חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:25 זריחה: 6:05 כ"ג באב התש"פ, 13/8/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1137 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת קדושים, כ"ח בניסן ה'תשע"ו (06/05/16)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1137 - כל המדורים ברצף
קדושים ומובדלים משאר אומות
"דרך ישרה" להבאת המשיח
חידת אי-ביקורו של הרבי בארץ הקודש
פרשת קדושים
"ואם לא עכשיו, אימתי"
חסידות שנכנסת באוזני השומעים...
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1137, ערב שבת-קודש פרשת קדושים, כ"ח בניסן ה'תשע"ו (06.05.2016)

  דבר מלכות

קדושים ומובדלים משאר אומות

כיצד קשורים שלושת הציוויים שבתחילת פרשת קדושים ומהווים הוראה אחת כוללת * חובת החינוך לנטוע בילדים את הרגש שהם שונים ומובדלים, כי הם קדושים * זאת על-ידי השבת – חיזוק האמונה בהשגחה הפרטית שבה הקב"ה מנהיג את בני-ישראל למעלה מדרך הטבע * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. שלשת1 הציוויים הראשונים בפרשתנו הם: א) "קדושים תהיו"2. ב) "איש אמו ואביו תיראו". ג) "את שבתותי תשמרו".

בתורה – הכול בדיוק. ובהכרח לומר, שזה שג' ציוויים אלו באים ביחד הוא בדיוק, ויש קשר ביניהם.

ב. קדושה כאן פירושה הבדלה, כמו שכתוב בסוף הסדרה3: "והייתם לי קדושים וגו' ואבדיל אתכם מן העמים", דהיינו, שבני-ישראל צריכים להיות מובדלים מאומות העולם, כמו שכתוב4: "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה".

עניין ההבדלה מוכרח ושייך רק בעניינים כאלו שבחיצוניות שווים הם, וכמו כן הציווי "קדושים תהיו" אינו בנוגע לתורה ומצוות, כיון שאומות העולם אינם שייכים לזה מלכתחילה, כמו שכתוב5: "מגיד דבריו ליעקב גו' לא עשה כן לכל גוי". אלא המדובר הוא רק בענייני הרשות: אכילה, שתייה, מסחר וכיוצא בזה, שבזה בני-ישראל שווים לכאורה בחיצוניות עם שאר אומות העולם, ועל זה מצווה התורה: "קדושים תהיו".

אך כיצד יתכן שכאשר נמצאים בענייני עולם הזה, ובפרט בזמן הגלות, חושך כפול ומכופל – יהיה בזה קדושה?

על זה נאמר: "כי קדוש אני" – בני-ישראל בכל מקום שנמצאים קשורים הם עם הקב"ה, עם "אתה קדוש", ולכן גם הם "גוי קדוש"6, ועד – בדומה לקדושתו של הקב"ה, "יכול כמוני"7 – בניחותא8.

ג. התכלית של יהודי היא לא רק להיות בעצמו קדוש, אלא כמו שכתוב גבי היהודי הראשון, אברהם אבינו, "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי'"9.

ועל זה בא הציווי השני: "איש אמו ואביו תיראו", שבזה מרומז חובת החינוך. המחנכים הראשונים הם אמו ואביו. האם והאב צריכים לנטוע בילדים את הרגש שהם שונים מכל העולם, הם שייכים לגוי קדוש.

וסדר הכתוב הוא: "אמו ואביו" – תחילה האם, לפי שהיא עקרת הבית, ועיקר החינוך בפועל מונח בידיה10.

ד. כיצד משפיעים על ילדים, ועל עצמנו, שיהיה "ונפלינו אני ועמך"? – על זה בא הציווי השלישי: "את שבתותי תשמרו".

שבת – הוא אות בין הקב"ה ובני-ישראל, המציין11 ומחזק את האמונה בחידוש העולם, והוודאות שהקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו תמיד.

ובזה חלוקים בני-ישראל משאר האומות. אומות העולם אומרים: "עזב ה' את הארץ"12, היינו שהקב"ה הניח את העולם בידי הכוכבים ומזלות, אבל בני-ישראל, על-ידי אמונתם קשורים הם עם הקב"ה שלמעלה מהטבע, ואינם צריכים להתחשב עם הטבע, כמו שכתוב13: "מאותות השמים אל תחתו (אבל) יחתו הגוים מהמה".

וזהו החידוש של שבת לגבי ששת ימי החול: בבריאת העולם נאמר ל"ב פעמים אלקים14 – בגימטריא הטבע15. אבל שבת ענינו – "שבת להוי'"16, היה הווה ויהיה כאחד17 – למעלה מהטבע.

והשבת ניתנה לבני-ישראל דווקא, ולא לאומות העולם, ועכו"ם ששבת חייב מיתה18 – כי שייכותם היא רק לשם אלקים, בגימטריא הטבע, ולא ל"שבת להוי'".

וזהו הרמז השני19 בשבת – יציאת מצרים, יציאה מכל המיצרים וגבולים של טבע.

ה. ועל-ידי "את שבתותי תשמרו" – שמירת האות והקשר בין בני-ישראל עם הקב"ה שלמעלה מהטבע, על-ידי חיזוק האמונה שבני-ישראל אינם נתונים תחת שליטת הטבע, אלא הם נשמרים בהשגחה פרטית על-ידי הקב"ה בעצמו –

פועלים בעצמם, וכן אצל הילדים, ש"קדושים תהיו", שאפילו בעניינים הגשמיים תהיה קדושה, כיון שישנה אמונה חזקה שגם הגשמיות של בני-ישראל קשורה עם "קדוש אני".

וכמו שכתוב בהמשך הפרשה20 "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו", סמך שבת למקדש21 – שעל-ידי "שבתותי תשמורו" פועל יהודי שכל העניינים יהיו משכן ומקדש לו יתברך.

* * *

ו. [...] עניין קודש הוא – כמו שכתוב22 "ואנשי קודש תהיון לי", "קדושים ופרושים"23 (מענייני העולם), וטעם הדבר – כמו שכתוב24 קדושים תהיו כי קדוש אני".

וההסברה בזה – שלכאורה אינו מובן: מהו הטעם ש"קדושים תהיו" לפי ש"קדוש אני"? אדרבה, כיון ש"קדוש אני", הרי מי ידמה לו ומי ישווה לו?! – אלא, חשבון זה שייך בעולמות העליונים וכו', אבל כאשר מדובר אודות יהודי, שהוא "חלק אלקה ממעל ממש", הרי מעצמו מובן שכשם ש"קדוש אני" כך "קדושים תהיו".

