלאחרי ההזזה הכללית, צריך לרחוץ ולהיטהר מכל העניינים הלא-טובים שחטא ופגם ועבר את הדרך.

וכאמור, כאשר יהודי מתחיל ופותח "כחודה של מחט" [אפילו אם הוא רק אומר "רוצה אני", אף-על-פי שהסיבה לכך היא מפני ש"כופין אותו"... כפסק-דין הרמב"ם¹¹ שגם זה מספיק, כיוון שרצונו האמיתי של כל יהודי "לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות", אלא "יצרו הוא שאנסו", "וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו", אזי מתגלה רצונו האמיתי] – עוזר לו הקב"ה ופותח לו "כפתחו של אולם".

ג. ופרשת פרה היא ההקדמה – שאי אפשר בלאו הכי – שממנה באים מיד ללא הפסק, לפרשת החודש:

ענינה של פרשת החודש – "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"¹² – מבואר במדרש¹³: "משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חודש של גאולה" – הגאולה מ(טומאת) מצרים.

וכן תהיה לנו – ש"כימי צאתך מארץ מצרים"¹⁴, שאז נאמרה פרשת החודש, כך תהיה בעגלא דידן ובמהרה דידן ולמטה מעשרה טפחים, הגאולה השלימה והאמיתית, "אראנו נפלאות"¹⁴.

ובפשטות – שהקב"ה יוציא אותנו מהגלות, מהחושך כפול ומכופל, ונראה בעיני בשר ובמוחש את כל העניינים – ש"לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"¹⁵, "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"¹⁶, שאפילו הבשר ("כל בשר") של הגוף הגשמי יראה את כוח הפועל בנפעל¹⁷, "בדבר ה' שמים נעשו גו'"¹⁸, היינו, שבכל דבר גשמי ובכל דבר שהיה עד עתה חומרי – יראו במוחש ובחיים היום-יומיים את הרוחניות שבו, ויתירה מזה, שיראו את ה"דבר ה'" שמהוה ומחיה ומקיים אותו – בגאולה שלימה ואמיתית, במהרה בימינו אמן.

* * *

ד. בנוגע¹⁹ למצוות פרה אדומה . . נאמר²⁰: "זאת חוקת התורה".

לכאורה אינו מובן: כיוון שהמדובר הוא אודות מצווה פרטית – מדוע נאמר בה הלשון "זאת חוקת התורה", ולא "זאת חוקת הפרה" וכיוצא-בזה?

וההסברה בזה²¹ – לפי שמצוות פרה אדומה הוא עניין כללי, שנוגע לכללות עניין התורה, כדלקמן.

ה. מצוות פרה אדומה באה לטהר את האדם מטומאת מת:

טומאת מת היא טומאה חמורה ביותר, כדאיתא במדרש²² שדווקא בנוגע לטומאת מת שאל משה רבינו להקב"ה "אם נטמא זה במה תהא טהרתו", ועד ש"נתכרכמו פניו של משה". וטעם הדבר, כי, קדושה היא חיות, ואילו מיתה (רחמנא-ליצלן) שהיא היפך החיות, היא היפך הקדושה לגמרי.

וזוהי מעלתה של פרה אדומה – שמטהרת גם מטומאה חמורה זו.

ועל זה נאמר²⁰ "ויקחו אליך פרה אדומה" – שטהרת טומאה חמורה זו על-ידי פרה אדומה היא בכוחו של משה רבינו דווקא, שכן, אף ששחיטת הפרה וכו' היתה על-ידי אלעזר הכהן (מצוותה בסגן)²³, מכל מקום, מדגישה התורה "ויקחו אליך פרה אדומה גו'", "אליך" דייקא, "לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר"²⁴.

ועל דרך זה בנוגע לכל הדורות שלאחרי זה – שבכל שמונת הפרות שנעשו בזמן בית שני²⁵, וכן בפרה העשירית ש"יעשה המלך המשיח"²⁶, השתמשו (לקדש הכהנים העושים את הפרה) באפר הפרה שעשה משה במדבר²⁷.

ו. ועניין נוסף מצינו בפרה אדומה – ש"מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים"²⁸:

והעניין בזה – שבכדי לטהר יהודי שנטמא (רח"ל) בטומאה הכי חמורה, יש צורך בעניין המסירת-נפש, כמודגש בכך שהכהן המטהר נעשה טמא כדי לפעול עניין הטהרה.

ומסירות נפש זו מודגשת אצל משה רבינו:

התעסקותו של משה רבינו בפרה אדומה שמטהרת מטומאת מת, מהוה ירידה עבורו, שהרי, משה רבינו עצמו היה למעלה מעניין זה לגמרי, ועד כדי כך, שתמה "במה תהא טהרתו", ועד ש"נתכרכמו פניו",

– והביאור בזה, שבכדי לתקן עניין בלתי-רצוי, צריך להיות איזו שייכות לכך (כידוע הסיפור אודות אדמו"ר האמצעי²⁹), וכיוון שלא היתה לו שום שייכות לטומאת מת, אפילו לא בדקות דדקות, לכך תמה ואמר "במה תהא טהרתו", עד ש"נתכרכמו פניו" –

ואף-על-פי-כן, כדי לטהר יהודי שנטמא בטומאה חמורה, כולל גם להבטיח ("צו פאַרזיכערן") גם את טהרתו של יהודי שיהיה לאחרי כמה וכמה דורות (כאמור, שבאפר הפרה שעשה משה השתמשו בשביל כל הפרות שנעשו במשך כל הדורות לאחרי זה) – לא התחשב משה רבינו בירידה שלו, והשתדל ("ער האָט זיך אַריינגעלייגט") מתוך מסירת נפש בעניין פרה אדומה.

ז. ולכן נאמר בפרה אדומה "זאת חוקת התורה" – כיוון שזהו עניין כללי שנוגע לכללות התורה:

כאשר יהודי מרגיש בעצמו עניין של טומאת מת ברוחניות, כלומר, שחסרה לו חיות בענייני תורה ומצוות, [ולהעיר, שבזמננו זה "כולנו טמאי מתים"³⁰] – יכול הוא לבוא, ח"ו, לידי מצב של ייאוש כו'.

