דמותו של המלך המשיח מאופיינת בשילוב מרכיבים מנוגדים שיש בה. הוא "עני ורוכב על חמור" (זכריה ט,ט), ובה בעת "מלך" ("הנה מלכך יבוא לך"). הוא יתנהג כמלך – בהתנשאות של מלכות, בתקיפות של מלך, בהדר שראוי למלך המשיח; ובה בשעה יהיו בו ענווה ופשטות, כאחד העם.
כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' היה אומר, שמשיח צדקנו יתענג במיוחד מהיהודים הפשוטים, בעלי מסירות הנפש. אמנם הוא ילמד תורה את כל העם, ובכלל זה גדולי הגדולים, וכולם ילמדו מפיו את "תורתו של משיח"; ועם זה, יהיו בו ענווה והתבטלות פנימית מופלאה, כדי להתייחס לאנשים פשוטים וללמוד גם עמם, על-פי רמתם ומידת הבנתם (ראה ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 194).
אין סתירה
למעשה, שילוב זה, בין תקיפות והתנשאות ובין ענווה גמורה, צריך להיות אצל כל יהודי. התורה דורשת מהיהודי לסלק לחלוטין כל פירור של יֵשות עצמית ולהתבטל לגמרי לקב"ה. עם זה התורה מצפה ממנו להפגין לא אחת תקיפות ונחישות, עד כדי מסירות נפש בפועל. התורה דורשת ממנו לעמוד מול השפעותיו השליליות של העולם ולא להתרשם מכל גורם המנסה להפריעו בעבודתו לקונו. איך ייתכן להכיל בו בזמן גם העדר שמץ של יֵשות עצמית וגם עוז רוח ותקיפות רבה כל-כך?
בעומק הדברים אין כל סתירה. להפך, שתי התכונות נובעות ממקור אחד. תקיפותו של יהודי בכל הקשור לעבודת הבורא נובעת מההכרה העמוקה שהקב"ה הוא המציאות האחת והיחידה הקיימת בעולם, וששום דבר אינו יכול להפריע למילוי רצונו. מתוך זה דווקא, שהאדם אינו מחשיב את עצמו כלל למציאות עצמאית, תקיפותו בענייני התורה והמצוות אינה ביטוי של יֵשות עצמית, אלא ביטוי להכרה העמוקה ש"אין עוד מלבדו". נמצא אפוא שדווקא ההתבטלות והעדר כל יֵשות עצמית הם הגורמים לאדם להפגין שיא של תקיפות ועוצמה בכל הקשור לענייני התורה ומצוותיה.
סילוק ה'חמץ'
אחד מגדולי חסידיו של אדמו"ר הזקן נודע בצעירותו כעילוי גדול והיה ממתנגדי החסידות. פעם אחת בא לביקור אצל הרבי ודברי תורתו שבו את ליבו, עד שנשאר במקום ושקד חודשים רבים על תורת החסידות. כשנכנס בפעם הראשונה ל'יחידות' אל הרבי, שאל: "מה חסר לי?". השיבו הרבי: "לא חסר לך מאומה, כי ירא אלוקים אתה ולמדן. אתה רק צריך להוציא את ה'חמץ', שהוא יֵשות וגסות הרוח, ולהכניס 'מצה', שהיא ביטול".
איסור חמץ שונה מהרבה איסורי תורה בהיותו אסור ב'משהו'. אפילו פירור זעיר של חמץ אסור בתכלית בימי הפסח, ואינו מתבטל ברוב או בשישים. פירושו של דבר במשמעות הרוחנית, שאת ההתנשאות והגאווה יש להרחיק לחלוטין ואסור להשאיר אפילו 'משהו' של גאווה. כל עוד יש באדם גאווה וגסות הרוח, אומר עליו הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם". וכפי שנאמר במשלי: "תועבת ה' כל גבה לב".
הסיבה לשלילה הגמורה של הגאווה היא בהיותה הגורם הראשי לחטא ועוון. לוּ היה האדם בטל בתכלית לקב"ה – לא היה עולה על דעתו לעשות דבר שאינו עולה בקנה אחד עם רצונו. אך מכיוון שיש בו גאווה והרגשת יֵשות עצמית, נוצר אצלו מצב של 'אני רוצה' מול 'הקב"ה רוצה', ואז אי-אפשר לדעת רצונו של מי יגבר.
זו מעלתו המיוחדת של המלך המשיח. אין בו אפילו שמץ של יֵשות אישית, ולכן יוכל למלוך על העולם כולו ולהביא את דבר ה' לכל העולם. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