ובאופן כזה היא הנהגתו של יהודי כאשר נשמתו מלובשת בגוף, ועוסקת בעניינים של מעשה בפועל בעולם הזה הגשמי והחומרי שאין למטה הימנו – שבו דווקא יכולים לכנות את עצמותו ית' בשם בורא25, לפי שבו מתגלה כוח ההתהוות מאין ליש26, ש"הוא לבדו בכוחו ויכולתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה"27, ודווקא על-ידי "יש" זה יכולים "לקחת" את היש האמיתי (כמבואר בארוכה במאמר דאשתקד28), ועל-ידי זה – "אנשי קודש תהיון לי", "קדושים תהיו".

וכיון שבודאי יקויים העניין של "קדושים תהיו", בין אם רצונו בכך, ובין אם לאו – הרי מוטב שייעשה הדבר בהקדם, בחסד וברחמים, ובשמחה וטוב לבב.

[...] וממשיכים כל זה בחיים היום-יומיים שבעולם הזה הגשמי, והיינו, שפעולת העבודה להוסיף אורות באצילות29 היא רק לפי שעה קלה, ומיד לאחרי זה מתגלית ההמשכה בעולם הזה הגשמי – בביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד30 "ונגלה גו' וראו כל בשר יחדיו" שהעולם נעשה דירה לו יתברך – על-ידי מעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות31, בחושך כפול ומכופל, להמשיך הקודש שלמעלה, "כי קדוש אני", ב"קדושים תהיו", להיות פרושים מכל עניני העולם, ובאופן ד"עזוב תעזוב עמו"32, לברר ולזכך את העולם, להיות "ולו אחד"33, היינו, שבז' רקיעים וארץ (ח') ובד' רוחות העולם (ד'), יהיה ניכר "אלופו של עולם".

* * *

ז. האמור לעיל שייך גם לכך שבשבת זו עוברים מפרשת קדושים לפרשת אמור:

התחלות שתי פרשיות אלו – קדושים ואמור – הם הפכיים: בהתחלת פרשת קדושים מדובר על-דבר "קדושים תהיו", עניין הקשור עם ג' קדושות, עד לכתר הג', כידוע34; ואילו בהתחלת פרשת אמור מדובר על טומאת מת, שהיא35 "אבי אבות הטומאה"!

אבל לאמיתו של דבר, יש בהתחלת פרשת אמור לימוד זכות על ישראל:

בנוגע לדין שכהנים מוזהרים על הטומאה, הרי אזהרה זו היא רק ל"בני אהרן36 ולא בנות אהרן"37, זכרים ולא נקבות.

והטעם לזה – כי גם הציווי "לאמו ולאביו גו' יטמא"38, גם הוא רק לזכרים ולא לנקבות39, וכיון שנקבות לא נצטוו על "לאמו ולאביו גו' יטמא", נמצא, שאין להן שייכות לטומאה כלל, ולכן לא הוזהרו גם להפריש עצמן מטומאה, כיון שאין להן שייכות לזה כלל.

מכאן רואים, שכאשר מזהירים על עניין מסויים, הרי עצם העניין שמצווים ומזהירים על כך, מורה שיש למצוּוה שייכות לעניין, עוד קודם שמקיים את הציווי בפועל, כי, אילו לא היתה לו שייכות לעניין זה כלל, לא שייך שיצווהו על כך.

והוראה זו היא לימוד זכות על ישראל: זה גופא שישראל נצטוו על קיום המצוות – דהיינו, נוסף על הקשר שנעשה בין יהודי להקב"ה על-ידי קיום המצוה, הרי לבד זאת, עצם העניין שנצטוו על כך – הוא כבר עניין של "מצוה", לשון צוותא וחיבור.

* * *

ח. [טרם צאתו אמר:]

יש להבהיר רק עניין אחד – שכל העניינים המדוברים לעיל,

הן עניין "יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי", שזהו על-ידי לימוד החסידות, וכפי שרצה כ"ק מו"ח אדמו"ר שילמדו חסידות בכל יום ויום40, וכן עניין הפצת המעיינות חוצה, ושכל זה יהיה בלי הגבלות, ושיעשו כן במסירות נפש מצד יחידה שבנפש,

יש לדעת, שהכוונה בזה היא לכל אחד ("מ'מיינט טאַקע יעדן איינעם"), ובפועל ממש.

(חלקים מהתוועדויות אחרון של פסח ה'תשי"ז, י' שבט ה'תש"כ וש"פ קדושים ה'תשי"ז;

תורת מנחם כרכים יט עמ' 336-338; כז עמ' 344-346; יט עמ' 366-367)

_________________________

1)     שיחה זו – הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"א ע' 254 ואילך.

2)     בספר חרדים (בשם גאון ורשב"ץ) שזהו מצות עשה. ובפירוש הרמב"ן – שזהו מצוה כללית. וראה ג"כ ספר המצוות להרמב"ם שרש ד'.

3)     קדושים כ, כו. וראה תניא פמ"ו.

4)     תשא לג, טז.

5)     תהלים קמז, יט-כ.

6)     שמות יט,ו.

7)     ויק"ר פכ"ד, ט.

8)     ראה מאור עינים עה"פ (מז, ב). וראה גם אוה"ת ר"פ קדושים.

9)     וירא יח, יט.

10)   ראה גם תו"מ חט"ז ע' 262. לעיל ע' 194. וש"נ.

11)   חינוך מצוה לא-ב.

12)   יחזקאל ח, יב. ט, ט.

13)   ירמי' יו"ד, ב. וראה שבת קנו, סע"א. וש"נ.

14)   זח"ג רטז, סע"ב. ז"ח צד, ד. צו, ב. קיב, ג.

15)   פרדס שער יב פ"ב. ובשל"ה שער האותיות אות קדושה בהגהה ד"ה והנה מוסיף על הראשונות (פט, א) משמע שכן הוא בזהר.

16)   יתרו כ, יו"ד. ועוד.

17)   זח"ג רנז, סע"ב. פרדס ש"א פ"ט. ועוד.

18)   סנהדרין נח, סע"ב.

19)   חינוך שם. וראה שער הכולל פי"ז סכ"ט.

20)   יט, ל.

21)   ראה יבמות ו, ב. פרש"י עה"פ. ועוד.

22)   משפטים כב, ל.

23)   פרש"י עה"פ.

24)   קדושים יט, ב.

25)   ראה בהמאמר פ"ז (לעיל חלק כ"ז ע' 297). וש"נ.

26)   ועד"ז בעוה"ז גופא – שכח הצמיחה מתגלה ביסוד העפר דוקא.

27)   תניא אגה"ק ס"כ (קל, רע"ב).

28)   ד"ה באתי לגני דיו"ד שבט פ"ג ואילך (תו"מ סה"מ שבט ע' רצז ואילך. תו"מ חכ"ה ע' 5 ואילך).