ובכן, עליו לדעת, שאין לו להתייאש, כיוון שמשה רבינו הבטיח את טהרתו!

– משה רבינו היה אמנם למעלה לגמרי מעניין זה, אבל אף-על-פי-כן, מסר את נפשו לעשות פרה אדומה, כדי להבטיח את טהרתם של בני-ישראל שבדורו ובני-ישראל שבכל הדורות שלאחרי זה, שגם אם יטמאו בטומאה הכי חמורה, יהיו יכולים להיטהר מטומאה זו.

ולכן, בכל הזמנים כולם, גם כאשר משה רבינו לא נמצא ("ווען משה איז ניטאָ"), אין ליפול בייאוש בגלל חומר עניין טומאת מת, כיוון ש"אפר פרה של משה לא כלה"³¹, "שלך קיימת"³².

ואף-על-פי שאין אנו יודעים היכן נמצא אפר זה – הרי הוא קיים, וכשיבוא משיח ימצאו אותו וישתמשו בו בשביל פרה העשירית, ובמילא, "מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה"³³.

ח. וכן הוא גם בנוגע ל. . כ"ק מו"ח אדמו"ר, משה שבדורנו,

– כמאמר חז"ל³⁴ "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", ולא רק "אתפשטותא דמשה", אלא משה בשלימותו ("דער גאַנצער משה"), כי, בכל דור ודור הרי זה אותו משה ("דער זעלבער משה"), אלא שהגופים מחולקים³⁵ בהתאם ולפי אנשי הדור –

שהתעסק בעצמו בכל העניינים – אפילו בעניינים פשוטים – כדי לטהר את בני-ישראל, ועד לטהרה מעניינים כאלה שהם בדוגמת טומאת מת!

– כ"ק מו"ח אדמו"ר מצד עצמו היה למעלה לגמרי ולא היתה לו שום שייכות לעניינים אלה, אפילו בדקות דדקות, ואף-על-פי-כן, השפיל את עצמו ("ער האָט זיך אַראָפּגעלאָזט") בעניינים פשוטים ביותר, דבר שהיה כרוך אצלו במסירת-נפש ממש... וכל כך למה? – כדי לטהר יהודי מטומאת מת!...

ולכן, גם עכשיו אין להתייאש ולפחד משום דבר, אפילו לא מטומאת מת, כיוון שגם עכשיו אפרו (של משה שבדורנו) קיים! [. .].

(מהתוועדות חג הפורים תשי"ב, תורת מנחם כרך ה עמ' 64-66.

וש"פ חוקת-בלק תשי"ב, תורת מנחם כרך ו עמ' 39-42. בלתי מוגה)

________________________

1)     ראה טושו"ע או"ח סו"ס תרפה, ובנ"כ.

2)     רמב"ם הל' תפלה רפי"ב.

3)     "כסברת המלחמות מגילה פ"א ד"ה ועוד אמר. וראה צפנת פענח להל' תפלה פי"ב ה"ה" (אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ח ע' רנו. ח"ט ע' עט. וראה לקו"ש ח"ד ס"ע 1283. וש"נ).

4)     ראה שו"ת בנין שלמה סנ"ד. הובא באנציק' תלמודית ערך זכירת מעשה עמלק ס"ב (כרך יב ע' רכא).

5)     תצא כה, יז-יט.

6)     ראה מגילה כט, א ובפרש"י. ירושלמי מגילה פ"ג ה"ה.

7)     ירושלמי שם. רמב"ם שם פי"ג הכ"א.

8)     ראה זח"א ד, א. תניא פ"י. פכ"ז.

9)     לשון חז"ל - חולין ס, ב.

10)   ראה תו"א מג"א צ, ד. קיט, ב. לעיל בהמאמר (ע' 9).

11)   הל' גירושין ספ"ב.

12)   בא יב, ב.

13)   שמו"ר פט"ו, יא.

14)   מיכה ז, טו.

15)   ישעי' ל, כ. וראה תניא פל"ו (מו, א).

16)   ישעי' מ, ה.

17)   ראה תו"ח תצוה תפא, ב ואילך. ועוד.

18)   תהלים לג, ו.

19)   כמה ענינים הבאים לקמן (עד סוס"ח) – נדפסו בתוספת ביאור וכו' בלקו"ש ח"ד ע' 1056 ואילך (בשילוב שיחת ש"פ חוקת השי"ת). – בהוצאה זו נדפסה השיחה כצורתה בהנחה בלתי מוגה (המו"ל).

20)   חוקת יט, ב.

21)   ראה לקו"ת ריש פרשתנו (חוקת) נו, א. ועייג"כ במפרשים עה"ת.

22)   תנחומא פרשתנו (חוקת) ו. במדב"ר שם פי"ט, ד.

23)   שם, ג (ובפרש"י).

24)   פרש"י עה"פ.

25)   ראה פרה פ"ג מ"ה. רמב"ם הל' פרה אדומה ספ"ג.

26)   רמב"ם שם (נתבאר בארוכה בלקו"ש חכ"ח ע' 131 ואילך).

27)   ראה פרה שם "ומאחת" (ועד"ז ברמב"ם שם פ"ב ה"ו) ובפי' משנה אחרונה שם. ולהעיר ג"כ מבמדב"ר שם, ו (בפירוש ידי משה ומהרז"ו שם). גור ארי' ושפתי חכמים (לפרש"י עה"פ שם). של"ה חלק תושב"כ דרוש לפ' פרה (שנט, ב) (וראה גם סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 347 הערה 49; ע' 350 הערה 60).

28)   חינוך מצווה שצז. וראה תנחומא שם ז. במדב"ר שם, ה.

29)   ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' שעט ואילך.

30)   לשון היראים סשכ"ה (בהשלם – סרע"ז). רדב"ז הל' ביכורים פ"ה ה"ט. ב"ח יו"ד סשכ"ב. מג"א או"ח סתקס"א סק"ב. ובכ"מ.

31)   רש"י יומא ד, רע"א (ד"ה מכל).

32)   תנחומא שם ח. במדב"ר שם, ו.

33)   ראה יומא סב, סע"ב. וש"נ. הנסמן בשד"ח קונטרס הכללים (כרך ג) מערכת המ"ם כלל קסא.