29)   ראה ד"ה באתי לגני דיו"ד שבט תשי"א פ"ה (תו"מ סה"מ שבט ע' רסז. תו"מ ח"ב ע' 198).

30)   ישעי' מ, ה.

31)   תניא רפל"ז.

32)   משפטים כג, ה.

33)   תהלים קלט, טז. וראה ד"ה היושבת בגנים תשי"א פ"ג (תו"מ סה"מ שבט ע' עדר. תו"מ ח"ב ע' 219).

34)   ויק"ר פכ"ד, ח. וראה ד"ה בשעה שהקדימו תשי"ב פ"ב (תו"מ ח"ה ע' 228). וש"נ.

35)   פרש"י פסחים יד, רע"ב. מפרשי המשנה לכלים ואהלות בתחלתן. ועוד.

36)   ר"פ אמור.

37)   סוטה כג, ב. וש"נ. הובא בפרש"י עה"פ.

38)   שם, ב-ג.

39)   ראה רמב"ם הל' אבל פ"ב ה"ו.

40)   ראה לקו"ת בחוקותי מה, ג. מז, ב. ובכ"מ.

 משיח וגאולה בפרשה

"דרך ישרה" להבאת המשיח

לימוד עניינו של משיח בתורה

פרק שני דאבות (שלומדים ביום השבת קודש זה) – התחלתו "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם":

ויש לומר הביאור בזה – בהמשך לאמור לעיל בנוגע להתגלות וביאת המשיח.

רבי (רבינו הקדוש) – עליו נאמר (בזמנו) "אם משיח מאותן שחיין עכשיו ודאי היינו רבינו הקדוש, דסובל תחלואים וחסיד גמור הווה", דאף שהיה "חסיד גמור", שגמר עבודתו, אף-על-פי-כן היה סובל תחלואים, תחלואי הגלות, כמו משיח (ששמו "חיוורא דבי רבי", "מצורע של בית רבי"), שעם היותו בתכלית השלימות, סובל וכואב תחלואי הגלות.

ותוכן מאמרו – "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם":

"האדם" – קאי על "אדם הזה (ש"הוא במדרגה גדולה . . שלימו דכולא") כשמוכשרין מעשיו ותיקן כל הדברים . . רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר כו'" מצד עניין הגלות – כמו רבי; ובדורנו זה – דור האחרון של הגלות, עקבתא דמשיחא, שכבר נסתיימו ונשלמו כל ענייני העבודה שהיו צריכים להיעשות במשך זמן הגלות – יש לומר שכל בני-ישראל הם בדרגה זו.

והשאלה היא: כיוון שכבר נסתיימו "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" – מהי ה"דרך ישרה" (הקלה והמהירה ביותר מבין כל דרכי התורה) שיבור לו האדם (כללות בני-ישראל) שגמר ענייני העבודה כדי לפעול התגלות וביאת המשיח?

והמענה לזה – "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו האדם":

"תפארת" – קאי על התורה ("תפארת זו מתן תורה"), שמצד גודל מעלתה בכוחה לחבר ב' התנועות דרצוא (קירוב ודביקות להקב"ה, "תפארת לעושיה") ושוב (המשכה למטה, "תפארת לו מן האדם"), שהאורות העליונים יומשכו ויתגלו בכלים, שעל-ידי זה מתגלה עניינה האמיתי של הגלות (אורות עליונים), באופן שמושלל עניין הגלות כפשוטו, גאולה שאין אחריה גלות.

[. .] ובהקדמה – שכיוון שמשיח צדקנו עומד לבוא תיכף ומיד, אבל עדיין לא בא בפועל, שלכן דרושה ההשתדלות האחרונה . . של כל אחד ואחת מישראל להביא את המשיח, צריכה להיות הפעולה (לא על-ידי מלכות בטהרתה, ענינו של מלך המשיח עצמו, אלא) על-ידי "מלכות שבתפארת", כלומר, ענינו של המשיח (מלכות) כפי שהוא בתורה (תפארת), כאמור לעיל שעל-ידי התורה (ענינו של משיח בתור "רב") נמשכים ומתגלים האורות עליונים דהגאולה (ענינו של משיח בתור "מלך") באופן פנימי.

ובפשטות: "תפארת" הוא עניין לימוד התורה, ו"מלכות שבתפארת" – הוא לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה שנתבארו בריבוי מקומות,

– בתורה שבכתב (ובפרט "בדברי הנביאים . . שכל הספרים מלאים בדבר זה") ובתורה שבעל פה, בגמרא (ובפרט במסכת סנהדרין ובסוף מסכת סוטה) ובמדרשים, וגם – ובמיוחד – בפנימיות התורה, החל מספר הזהר (ש"בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר כו' יפקון ביה מן גלותא ברחמים"), ובפרט בתורת החסידות (שעל-ידי הפצת המעיינות חוצה אתי מר דא מלכא משיחא), בתורת רבותינו נשיאינו, ובפרט בתורתו (מאמרים וליקוטי-שיחות) של נשיא דורנו – מעין ודוגמא והכנה ללימוד תורתו של משיח [. .] –

וההוספה בלימוד התורה בענייני משיח והגאולה ("מלכות שבתפארת") היא ה"דרך ישרה" לפעול התגלות וביאת המשיח והגאולה בפועל ממש.

(ש"פ תזריע ומצורע, ו' באייר ה'תנש"א, התוועדויות תנש"א כרך ג, עמ' 160-164)

 ניצוצי רבי

חידת אי-ביקורו של הרבי בארץ הקודש

מה היו דבריו של ה'בית ישראל' לקבוצת התלמידים-השלוחים? * פליאתו של הרבי על דברי הד"ר שרצה לשכנעו בחשיבות הביקור * על מעלת ארץ ישראל וירושלים חושבים כל יום בתפילה! – הסביר הרבי לשאלת פקיד משרד הפנים * על פנייתם הרצינית ועצומת החתימות שערכו אנ"ש בארץ-הקודש בבקשה שיואיל הרבי לבוא לבקרם בארץ-ישראל, ועל התשובה הרמוזה בקונטרס הטרי

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

'ברוכים הבאים'

יום א' כ"א מנחם אב תשט"ז. ביומנו של המזכיר הרה"ח ר' חיים יהודה קרינסקי שנמנה על קבוצת התלמידים שלוחי הרבי לארץ-הקודש בשנת תשט"ז, מופיע רישום המתעד את ביקורם באותו יום אצל האדמו"ר ה'בית ישראל' מגור:

"שאל [ה'בית ישראל'] מפני מה אין כ"ק אדמו"ר שליט"א מבקר בארץ-הקודש תבנה ותכונן. ענינו: שעל-פי פשוט הוא מפני ריבוי העבודה שאי-אפשר לו לעזוב אך לרגע.