34)   תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).

35)   ראה גם לקו"ש חכ"ו ע' 7.

 משיח וגאולה בפרשה

הציפייה מעוררת לבקש בכל עת

בקשת הגאולה בתוך הלכה?!

בהלכות פרה אדומה אומר הרמב"ם: ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצווה זו עד שחרב הבית בשנייה, ראשונה עשה משה רבינו, שנייה עשה עזרא ושבע מעזרא עד חורבן הבית, והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אמן כן יהי רצון.

...צריך אמנם להבין . . בנוגע לסיום דברי הרמב"ם "והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אמן כן יהי רצון" – שזה אינו מוזכר אפילו במדרשי רז"ל שיש לומר שהם מקורו של הרמב"ם!

...ויש לומר הביאור בזה:

בנוגע לחיוב להאמין בביאת המשיח, פוסק הרמב"ם בהלכות מלכים "וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו . . הוא כופר . . בתורה ובמשה רבינו". זאת אומרת, אין זה מספיק להאמין בביאת המשיח, אלא מחויבים לקוות ולחכות לביאת המשיח.

ואם כן מובן, שכשם שעניין האמונה בביאת המשיח הוא עניין תמידי, על דרך זה החיוב של "מחכה לביאתו" הנו חיוב תמידי, יהודי צריך תמיד לקוות ולחכות למשיח, ועוד יותר, כפי שאומרים בתפילה – "כי לישועתך קווינו כל היום".

עניין זה של "מחכה לביאתו" שכפשטות לשון ההלכה הינו הרגש (לא ידיעה בעלמא), בא על-ידי שיהודי מרגיש שאין לו ביכולת להיות בשלמות בלי ביאת המשיח, ובמילא עומד הוא בתקווה תמידית לביאת המשיח, תוך הרגשה שללא זה הרי הוא "חסר". ומכך מובן, שכאשר אחד – שהנו מחכה לביאת המשיח – מזכיר עניין בשייכות למשיח, יהיה זה אפילו בדרך אגב – אינו יכול "לעבור על כך", אלא זה מעורר אצלו מיד רגשי הציפייה למשיח, ונהיה זה צרכו, וצריך הוא להתפלל על זה, לומר תפילה על מילוי חסרונו – שיזכה במהרה, בהקדם, תיכף לביאת המשיח.

וזוהי כוונת הרמב"ם ב – א)הכניסו את תפילת "מהרה יגלה אכי"ר", בכלל, ו – ב) הוסיף "מהרה", מה שיותר מהר, ו – ג) דווקא שלא במקומה, בהלכות פרה אדומה – בכך מדגיש הרמב"ם הלכה, עד כמה צריך להיות ה"מחכה לביאתו", גם כאשר עניין המשיח עולה בדרך אגב, בעניין אחר, צריך הדבר לעורר מיד אצל היהודי תפילה "מהרה יגלה אכי"ר"!

טהרת אפר הפרה והגאולה מהגלות

[. .] כללות עניין הגלות הנו מצב של טומאת מת. נוסף על העניין כפשוטו, שהננו טמאי מתים, הרי זה גם התוכן הרוחני של הגלות: סיבת הגלות הרי זה "חטאינו" – כשחסר ב"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" – במילא חסר ב"חיים כולכם היום".

ואפר הפרה – הטהרה מטומאת מת – מרמז על הגאולה מהגלות, הטהרה מהמצב של פירוד מדבקות בה' אלקים חיים.

ויש לומר שזהו הדיוק בנבואת הגאולה "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" – זריקה דווקא, זאת אומרת, הטהרה על-ידי הזאה – "הזיית מי חטאת המעבירין טומאת המת", שטהרה זו באה בגלוי בביאת משיח צדקנו,

יבוא ויגאלנו במהרה בימינו ממש, ובלשון הרמב"ם "מהרה יגלה אמן כן יהי רצון".

(ליקוטי שיחות כרך כח, עמ' 131)

 ניצוצי רבי

מדוע אין בנין בית המקדש דוחה שבת?

חקירה למשמעות דברי הרבי בעניין חיוב מצות צדקה; נתינה בכל יום, נתינה בחיוב של כל השנה, והנתינה בפורים; האם יש לרוץ ולחפש אחר עני או די בהפרשה לצדקה? * ביאורו של הרבי שופך אור על הסיבה מדוע אין בנין בית המקדש דוחה שבת * ומה ענה לטוענים כי אינם רוצים להוסיף מנהגים חדשים? * רשימה נוספת בסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

צדקה - בהפרשה או בנתינה?

בשיחתו לפורים מתבטא הרבי כך (לקוטי שיחות כרך טז עמ' 366):

עניין הצדקה היא מצוה בכל השנה כולה; בפורים ישנו חידוש שלא די בכך שבשעה שמוצא עני הרי הוא מקיים את "פתוח תפתח" ו"נתון תיתן" – אלא עליו לחפש ולמצוא - שני עניים וליתן להם (באופן של) מתנות.

עד כאן דברי קדשו.

לכאורה ניתן היה להצביע על מעין מקור מפורש לדברי הרבי בדברי התוספות במסכת ראש השנה ד,א ד"ה צדקות ומעשרות:

והא דאמר רבא לקמן (דף ו.) וצדקה מיחייב עלה לאלתר – הני מילי דקיימי עניים, אבל לא מיחייב להדורי בתרייהו [=אם מצויים עניים, אך אין הוא מחוייב לחזר אחריהם] כל זמן שלא עברו שלשה רגלים. וכן כתב הר"ן שם ד"ה וצדקה: "דכל היכא דלא קיימי עניים צריך להפריש.. ומניח אצלו עד שיבואו עניים אבל לחזר אחריהם אין לנו כו'",

ברם אין זה מקור ברור לעניינינו. כי המדובר שם בצדקה (יזומה) שאדם חייב את עצמו מרצונו.

ואמנם לעניין צדקה בכלל מפורש במסכת שבת קד,א: מה דרכו של גומל חסד לרוץ אחר דלים כו'. ואכן על פי זה קבע הגאון הראגוצ'ובי ב'צפנת פענח' הלכות מתנות עניים פ"ז הלכה ה: רוצה לומר דזה מוטל עליו החיוב לחפש עניים.

אלא שדברי הראגוצ'ובי נסובו על מה ששנינו במסכת בבא בתרא ט,א: לעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה (וכן נפסק ברמב"ם הל' מתנות עניים שם), שזהו חיוב צדקה על פי הלכה.

וכן פסק האור חיים הקדוש בספרו 'ראשון לציון' ריש הלכות צדקה סימן רמז: דאפילו מבלי תובעים אותו מצוה על האדם להפריש ממונו לצדקה ולחפש עני לתת לו.

ובפשטות כוונת הרבי היא לגבי צדקה בכל יום - שלפועל אין גדר מצות צדקה בכל יום בחיפוש וכו'. ואילו דבריהם נאמרו לגבי חיוב צדקה בכלל במשך השנה.

ואף שגם לגבי כל יום נפסק בשו"ע סימן צב וסימן רמט "טוב ליתן פרוטה לעני קודם (כל) תפילה".

וכן כתב הרב החיד"א (יו"ד ר"ס רמז) "יש להזהר לקיים מצוה זו בכל יום ויום". והרבי מוסיף ואומר "מצות הצדקה – זמנה בכל השנה כולה, בכל יום ויום. והדגשה מיוחדת בזה – לפני התפילה". אולם הרבי עצמו מציין "שלא כולם מקפידים ליתן צדקה בכל יום" (התוועדויות תשמ"ו כרך א' עמ' 397) – ולכן יסד את קרן השנה.

ועוד כתב הרבי (אגרות קודש כרך ח"י עמ' סד): "שענין הצדקה אין הדיוק לתת הפרוטות תיכף בקופה של צדקה או לתתם תיכף ומיד לעני". באם אין שני העניינים מן המוכן - והעיקר הוא בהפרשה - ראה לבושי שרד (להג"ר שלמה אייבשיץ), הנעתק על ידי רבינו הצמח צדק ב'אור התורה' על מאמרי רז"ל, עמ' מ, וכן מצוטט באגרות קודש כרך יד עמ' עט. וראה גם התוועדויות תשמ"ח כרך ג' עמ' 464- 465.

ואמנם בתשמ"ח שם נאמר: "מובן ופשוט שצריך לעשות כל התלוי בו לחפש עני.. ומובן שמיד צריך להשתדל לחפש את העני.." (ראה שם עוד).

אמנם לפועל, סוף סוף כוונת הרבי בשיחה היא, כי גדר הצדקה בכל השנה בכלל הוא בהפרשה, מה שאין כן בפורים, וק"ל.

חידוש רק בלעומת הקדושה?

במספר מקומות מצינו התייחסויות הרבי לטענת ההשתמטות ממנהגי ישראל שנראים חדשים, הקשורים בדרך כלל לנשיאי החסידות ודרכיה - בגלל היותם לכאורה נגד מנהגים קודמים. הנה כמה דוגמאות:

בשנת תשמ"א לעניין הדלקת נש"ק (לקוטי-שיחות כרך כא עמ' 382) התבטא הרבי:

מנהג נשי משפחתה מאז היה . . שלא לקרות פייפערס [=עיתונים], שלא ללמוד כלל לימודי חול . . האם בזה מדייקת לעשות כמנהגם? או על-כל-פנים לא לעשות בפועל נגד מנהגם ובגלוי? - באם מוסיפים בענינים של חושך, פשוט שמוכרח להוסיף בעניני אורה.

בשנת תשכ"ד, לעניין לימוד החסידות (ונוסח התפילה שתיקן אדמו"ר הזקן) הובאו דברי הרבי (בספר 'שליחות חיי' עמ' 162-163) כדלהלן:

וכי אתה עושה הכל לפי דעת הגאון מווילנה? וכי הגאון מווילנה אמר לתלמידיו לקרוא עיתון או ללמוד גיאוגרפיה? . . אחרי שחלה ירידה בדורות אחרונים, ראו צורך ללמוד גם חסידות, ובישיבות מוסר - מוסר. לימוד החסידות היא רפואה . . ואם יש מחלה חדשה, ישתמשו בתרופה חדשה".

(וראה עוד לקוטי שיחות כרך כה עמ' 377).

גרעין רעיון זה מצינו ב'יערות דבש' חלק ב דרוש ה לחודש אלול ד"ה "אבל":

"אבל על כל פנים אינם משגיחים בזה כלל, והכל כמצות אנשים מלומדה, מנהג ונימוס אבותם . . ואם יאמרו להם למה אתה עושה כך, ישיבו כך נהגו אבותינו ולא לנו לחדש דבר, ואני השבתי להם כמה פעמים, כאשר כתבתי כבר, אֵי שוטים, למה תרבו לשתות קאפע וטע ושאקלאדע [=קפה, תה ושוקולד] שלא נהגו בו אבותיכם תמול שלשום, אבותיכם לא הלכו במלבושים יקרים .. ולא נהגו בחדרים בנויים לתלפיות .. כלים מכלים שונים .. ואתם תוסיפו מדי יום ביומו .. ואם תבואו לקיום מצוות תאמרו, ימים ראשונים היו טובים ואין לשנות".

וממשיך: ש"אמת חס וחלילה לשנות מנהג קדמונים .. [אבל מה ש]לא היה אפשר לקיים המצווה כראוי, ואין שעת הדחק ראיה מן התורה, לא נלבש עוז לקיים מצווה כראוי[?] - הלא עינינו רואות כובד ואורך הגלות, ואם לא נתאמץ בתורה ומצוות כראוי, איך יהיה עזר וצרי לכאבנו, בעוונותינו הרבים". עיין שם.

אין בנין המקדש דוחה שבת

במספר הזדמנויות (ראה גם תורת מנחם כרך כ עמ' 197-6; שיחת ש"פ פינחס תשל"ד ס"ג; ועוד) ביאר הרבי את מאמר חז"ל בנוגע לתשעה באב שחל בשבת ש"אוכל בשר ושותה יין ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו".

וקשה: למה נקטו סעודת שלמה דווקא ולא מלכים אחרים?