"בעת הפרידה אמר: 'שתצליחו בשליחותכם', וביקש למסור פ"ש [פרישת שלום] לכ"ק אד"ש... ואמר בלחש: שה' ייתן שנוכל לומר לרבי עצמו 'ברוכים הבאים'".

גם ממלא-מקומו הרה"צ ר' שמחה בונים בעל ה'לב שמחה', כאשר ביקר אצל הרבי בתשל"א (פורסם בהתקשרות וב'בצל החכמה') ביקש מהרבי שיואיל לבוא לארץ-הקודש.

בעבר עסקנו בנושא זה, ועתה נשוב להביא אי-אלו התייחסויות, חלקן לא ידועות.

זקוק להסברה ולשכנוע?!

שנת תשל"ב, שנת השבעים לרבי. ספר עבה שכולו ברכות מוגש לרבי ביוזמת העסקן החסידי הרה"ח ר' שלמה מיידנצ'יק (ז"ל).

מתוך הספר ליקט הרה"ח ר' שלום דובער לוין, בספרו 'מבית הגנזים' (עמודים צז-קג), לקט נבחר של 19 ברכות ייחודיות, בהן מצויינת משאלת הרבים בנושא דידן – הייחול לבואו של הרבי לארץ הקודש.

חלק המברכים מציינים ומברכים: "יזכה לעלות לציון ברינה עם קהל עדת ישראל" (הרב שלמה גורן רבה של תל-אביב יפו). "מי יתן ונחגוג את יום הולדתך הבא בירושלים עיר הקודש" (דוד אלעזר, רמטכ"ל צה"ל). "אנו מקוים כי כבודו... ישב בקרוב בתוכנו עם רבים מחסידיו ונאמניו, תחת תאנתו ותחת גפנו" (טדי קולק, ראש עיריית ירושלים).

אך זו לא הייתה הפעם הראשונה: כשנתיים קודם לכן, לקראת יו"ד שבט תש"ל, שיגרה קבוצה של אישי ציבור ברכות ואיחולים לרבי – כל אחד ומכתבו, בידי הרב מיידנצ'יק.

אחד הכותבים, ד"ר הרצל שי' רוזנבלום, כנראה העלה במכתבו את עניין ביקורו של הרבי בארץ. בתשובה אליו ענה לו הרבי בברכה אשר נרמז בה גם תשובה לבקשתו. וכך כותב הרבי:

...ניצול המרץ והכשרונות בם חונן לטובת עם ישראל בשלימותו (גם אלה שבחו"ל) ולארץ ישראל השלימה לגבולותיה.

וחותם "ובכבוד ובברכה להצלחה ולבשורות טובות". אחר החתימה הוסיף הרבי בקטע מיוחד (אגרות קודש כרך כ"ו עמ' שיא-שיב):

האומנם לדעת כ[בודו] זקוק אני להסברה מיוחדת ולשכנוע אשר טוב לבקר את ארצנו הקדושה ולראות חיי עמנו עם קדוש בארצו בימות החול ובשבתות וכו' מקרוב גם בגשם?..

כל יום אל ארץ ישראל

גם לא הייתה זו הפעם האחרונה:

אחד מפקידי משרד הפנים בארץ ישראל, נכנס ל'יחידות' בט"ז בשבט תש"מ, ופנה אל הרבי בשאלה: מדוע כבוד הרב אינו מגיע לארץ ישראל, ובמיוחד לירושלים שמצטיינת בסגולות רבות?

הרבי הגיב ואמר:

האם רצונכם להסביר לי את מעלתה של ירושלים?!

אדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן-ערוך – מייסד תנועת חב"ד – פוסק בשולחן-ערוך שלו "בקומו להתפלל... יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל... ויכוון גם כנגד ירושלים". ומסיים: "ועל זה דרשו חכמים 'כמגדל דוד צווארך בנוי לתלפיות' – תל שכל פיות פונים בו"!...

מרחוק ה' נראה לי

בסיום 'יחידות' שהיתה להאדמו"ר מלובלין ר' אברהם אייגר (זצ"ל) מבני ברק אצל הרבי הואיל להתבטא: חסידים משתוקקים שיבוא הרבי לארץ-ישראל [או שהוסיף גם, מתי נזכה ויגיע הרבי לארץ-ישראל].

כ"ק אדמו"ר הגיב (תוך שימוש במה שנזכר קודם בשיחה עמו): הרי זה עתה אמרתם שיותר טוב מרחוק...

השתדלות והכנה

היה זה הרה"ח המפורסם ר' משה גוראריה מתל-אביב שזכה להגיע לרבי ביו"ד שבט תשי"ב. במכתבו לעמיתיו החסידים מתל-אביב ("שלום רב לכם חבריי וידידיי יחיו") מט"ו בשבט תשי"ב, הוא מתאר את ה'יחידות' שלו, ומספר את אשר אירע במהלכה (כאן בפרסום ראשון):

"בהכנסי על 'יחידות' מסרתי ד"ש מאנ"ש שי' והבעתי רצוננו ותשוקתינו שכ"ק יבקר בארץ-ישראל. איני רואה [=מתרשם] שקבל זאת לפו"מ [לפועל ממש] לזמן הקרוב, אבל הכל הלא בא בהכנה [=על-ידי הכנה והשתדלות] ואת זה השתדלתי".

אם הפעם הייתה זו פניית יחיד, הרי שקצת למעלה משנה לאחר מכן הייתה פנייה נוספת רבת חשיבות לפי ערך:

בחודש אייר תשי"ג פנו אנ"ש בארץ-הקודש בבקשה לרבי לבוא ולבקר בארץ-הקודש. הדברים מתוארים בהרחבה בספר 'מבית הגנזים' (קה"ת תש"ע) עמודים פ-פז, ולהלן תמציתם.

זקני אנ"ש ניסחו בקשה מיוחדת ובה נאמר:

"בשם קהל עדת אנ"ש בעיר-הקודש ירושלים תבנה-ותכונן-במהרה-במהרה-בימינו-אמן ושאר עיר ועי[י]רות "ישראל" אנו פונים בזה לכ"ק אדמו"ר שליט"א בקריאה נרגשה מעומק לבנו בתקוה נאמנה שקריאתנו תשמע ובקשתנו תתמלא".

ובהמשך:

"רצוננו לראות את מלכנו" – זוהי קריאתנו... אי לזאת באנו לידי החלטה לבקש את כ"ק שליט"א כי יואיל נא ברוב חסדו לבוא לארץ-הקודש לבקור של זמן מסויים. אין ספק בדבר שיהיה קידוש השם גדול בזה בהרמת קרן התורה והחסידות לא בלבד בין אנ"ש המקושרים אלא אף בין כל אחינו-בני-ישראל החרדים לדבר ד'.