אלא: בית-המקדש נקרא בנין (דוד ו)שלמה, וכשמגיע תשעה-באב הרי לכאורה זה יום עצב כי בניינו של שלמה חרב. קובעת אפוא תורת אמת, ששבת ענינה למעלה מכל שבירה וחורבן ו"כאילו לא נחרב בית המקדש כלל", ושלמה הוא (כביכול) כבעת מלכותו. עד כאן תוכן דברי קדשו.

ולאור ביאור זה יומתק מה שאין בנין בית המקדש דוחה שבת (שבועות טו, ב. וש"נ), וקל להבין.

 ממעייני החסידות

פרשת שמיני

עגל בן בקר לחטאת (ט,ב)

להודיע שמכפר לו הקב"ה על-ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה (רש"י)

נשאלת השאלה: הלוא בימי המילואים כבר הקריב אהרון קרבן לכפר על חטא העגל (תצווה כט, וברש"י שם) ואם-כן מדוע הוצרך לקרבן נוסף?

בספר התניא (איגרת התשובה פרק ד) מבואר שבכפרה יש שני עניינים: א) כפרת העוון, ב) שיהיה החוטא מרוצה וחביב לפני הקב"ה כקודם החטא (וכמו אדם שחטא כנגד המלך, שגם לאחר שפייס את המלך והמלך כבר מחל לו, שולח הוא דורון למלך כדי להיות מרוצה וחביב לפניו כמו קודם החטא).

ולפי זה, הקרבן שהקריב אהרון בימי המילואים השיג כפרה וסליחה (לנפש האדם), ואילו הקרבן שהקריב ביום השמיני היה בגדר 'דורון' (נחת-רוח לה' יתברך).

זה גם הדיוק "להודיע שמכפר לו הקב"ה": התורה מודיעה את חיבתו של אהרון, שחזר להיות "מרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא".

(לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 19)

זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ט,ו)

אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע תעבירו מליבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם, כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו... עשיתם כן – וירא אליכם כבוד ה' (תורת כהנים)

יש כאן שילוב מעניין של נגלה ונסתר. שכן הספרא נקרא 'החמור שבספרים', מפאת היותו מרובה בהלכות (תוספות ברכות יח), והנה לפנינו קטע 'חסידי' מובהק...

(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 304)

ויבא משה ואהרן אל אהל מועד (ט,כג)

למה נכנס משה עם אהרן? ללמדו על מעשה הקטורת. דבר אחר: כיוון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות . . ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער . . מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים, וירדה שכינה לישראל (רש"י)

"משה" – עניינו תורה, ככתוב: "תורה ציווה לנו משה".

"אהרן" – עניינו תפילה, כי התפילות הם במקום קרבנות, עבודתו של אהרון.

פירושו הראשון של רש"י, שאהרן נכנס ללמוד את מעשה הקטרת, רומז לנו שעבודת התפילה זקוקה לתורה. כלומר: גם בעת התפילה יש להרגיש את העניין בתורה שנלמד לפני התפילה. פירושו השני של רש"י, שמשה נכנס כדי להתפלל עבור אהרן, רומז על כך שלימוד התורה זקוק לתפילה, היינו שגם בעת הלימוד צריכים לחוש את החום וההתלהבות של שעת התפילה.

(משיחת שבת-קודש פרשת שמיני ה'תש"מ)

ויבא משה ואהרן אל אוהל מועד (ט,כג)

למה נכנס משה עם אהרון? ללמדו על מעשה הקטורת (רש"י)

"קטורת" – עניינה "בחד קטירא אתקטרנא", דהיינו קישור וייחוד.

"ללמדו על מעשה הקטורת" – נמצא שמשה לימד את אהרון כיצד להתקשר עם הקב"ה בתכלית הדבקות והייחוד. ואף שאהרון כבר הקריב את קרבנות היום, שבאמצעותם בוודאי זכה לקרבת אלוקים ("קרבן" מלשון קירוב), בכל זאת צמאה נפשו להתקשרות ולדבקות העליונה של בחינת 'קטורת'.

(משיחת שבת-קודש פרשת שמיני ה'תש"מ)

ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם (ט,כג)

כל שבעת ימי המילואים... לא שרתה בו שכינה (רש"י)

מדוע אכן לא שרתה השכינה בשבעת ימי המילואים? והרי אף בימים אלו הקריבו קרבנות.

אלא גם בשבעת ימי המילואים שרתה השכינה במשכן, אך זו היתה דרגה באלוקות שנמשכה על-ידי עבודת ישראל. ואילו בשמיני למילואים היתה השראת השכינה מדרגה נעלית יותר – מבחינה כזו שאין עבודת ישראל 'מגיעה' לשם, והיא נמשכת מצד 'אתערותא דלעילא'.

לכן הגיע גילוי זה "אל כל העם", גם לאלו שהם בבחינת 'עם', מלשון 'גחלים עוממות'. שכן זו היא המידה: דווקא הגילויים הנעלים ביותר מגיעים עד למטה ביותר – "כל הגבוה יותר יורד למטה יותר".

זהו גם מה שבירכם משה "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י). כלומר: גילוי נעלה זה יגיע וישרֶה גם בכוח המעשה, שהוא הכוח התחתון ביותר שבאדם.

(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 237)

ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם (י,ב)

היום השמיני לחנוכת המשכן (שבו מתו נדב ואביהוא) שייך לחנוכה, שכן מלאכת המשכן נגמרה בכ"ה בכסלו, אלא שחנוכת המשכן נדחתה עד א' בניסן (ולכן קוראים בחנוכה את פרשת הנשיאים, פרשת חנוכת המשכן).

והרי רמז לחנוכת המשכן במילה 'חנוכה':

ח – יום שמיני למילואים, נו – בגימטרייה נד"ב (56), כה – בגימטרייה אביהו"א (25).

רמז שביום השמיני למילואים נסתלקו נדב ואביהוא.

(לקוטי לוי-יצחק לזוהר ב עמ' רסח)

מפרסת פרסה (יא,ג)

נאמר בספרים שפרסה סדוקה רומזת ל'קליפת נוגה', שיש בה גם טוב וגם רע. מכיוון שבהמה זו שייכת לקליפת נוגה, היא מותרת באכילה, שהרי ניתן הכוח לבררה ולהעלותה לקדושה (על-ידי אכילת בשרה וניצול כוח האכילה לעבודת-ה'). ואילו פרסה קלוטה מורה שהבהמה שייכת ל'שלוש קליפות הטמאות', שכולן רע, ואי-אפשר לבררה ולהכניסה לתחום הקדושה.