"והיו עיניך רואות את מוריך"! – זוהי תשוקתנו העזה, ואנו מקווים שכ"ק שליט"א ימלא את בקשתנו...".

בנוסח זהה ממש נשלח אל הרבי גם "בשם קהל... תל אביב" (שם עמ' פג). בנוסח נוסף על נייר המכתבים של הרב אלכסנדר סנדר יודאסין נאמר (שם עמ' פה) כדלהלן:

"לכ"ק אדמו"ר שליט"א

"בלב ונפש מאד אנו מחלים את פני הוד כ"ק אדמו"ר שליט"א לבקר בארצנו הקדושה אף שלא אכשר דרי אך הלא זה רק בבחי' הדור והזמן עבר הוה ועתיד, אבל המקום שהוא ארצה"ק והארץ לעולם עומדת היא תמיד בבחי[נת] מלא כל הארץ כבודו, ובזכות ארצנו אנו פונים אל הודו זיוו והדרו לבוא ולבקר להאיר ולהכשיר גם את הזמן ואנו מסיימים במא[מר] רז"ל (סנהדרין יד.) רבה דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא בריך מתייך לשלום. ופירש"י רבה דעמיה "נשיא בעמיו" בריך מתייך לשלום "ברוך בואך" לשלום".

על הנוסח האחרון חתומים כמה גבאים של בתי כנסת בתל-אביב, וכן נוסף עמוד של רשימת אנ"ש מ"פתח תקווה" (21 חתומים), ו"רשימה ב'" (19 חתומים) ובה חתימות של דמויות חסידיות בעיקר מרמת-גן ובני ברק.

בסך-הכל 296 שמות; ובמקביל ניסחו קבוצת אנ"ש בצרפת אף הם, פנייה אל הרבי שיבוא לבקר במדינתם.

כשיסורו המניעות והעיכובים...

לפניות אלו השיב הרבי במכתבו מיום י"ג אלול תשי"ג:

מאשר הנני בזה קבלת מכתבם הצעה לבקר במקומות מושבותיהם לראות ולֵראות וכו'.

ומה אעשה ולצערי, הנה כמה העלמות והסתרים מניעות ועיכובים הן בגשמיות והן ברוחניות למילוי ענין זה הראוי והטוב ומי יתן ויסיר השם-יתברך את ענין ההעלמות והסתרים בכלל והעלמות והסתרים הנ"ל בפרט, ונתראה בשובע שמחות.

ומוסיף הרבי:

מוסגר-פה הקונטרס לח"י אלול הבא-עלינו-לטובה שזה עתה הוצא-לאור אשר בטח ילמדו אותו ביחיד וברבים בעיון הדרוש.

כאן חתם הרבי ולא פירט. אמנם, במכתבו מיום כ"ג אלול תשי"ג לחסיד הרב ר' אברהם פאריז (נדפס בספר 'אחד היה אברהם' עמ' 288) מגלה הרבי טפח וגם הפעם ברמיזה:

מכתבי מענה על הצעה הכללית אודות הביקור – בטח קיבל. ונשלח ביחד עם הקונטרס לח"י אלול, אשר על-ידי האמור בקונטרס זה מובן חלק חשוב ואולי העיקר של הטעם שאין זה דבר בעתו – ודי למבין.

 ממעייני החסידות

פרשת קדושים

קדושים תהיו כי קדוש אני (יט,ב)

"קדושתי" – זו המשכה וגילוי של אור אלוקי שבאה מצד עצמה, כמו הבת-קול שיוצאת בכל יום ומעוררת את הבריות לתשובה.

"קדושתכם" – זו המשכה וגילוי מלמעלה שהיא תולדה של עבודת האדם.

"קדושתי למעלה מקדושתכם" – ההמשכה הראשונה נעלית בהרבה, שכן אין היא מוגבלת לפי גודל ה'כלי' שיצר האדם על-ידי עבודתו.

(ליקוטי-תורה במדבר עמ' מו)

קדושים תהיו כי קדוש אני (יט,ב)

"יכול כמוני? תלמוד-לומר כי קדוש אני – קדושתי למעלה מקדושתכם" (ויקרא-רבה)

המשפיע הנודע ר' שמואל-בצלאל (הרשב"ץ) היה אומר:

"יכול כמוני" – בניחותא, יהודי יכול להיות 'כמוני' כביכול.

"תלמוד-לומר" – הנתינת-כוח לזה באה מהתורה.

"כי קדוש אני" – "קדושתי למעלה (באה כביכול) מקדושתכם".

(ליקוטי-שיחות, כרך ז, עמ' 311)

לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך (יט,יז)

הרי שרק מי שמקיים כראוי "לא תשנא" יכול לקיים כנדרש "הוכח תוכיח".

(היום-יום כ"ו באייר)

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא (יט,יז)

לא תלבין את פניו ברבים (רש"י)

"לא תשנא את אחיך בלבבך" – לא זו בלבד שאסור לך לשנוא את חברך, עליך אף לדאוג שחברך לא ישנא אותך. שכן יש להניח שהוא שונא אותך משום שראה בך דברים שלפי דעתו יש בהם דופי, ולכן

"הוכח תוכיח את עמיתך" – מחובתך להוכיח לעמיתך את צדקת מעשיך, וכך תסלק את השנאה מליבו.

"ולא תישא עליו חטא" – כשתעשה זאת, שוב לא ישא חברך חטא בגללך.

"לא תלבין את פניו ברבים" – ואף שבטוח אתה בצדקת דרכך וכוונתך אינה אלא להציל את חברך מעוון שנאת-ישראל, אסור לך להשמיע לו דברים קשים ולהלבין את פניו.

(כתר-שם-טוב (הוספות) סימן יז)

ואהבת לרעך כמוך (יט,יח)

הרב המגיד ממזריטש אמר פעם לתלמידו, הרב הקדוש רבי אלימלך מליזנסק:

שמע מה שמכריזים במתיבתא דרקיע – שיש לאהוב רשע גמור באותה אהבה שאוהבים צדיק גמור!

(ספר-השיחות ת"ש עמ' 117)

* * *

כ"ק אדמו"ר הריי"צ נהג לקרב כל אדם, אפילו יהודי כזה שעליו נפסק בשולחן-ערוך (חושן-משפט סימן תכה) שלגביו לא חל הדין של "לא תעמוד על דם רעך".

וטעמו ונימוקו עמו:

ארבעה חלקים הם בשולחן-ערוך ו'חושן משפט' הוא החלק הרביעי. ב'חושן משפט' עצמו יש יותר מארבע-מאות סימנים, ופרטי הדינים האמורים מופיעים בסימנים האחרונים שבו. כשילמדו ויקיימו את כל דיני השולחן-ערוך, מתחילת 'אורח-חיים' עד לסימנים אלו, או-אז יהיה מקום לעסוק גם בדינים אלו...