מוסיף על כך אדמו"ר ה'צמח-צדק':

זוהי משמעות הלשון 'קלוטה' – הניצוץ האלוקי שבבהמה זו נקשר ונקלט בה באופן כזה שאי-אפשר להוציאו ממנה. וזהו גם פירוש 'אסור' – הניצוץ אסור וקשור בתוך הדבר ואי-אפשר להעלותו.

ועוד אומר אדמו"ר ה'צמח-צדק':

פרסה סדוקה – רומזת לאדם שאכילתו ושתייתו ושאר מעשיו הגשמיים נחלקים לשניים: (א) האכילה עצמה, שהיא מעשה בהמי; (ב) הכוונה שהיא לשם שמים.

פרסה קלוטה – רומזת לאדם שאצלו גם כוונת האכילה היא בהמית, למלאות תאותו בלבד, כך שהאכילה והכוונה שוות.

(אור התורה ויקרא, עמ' מח)

 דרכי החסידות

בין מוסר לחסידות

שמחה וקרן אורה במקום מרירות ועצבות

החילוק שבין שיטת המוסר לשיטת החסידות:

בשתי השיטות התכלית היא - "את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם",

אלא שהחילוק הוא, שבשיטת המוסר ההדגשה היא על עניין "סור מרע", על ידי ההתבוננות בשפלות הגוף והעניינים החומריים, ולאחרי הקדמה זו בא גם ל"עשה טוב";

מה שאין כן בשיטת החסידות ההדגשה היא על עניין "עשה טוב", על ידי ההתבוננות במעלתה של נפש האלקית, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש", ואשר על ידי קיום המצוות, אפילו מצווה קלה, מתאחדים עם מלך מלכי המלכים הקב"ה - שלכן, שום דבר לא יקשה בעיניו כדי לקיים רצון הבורא.

ומובן, שב' שיטות אלו שייכים לכל אחד ואחד מישראל - שהרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", כך, שתמיד יכול להתבונן בשפלות הגוף; ולאידך, גם אצל קל שבקלים ופושעי ישראל ישנו גודל המעלה שבקיום המצוות, כך, שיכולים תמיד להתחיל בהתבוננות בגודל עניין "עשה טוב".

והרי רואים בפועל החילוק בין ב' השיטות - שכאשר עוסקים בעניין "סור מרע", הרי זה פועל רגש של מרירות, או אפילו גם עצבות, ולאחרי כל זה הנה לפעמים מצליח לצאת ממעמדו ומצבו, שאז היה כדאי הדבר, ולפעמים אינו מצליח לצאת ממעמדו ומצבו, ונמצא שהיה כל ימיו במרירות ועצבות מצד שפלות הגוף ועניינים החומריים; מה שאין כן כאשר עוסקים בעניין "עשה טוב", הרי זה פועל רגש של חדווה ושמחה, ואם כן, לא מבעי כאשר מצליח בעבודתו בשלימות, אלא גם כאשר מצליח במידה קטנה, הרי בינתיים היה במעמד ומצב של שמחה, בקרן אורה.

(תורת מנחם – התוועדויות תשי"ז חלק ב (יט) ע' 310)

פרנסה של גביר נכבד או מקבץ נדבות

שאל אחד מהמסובים: כאשר מזדמן לפעמים שאין זמן על עבודה שבלב בתפלה אם יכולים לצאת על ידי לימוד ספרי מוסר כמו ראשית חכמה וכו'.

וענה כ"ק אדמו"ר שליט"א [הריי"צ נ"ע]: ישנם כמה סוגי עסקים. למשל, כאשר אדם נוסע מהעיר למצוא לו עסק ולעשות כלי לפרנסה. פוגש בו ידיד ושואלו: אברהם, להיכן אתה נוסע? והוא עונה: הולך אני למצוא עסק בקבלנות.

אחר כך פוגש [הידיד] יהודי אחר, שואל גם אותו: ואתה, יצחק, היכן אתה נוסע? עונה היהודי: הפרנסה קשה, אני הולך להיות מקבץ [נדבות].

האמת היא, ששניהם עושים כלים לפרנסה, ולשניהם עוזר השם יתברך. אלא ההבדל הוא, שהראשון עסוק בקבלנות, וכאשר ה' עוזר לו יש לו הכול כמו לנגיד חשוב, דגים ובשר, דירה טובה ולבושים טובים, ויש ביכולתו גם לעזור לאחרים. והשני, אוסף פרוטות עבור לחם עם 'הערינג' [דג מלוח].

חסידות מרוממת ומעמידה את החסיד במקום [גבוה] שלא בערכו.

(ספר השיחות תרפ"ח-תרצ"א. תרצ"א ע' 255 (בתרגום))

 פניני דא"ח בפרשה

קדושתם של נדב ואביהוא

נפש ורוח

ויש בחינה שיוסף הוא יותר במעלה ממדרגת משה רבנו ע"ה. ונדב ואביהוא היו נפש-רוח של יוסף. ו"אנחנו טמאים לנפש אדם" - זה אביהוא. אבל נדב היה מבחינת רוח ולא היו צריכים הזאה בשבילו כלל. ועליו נאמר ורוח נדיבה תסמכני...

(תורה אור וישב, כט,א)

נשמות אצילות שבבריאה

ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. כי הנה נדב ואביהוא וע' זקנים היו מעולם הבריאה ככל ישראל שהיו באותו הדור, אלא שהיו החשובים שבאותו הדור לשון ומאציליה קראתיך בחינת אצילות שבבריאה.

לא שלח ידו. שלא זכו להשיג את בחינת הידיים העליונים למעלה מן הכסא כמו שהם מחוברים וסמוכים לראש. כמו שכתוב בזהר רישא דמלכא אתתקן בחסד-וגבורה וכו'.

מה שאין כן משה ואהרן שהיו שרשם מאצילות. הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן מז' רועים כו'. וכן האבות הן המרכבה שהיו מבחינת אצילות השיגו גם את בחינת הידיים העליונים כו':

(תורה אור משפטים, עח,ג)

שתויים מיינה של תורה

..וכך הוא גם כן בפנימיות וסודות התורה (דאורייתא סתים וגליא באופן וענין אחד), שהוא מבחינת גבורה דעתיק-יומין .. למי שאינו ראוי לזה יזיקנו ויפילנו למטה שממית במיתה וכרת לילך באבדון ובאר שחת,

(כמו ד' שנכנסו לפרדס, בן-עזאי הציץ ומ"ת שנסתלקה נשמתו באור החיים ונענש בגופו על כל פנים (וכשריפת בני אהרן נדב ואביהו שהיו שתויי יין מיינ[ה] של תורה, פנימיות התורה, ואמרו בקרובי אקדש כו' כמו שכתוב בזהר), ואלישע אחר יצא לתרבות-רעה כי טינא היה בלבו מכבר, ולא יסבול כל דבר רע ופסולת מצד בחינת הגבור[ות] עליונ[ות] .. [עד ש]גם דק שבדקות הרע יהיה שם לחטא גדול, כענין שמים לא זכו כו' וסביביו נשערה מאד, אפילו כחוט השערה מצד עוצם הרוממות ששם תכלית הבירור כמו לפני רוממות העצמות [דמלך] בקירובו יותר אל פנימיות. וזהו שכתוב בקרוב"י דוקא אקד"ש כו'. וכמו שנראה בחוש שבפנימיות התורה לא כל אדם זוכה לקבל...

(תורת חיים בשלח, רטו,א)

כהן שאין לו בת זוג - איסור ממדת חסידות

במכתביו הקודמים העיר על מה שכתוב בזוהר ח"ג, קמ"ה, ב, דכל כהן שאין לו בת זוג אסור בעבודה. ומקשה, דהרי רק בכהן גדול ביום הכיפורים הדין כן. ואולי גם בזהר הכוונה רק להנ"ל, אף שאין הלשון משמע כן, וכמו שמביא ראיה מקרא דכהן גדול.

הנה אף אם בדף-קמ"ה, ב אפשר היה לדחוק דמדבר בכהן-גדול כיון שמסתייע בקרא דכהן-גדול, אבל אי-אפשר-לומר כן בזהר-חלק-ג ה,ב דמדבר בנדב ואביהו, וגם לא ביום-הכיפורים, ועיין גם-כן זח"א רלט, א.

ונראה-לפי-עניות-דעתי לתרץ על פי מה שמצינו בכמה-מקומות לשון אסור, ואינו אלא מדת חסידות. וראה שדה-חמד כללי הפוסקים כלל ט"ז סקי"ב שהביא דוגמאות מפירוש תוד"ה אסור תענית יא, א (אסור לשמש בשני רעבון), נמוק"י ספ"ז דסנהדרין (לעשות שותפות עם העכו"ם) מגיד משנה הל' שכנים פ"ב הט"ז (לעמוד בשדה רעהו) סמ"ג עשין פ"ז (לאכול קודם שיאכיל לבהמתו) ועוד.

וגם בזהר כאן הכוונה למדת חסידות, ועיין ג"כ מג"א לאו"ח סקכ"ה סקס"ד.

ומה שנענשו נדב-ואביהוא במיתה - יש לומר דימי המילואים שאני. ועיין שם המשל בזהר חלק ג ה, ב.

וגם הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כו'. ולהעיר מתרגום יונתן בן-עוזיאל ריש אחרי: בנוי דאהרן כהניא רברביא.

(מכתב מכ"ו אדר ה'תש"י; אגרות קודש כרך ג', אגרת תקעו)

גודל התשוקה להתקרב לאלוקות

...ויש לומר בזה בהקדם המבואר בעניין מיתת נדב ואביהוא — שכמאמר חז"ל מתו מפני ש"שתויי יין נכנסו למקדש", שמיתה זו היתה קשורה (תוצאה) משתיית יין יותר מדאי.

וידועה התמיהה: מפורש בכתוב שמשה אמר לאהרן "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש", ובפירוש רש"י "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" — וכיצד יתכן שיהיה אצלם דבר בלתי­רצוי ובפרט עד כדי-כך שיכנסו למקדש "שתויי יין"?

ומבואר בזה, על פי מה שכתב באור-החיים הקדוש, שנדב ואביהוא מתו מפני גודל תשוקתם להתקרב להקב"ה, ש"לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם". ובלשון הכתוב "בקרבתם לפני ה' וימותו", היינו, שסיבת מיתתם היא "קרבתם לפני ה'".

וזהו גם הפירוש ד"שתויי יין נכנסו למקדש": הכוונה ב"יין" היא לסודות ופנימיות התורה, כמאמר "נכנס יין יצא סוד", דכמו שיין גשמי מגלה את הטמון בלבו של אדם, כן הוא ברוחניות, ש"יינה של תורה" היינו גילוי סודות התורה; ו"שתויי יין" מורה על גודל ועוצם הגילוי דפנימיות התורה, עד למצב של "כלות הנפש" [דכמו ב"שתויי יין" כפשוטו הרי היין גורם לביטול החושים, כך גודלו של גילוי זה והשתוקקות זו גרמו אצלם ביטול החושים, ועד לכלות הנפש].

ולכן לאחרי מאורע זה הזהירה התורה "יין ושכר אל תשת", שאסור לשתות "יין דרך שכרותו", שבזה נרמז, דכאשר "שותים" יין שבתורה, סודות ורזין דתורה, צריכים להיזהר שלא לבוא למצב של "שכרות" של "כלות הנפש", וצריך להיות באופן של "נכנס בשלום ויצא בשלום", כידוע הפירוש בזה, שהכניסה ל"פרדס" צריכה להיות "בשלום", באופן כזה שבודאי תהיה היציאה "בשלום" — נשמות בגופים.

והנה פשוט, שביאור זה ב"שתויי יין נכנסו למקדש" לא בא להוציא הענין והקרא מידי פשוטו - שהרי מפורש בכתוב (כנ"ל), שלאחרי זה הזהירה תורה "יין ושכר אל תשת", האיסור לשתות "יין דרך שכרותו" כפשוטו. ואם כן על כרחך צריך לומר, שגם אצל נדב ואביהוא היה עניין של שתיית יין (גם) בגשמיות.