(ליקוטי-שיחות כרך א, עמ' 134)

לא תאכלו על הדם (יט,כ)

לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (ברכות י)

'אדם' הוא א-דם. א – זו הנפש האלוקית, שהיא מופלאת ומובדלת מהגוף ומהנפש הבהמית. דם – זו הנפש הבהמית, שהיא מלובשת בדם האדם.

לפני התפילה אדם הוא 'דם' בלבד, שכן הנפש האלוקית עדיין אינה מאירה בנפש הבהמית; ואילו לאחרי התפילה הוא 'אדם', שכן הנפש האלוקית מאירה ומתלבשת בנפש הבהמית, ושתי הנפשות נעשות מציאות אחת.

(המשך תער"ב ב עמ' תתג)

כי תבואו אל הארץ (יט,כג)

יכול משבאו לעבר הירדן, תלמוד לומר אל הארץ, הארץ המיוחדת (רש"י)

יש אדם שטוען כי הוא שואף להגיע ל'ארץ-ישראל' הרוחנית, וכפתגמו הידוע של ה'צמח-צדק' – "מאך דא ארץ-ישראל" (=עשה כאן ארץ-ישראל), ולכן לא אכפת לו אם יצטרך להישאר בגלות תקופה נוספת, שכן בזמן זה יוכל "לעשות ארץ-ישראל" במקום נוסף בעולם. על כך אומר הכתוב:

"יכול משבאו לעבר הירדן" – שגם היא נקראת ארץ-ישראל (נחלת בני גד ובני ראובן), בדוגמת 'ארץ-ישראל' ברוחניות,

"תלמוד לומר אל הארץ, הארץ המיוחדת" – צריכים לבוא לארץ-ישראל כפשוטה, בגשמיות, בביאת משיח צדקנו בקרוב.

וכסיפור הידוע, שפעם שאל הרבי מהר"ש את אביו, ה'צמח-צדק', על ה'קץ' של שנת תר"ג, והשיבו ה'צמח-צדק' שבאותה שנה נדפס הליקוטי-תורה. נענה הרבי מהר"ש: אנו רוצים וצריכים משיח כפשוטו!

(מהתוועדות אחרון-של-פסח תשד"מ. התוועדויות תשד"מ כרך ג, עמ' 1523)

מפני שיבה תקום (יט,לב)

בזוהר כאן (ח"ג פז) מפרש:

"מפני שיבה" – עוד בבחרותך, לפני שאתה מזדקן,

"תקום" – בעמידה טובה וישרה, לפי רצון התורה,

"והדרת" – אדם הנוהג כן הרי הוא הדור ומשובח. ואילו אדם ש"קם" לעת זקנתו – אין לו במה להשתבח כל כך.

* * *

"מפני שיבה" – לפני שהיצר-הרע, הנקרא "מלך זקן וכסיל", משתרש בך, היינו בשנותיך הצעירות,

"תקום" – עליך להתייצב ולעשות תשובה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קדושים תשי"ד. תורת מנחם כרך יא, עמ' 248)

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן (יט,לב)

והדרת פני זקן – זה שקנה חכמה (קידושין לב)

"זה שקנה חכמה" – היינו אדם שדברי תורה חקוקים בזיכרונו ועל לוח ליבו. אדם כזה שוכן בו הקב"ה בכבודו ובעצמו, כביכול, שהרי "הוא וחכמתו אחד".

ואכן, הרוצה 'לקנות חכמה' ולדבוק בה' יתברך בדבקות תמידית – יחקוק דברי תורה בזיכרונו, לפחות חמישה חומשי תורה, וסדר קודשים מתורה שבעל-פה.

(ליקוטי-תורה ויקרא דף ל)

 פרקי אבות

הוא היה אומר: אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי.

(פרק א, משנה יד)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

אם אין אני לי – אם אין אני זוכה לעצמי, מי יזכה בשבילי. וכשאני לעצמי – ואפילו זכיתי לעצמי, מה הוא הזכות הזה, ובמה נחשב הוא, כנגד מה שאני חייב לעשות. ואם לא עכשיו – בעולם הזה. אימתי – כי אחר המוות אי-אפשר לזכות עוד. פירוש אחר: אם לא עכשיו בימי הבחרות, אימתי, שמא בימי הזקנה לא יעלה לידי.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

במשנה י"ב הזהירנו הלל לקרב גם את ה"בריות" לתורה, ובהמשך לזה באות שלוש הוראות אלה.

"אם אין אני לי, מי לי" החובה על כל אחד לעסוק בעבודה הנ"ל בעצמו. ודאי שגם בלעדי ייעשו העניינים הצריכים להיעשות, אבל אם הוא לא ייטול חלק בזה, יאבד את הזכות.

"וכשאני לעצמי, מה אני" אם כי הוא בעצמו חייב לעסוק בזה, לא יעמיד הכול על דעתו, אלא יתייעץ עם אחרים.

"ואם לא עכשיו, אימתי" לא ידחה עבודה זו לכשיתפנה מעסקיו לאחר זמן, שהרי ייתכן שלאחר זמן יהיה כבר מאוחר מדי לעזור לזולתו.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשל"ז – בלתי מוגה)

יש לבאר מאמרים אלו, בדרך הצחות והרמז, בקשר לקרבן פסח. ובהקדים:

אמנם בימיו של הלל לא נהגו לומר פרקי-אבות בין פסח לעצרת, כמובן. אבל מכיוון שהתורה נצחית היא (לרבות מנהג ישראל שתורה הוא), צריך לומר שמאמרו של הלל בפרק הראשון דפרקי-אבות שייך ל(שבת הראשונה שלאחר) פסח.

ולפי זה: מסופר בגמרא, שבני בתירא היו מסופקים אם הפסח דוחה את השבת, והלל פסק להם שהוא דוחה את השבת, ואז מינוהו לנשיא עליהם. ומבואר במקום אחר בארוכה, שהפסח דוחה את השבת משני טעמים: א) להיות שיש בו (גם) הגדר של קרבן ציבור. ב) "זמנו קבוע" לי"ד בניסן.

והנה, מיד לאחר חג הפסח – לאחר מינויו של הלל כנשיא – לומדים את מאמרו ותורתו בקשר לקרבן פסח (שעל-ידי זה נתמנה לנשיא):

"אם אין אני לי, מי לי" – היינו שמהותו של הפסח הוא קרבן יחיד.

"וכשאני לעצמי, מה אני" – ביחד עם זה הוא זקוק לציבור (היינו, גדר של קרבן ציבור), כי באם היה רק קרבן יחיד, לא היה דוחה את השבת, והלל לא היה מקבל את הנשיאות –"מה אני".

"ואם לא עכשיו, אימתי" היינו שהפסח "זמנו קבוע", ולכן הוא דוחה את השבת.