ויש לומר פירוש הדבר, שאצל נדב ואביהוא היתה שתיית היין כפשוטה קשורה עם גילוי "יין" שבתורה (סודות ורזין דתורה). וכמבואר בשל"ה, דזה שמצינו אצל "קדושים אשר בארץ .. ששתו לפעמים הרבה יותר מדאי בסעודות גדולות .. היתה כוונתם בזה לשם-שמים כי מתוך משתה היין הוו מבדחי טובא ומתוך כך אומרים דברי-תורה על השלחן הרבה מאד וכפליים לתושיה .. דמתוך שמחה מגלה החכם רזי התורה .. כי ברבות השמחה יתחזק הכוח השכלי שיש בנפש ואז הוא יותר מוכן לגלות תעלומות חכמה .. נכנס יין יצא סוד .. שעל ידי משתה היין יצאו דברי-תורה הנקראת סוד כו'". וכן היה אצל נדב ואביהוא, שהיו "קדושים" ביותר וביותר — "בקרובי אקדש" כנ"ל, שעל ידי "ששתו. . הרבה יותר מדאי" נגלו אצלם רזי תורה עד שהגיעו לכלות הנפש.

(לקוטי שיחות כרך לא, עמ' 179)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

הפטרת בקריאת 'שניים מקרא ואחד תרגום' לשבת זו יש לזכור לקרוא את שני ההפטרות – של פרשת 'שמיני' ('ויוסף עוד דוד וגו' ' – 'וילך כל העם איש לביתו' (שמואל-ב ו,א-כג – ז,א-יז) ושל פרשת פרה ('ויהי דבר ה'... אני ה' דיברתי ועשיתי'), כמנהגנו. והנוהגים כמנהג רבותינו נשיאינו יקראו את הפטרת 'שמיני' בעש"ק אחה"צ, ובש"ק לפני תפילת שחרית, לאחר קריאת ה'שביעי' שוב, יקראו את ההפטרה דפרשת 'פרה'.

שבת-קודש, פרשת שמיני / פרה
כ"ג באדר שני – מברכים החודש ניסן

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור¹. אחר-כך לומדים בציבור במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך – התפילה².

רצוי להכין קודם התפילה את ספר-התורה המיועד לקריאת פרשת פרה (המהודר ביותר שבבית-הכנסת³), כדי למנוע טירחא דציבורא⁴.

מוציאים שני ספרי-תורה. בספר הראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע.

מניחים את ספר-התורה השני על הבימה (ונשאר על הבימה עד אחר הקריאה בו)⁵, ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר את פרשת 'פרה', בפרשת חוקת: "וידבר... תטמא עד הערב" (במדבר יט,א-כב).

אם יש רק ספר-תורה אחד – אין מגביהים אחר חצי קדיש, אלא גוללים לפרשת פרה, ומגביהים וגוללים רק לאחר גמר המפטיר. את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

הפטרה: "ויהי דבר ה'... אני ה' דיברתי ועשיתי" (יחזקאל לו,טז-לו)⁶.

אם קרא את הפטרת השבוע או כל הפטרה אחרת – קורא אחריה הפטרת פרשת פרה, ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה⁷.

המולד: יום חמישי, בשעה 10:15 בבוקר ו-16 חלקים.

מברכים החודש: ראש-חודש ניסן ביום השבת-קודש.

אין אומרים 'אב הרחמים'. התוועדות בבית-הכנסת.

יום שישי
כ"ט באדר שני – ערב ראש-חודש

את מטבעות הצדקה (שנותנים לקופות קודם או אחרי התפילות) מחלקים בערב-ראש-חודש לצדקות שונות⁸.

יש-אומרים שמי שיש לו יארצייט במשך חודש ניסן, יעלה היום לבית העלמין⁹.

_________________________

1)    רגילים לומר זאת בחליפה וכובע, והנשואים בחגירת אבנט (כפי שנהג הרבי וכל הציבור עמו, למרות שכהוראה לרבים נמסר "בחגירת אבנט" רק על תהילים דהו"ר, ס' המנהגים עמ' 68). ולכאורה יש לנהוג כן גם אם משלימים זאת אחר-כך.

2)    ספר המנהגים עמ' 30.

3)    עיין בשו"ע הב"י סי' תרפ"ה ס"ז ונו"כ. משמעות לשון אדה"ז סי' רפב סט"ז היא, שרק פרשת זכור היא מן התורה, ומאידך ב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 466 (מוגה) מביא הרבי (רק) משו"ע הב"י הנ"ל (בשם י"א) ומקורותיו, שגם פרשת פרה היא מן התורה, ועיי"ש בהערות.

4)    לוח 'דבר בעתו'.

5)    שערי-אפרים שער י' סי"ב. וראה בזה בגיליון תשס"א ב'לוח השבוע' הע' 14.

6)    לוח כולל-חב"ד. ספר-המנהגים עמ' 33. בהפטרת ש"פ פרה תשח"י אמר הרבי "בהקדשי בכם לעיניכם" [כנוסח הדפוסים, וכן הוא בחומש 'תורה תמימה' בפנים] וגם "לעיניהם" כדעת המנחת-שי [שהובאה שם בהערה. וכן הנוסח אצל קורן, ברויאר ואיש מצליח] (מיומנו של אחד הת', מקדש מלך ח"ד עמ' תקג).

7)    לוח כולל-חב"ד, ש"פ מקץ.

8)    ספר המנהגים, מנהגי שמחות, עמ' 77.

9)    מנהגי העולם בזה הובאו בס' נטעי גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק פג ס"ח-ט, ובילקוט יוסף הל' ביקור חולים ואבילות (תשס"ד) עמ' תרל, ורבים מקילין (בלא בכי והספד, כמובן). אבל י"א שהרבי הורה עבור הרבנית קרסיק ע"ה מת"א (הרב נפטר ביום ה' ניסן תש"כ) שאין עולים כלל לבית החיים בחודש ניסן (אף שלקברי צדיקים עלה גם הרבי עצמו). וע"ע.