(לקוטי שיחות כרך חי, עמ' 114)

 הזמן גרמא

חסידות שנכנסת באוזני השומעים...

לקט מיוחד לרגל ב' אייר, יום הולדת אדמו"ר מהר"ש

לשם מה לחיות?

...ידוע הסיפור מכ"ק אדמו"ר מהר"ש (בשייכות לוויכוח בין כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע עם אחיו רז"א, בהיותם ילדים קטנים, אודות מעלתו של יהודי על אינו-יהודי):

אדמו"ר מהר"ש שאל את בן-ציון המשרת: "בן-ציון, אכלת היום?", וענה המשרת: "כן". ושאל אותו אדמו"ר מהר"ש: "אכלת היטב?", וענה: "מה פירוש טוב, הנני שבע, ברוך השם". והוסיף הרבי לשאול: "ובשביל מה אכלת?", וענה בן-ציון: "כדי לחיות". "ובשביל מה הנך חי?", שאלו הרבי. וענה בן-ציון: "כדי שאוכל להיות יהודי ולעשות רצון ה'", ונאנח המשרת באומרו זאת.

אחר-כך אמר אדמו"ר מהר"ש לבניו: "הנכם רואים, יהודי, בטבעו, אוכל בשביל לחיות, וצריך לחיות כדי שיוכל להיות יהודי ולמלא ציווי ה', ומפטיר באנחה, בהרגישו שעדיין אין זה על טהרת האמת".

(תורת מנחם כרך כז עמ' 246)

יפה כוח הבן

כידוע, שאדמו"ר מהר"ש התחיל לומר דא"ח ברבים בחיי אביו הצמח-צדק, שכתב לו כתב-רבנות: "ראיתי דא"ח שלך והוטב בעיני מאוד". ולהעיר שרצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר היה להוציא-לאור את המאמרים של זקנו אדמו"ר מהר"ש, ועל הסדר, היינו, מאז שהתחיל לומר חסידות, כולל גם המאמרים הראשונים שאמרם בחיי אביו.

(תורת מנחם כרך ב עמ' 186)

סוף סוף חסידות תפעל ותעורר

סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות... בשם אביו, כ"ק אדמו"ר נ"ע:

אביו, אדמו"ר מהר"ש, היה אומר לפעמים הלשון "רעדן חסידות" (=לדבר חסידות), ולפעמים היה אומר הלשון "זאָגן חסידות" (=לומר חסידות).

כ"ק אדמו"ר נ"ע התייגע בפירוש העניין – סתם לשאול, הרי זה סדר של 'חיצון', אלא רק לאחרי שמתייגעים בעניין עד כמה שידו מגעת, אזי יכולים לשאול – ולאחרי שהתייגע ופירש לעצמו החילוק בין "רעדן חסידות" ל"זאָגן חסידות" – אזי שאל אצל אדמו"ר מהר"ש.

ואמר לו אדמו"ר מהר"ש: "רעדן חסידות" הוא הדיבור על אודנין דשמעין, ואילו "זאָגן חסידות" היינו כאשר השומעים אינם 'כלים' לקבל העניין, אלא שהעניין חוזר ומתעורר ("עס רופט זיך אָפּ") לאחר זמן – אם לא בעצמו אזיי אצל בנו או נכדו.

ולכן – סיים אדמו"ר מהר"ש – כאשר הנני מספר אודות מאמר חסידות שהשומעים לא היו כלים, הנני משתמש בלשון "געזאָגט חסידות"; וכאשר הנני מספר אודות מאמר חסידות על אודנין דשמעין, הנני משתמש בלשון "גערעדט חסידות".

(תורת מנחם כרך כו, עמ' 69-70)

כלים מרובים

אצל רבינו הזקן היה נהוג להעמיד על השולחן ריבוי כלים נאים, כדאיתא בשולחן ערוך. גם אצל הצמח-צדק היו מניחים כלים נאים על שולחן הסדר, בריבוי יותר מאשר אצל רבינו הזקן.

ואצל אדמו"ר מהר"ש היו כלים נאים בריבוי גדול, ועד שהיה שולחן מיוחד עבור הכלים, ועמדו שם חמישים-ששים מנורות, ובכולם היו דולקים נרות. בין המנורות היתה גם מנורה בת י"ג קנים שעשאה אדמו"ר מהר"ש בעצמו –

כידוע שמפני בריאותו ציוו עליו הרופאים לעסוק במלאכת יד, ואכן היו בבית הרב כמה כלים שנעשו על-ידו, וביניהם היה גם שולחן שהגיע לכאן לפני שנים אחדות...

(שיחת ליל ב' חג הפסח ה'תש"כ, תורת מנחם כרך כח, עמ' 24-25)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

בקריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" לשבת זו יש לזכור לקרוא את שתי ההפטרות – של פרשת 'קדושים' ושל 'מחר חודש', כמנהגנו. והנוהגים בזה כמנהג רבותינו נשיאינו, יקראו את הפטרת 'קדושים' ויהי דבר וגו' הלדרוש אותי אתם באים גו' (יחזקאל כ,א-כ) בעש"ק אחר-הצהריים, ובשבת-קודש לפני תפילת שחרית, לאחר קריאת ה'שביעי' שוב, יקראו את הפטרת 'מחר חודש'.

שבת-קודש פרשת קדושים1
כ"ט בניסן

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך – התפילה2.

הפטרה: "ויאמר לו יהונתן, מחר חודש"3.

המולד: ליל שבת קודש בשעה 10:59 ו-17 חלקים.

הש"ץ4 נוטל בידו את ספר-התורה ומחזיקו בשעת ברכת החודש5.

מברכים החודש: "ראש-חודש אייר6, [מחר] ביום הראשון וביום השני"7.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

לאמירת 'אשרי' – מוסרים את  ספר-התורה לאחר להחזיקו בישיבה, והציבור רשאי לשבת, והאומר 'יהללו' נוטלו שוב בידו (וכן נהג הרבי שנטל את הספר בעצמו, ואמר 'יהללו'8).

התוועדות בבית-הכנסת9.

במנחה אין אומרים 'צדקתך'.

קוראים פרק ראשון ממסכת אבות10.

אמירת פרקי-אבות (כלשון אדמו"ר הזקן בסידורו) באה בהמשך לתפילת מנחה, שעניינה אינו לימוד, וכלשון הידוע "אני מתפלל לדעת זה התינוק", ולכן גם היא אינה בגדר לימוד כל-כך. אך כדאי ונכון ביותר שכל אחד ואחד יקבל על עצמו, שנוסף לאמירת פרקי-אבות בכל שבת משבתות הקיץ, יוסיף וילמד בעיון משנה אחת (לכל הפחות) עם הפירושים דמפרשי המשנה, כל אחד לפי ערכו11.

יום ראשון
ל' בניסן, א' דראש-חודש אייר

[רבים ממנהגי ערב ראש-חודש וראש-חודש ומקורותיהם, רוכזו בספר 'הלכות ומנהגי חב"ד ליום יום ולמעגל השנה' עמ' 310].

מוצאי-שבת-קודש:

בליל ראש-חודש אין מפסיקים להכריז 'יעלה ויבוא' לפני שמונה-עשרה בדיבור, אבל טופחים על השולחן וכדומה כדי להזכיר זאת לציבור.

שחרית: 'יעלה ויבוא'. חצי הלל12. קדיש תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום. הוצאת ס"ת. קוראים לארבעה עולים בפרשת התמיד וקרבנות שבת וראש-חודש בפרשת פינחס. חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון (הש"ץ אינו מסיימו בקול רם). יהללו. הכנסת ספר-תורה. חליצת תפילין דרש"י. הנחת תפילין דרבנו-תם. ג' פרשיות דקריאת-שמע, ופרשיות 'קדש' 'והיה כי יביאך'. שש זכירות. חליצתן. אמירת איזה מזמור (עכ"פ הש"ץ יסיימו בקול), קדיש. תפילת מוסף.

* "דבר נכון ביותר, שבכל ראש-חודש (מדי חודש בחדשו) יתאספו יהודים יחד בכל מקום ומקום, בכל קהילה ובית-הכנסת, לעשות התוועדות, לדבר דברי תורה, לאמור 'לחיים', 'לחיים ולברכה', לברך איש את רעהו בכל הברכות הטובות, ולקבל יחד החלטות טובות בענייני תורה ומצוות, ומתוך שמחה וטוב לבב, התוועדות של שמחה, וכפסק-דין הרמ"א 'וטוב לב משתה תמיד'.

"וכדאי לקשר את ההתוועדות והשיעורי-תורה ברבים (בימי החול) גם עם נתינת הצדקה, שיש לה סגולה מיוחדת שגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"13.

* צוואת ר' יהודה החסיד, שלא ליטול ציפורניים בראש-חודש14.

* מי שטרם בירך את 'ברכת האילנות', יזדרז לברכהּ היום15.

יום שני
א' באייר, ב' דראש-חודש

דיני ומנהגי ראש-חודש, כדאתמול.

יום שלישי
ב' באייר

"תפארת שבתפארת", יום הולדת את כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע, בשנת תקצ"ד16.

______________________________

1)    בחו"ל – פרשת אחרי. הפטורה (לשמו"ת): הלוא כבני כושיים גו' (עמוס ט,ז-טו).

2)     ספר-המנהגים עמ' 30.

3)     קרא הפטרה אחרת – קורא אחריה 'מחר חודש'. ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה שם בלא ברכה (לוח כולל-חב"ד פ' נח השתא).

4)     אינו חייב להיות ש"ץ דשחרית או דמוסף, כי-אם הש"ץ לעניין זה (בבית חיינו אמר זאת הגבאי והבעל-קורא הרה"ח ר' יוחנן גורדון ע"ה, ואחריו הבעל-קורא הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה - 'למען ידעו... בנים יוולדו' עמ' 137).

5)     ורק אם הוא זקן וקשה לו להחזיקו משך-זמן, יתן לאחר להחזיקו (המקורות נסמנו ב'בירור' בנושא שנדפס ב'התקשרות' גיליון תצו עמ' 17, עיי"ש).

6)     שמו של החודש נכתב בשני יודי"ן – אייר, דווקא. ובפרט על-פי המבואר, שאייר הוא "חודש שנולדו בו זיוותני עולם", הוא ראשי תיבות סוד המרכבה שלימה – אברהם, יצחק, יעקב, רחל (נחלת-שבעה ס"ז. מאורי-אור בערכו) – אג"ק כרך טו עמ' קלו.

7)     כמה מאנ"ש זוכרים בבירור, שבאם חל ר"ח למחרת השבת היה הרב שוסטערמאן אומר: "מחר ביום הראשון וביום השני", ורק אם חל בש"ק הבאה וביום שלמחרתה, הזכיר "...ולמחרתו ביום הראשון". י"א שבתחילה לא היה מזכיר תיבות אלה כלל, ורק אחרי שהרבי דיבר על הנושא בשיחה (מתחילת שנות הלמ"ד, שלע"ע לא מצאנוה) החל לנהוג כאמור. וראה בלקוטי שיחות ח"כ עמ' 555 בהערה הראשונה (ולא נתפרש מהו ה'צ"ע' שם).

8)     כשהרבי התפלל בש"ק לפני העמוד, היה בדרך כלל נשאר לעמוד (לאחרי אמירת ההפטרה) על הבימה, וכשהגיע ל'יהללו' היה מכריז 'יהללו' ומלווה הספר-תורה בחזרה לארון הקודש (לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 42). אבל בימות החול חזר הרבי לפני העמוד כדי לומר 'אשרי' 'ובא-לציון' וקדיש תתקבל, ואחרים אמרו 'יהללו' (הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן). ההוראה היא שאין הקפדה מי יאמר זאת – ראה 'התקשרות' גיליון רב"י עמ' 18,17, לקט מנהגי ביהכ"נ חב"ד בש"ק, שבו כתבו שהמגביה אומר 'יהללו' והרבי מחק זאת, ובנוסף – במוסף ציין "?" לפני המנהג, ובמנחה העיר "לא זהו הדיוק".

9)     היום-יום, ל' ניסן.

10)   ראה ב'התקשרות' גיליון רעח עמ' 17 אודות פסוקים וחלקי-פסוקים שבפרקי-אבות, שהורה הרבי שלא לאומרם (ולכאורה כן צ"ל גם באמירת הגש"פ בשבת הגדול) עם שמות ה' כמות-שהם.

צ"ע מ"ט רגילים אצלנו (כ"כ גם ב'אוצר' עמ' רמד, וכן נהג הרבי) שא"א קדיש דרבנן אח"כ (ועד"ז אחר אמירת הגש"פ בשבת-הגדול, וקדיש-יתום אחר פסוקי הנשיאים [ראה במכתב הרבי הנדפס בסוף התהילים: "וכמש"כ הלבוש סי' קל"ב, אשר לעולם צריכים לומר קדיש לאחרי שאמרו פסוקים"] – עכ"פ צריך היה לכאורה לדחות לאחריהם את הקדיש שאחרי התהילים, כמנהגנו בקדיש שאחרי שיר של יום ולדוד אורי וכו'), ובפרט שבשו"ע אדמוה"ז סו"ס נד נפסק שברייתא דר' חנניה נוספה כאן כדי לומר את הקדיש. ואולי יש לחלק בין אמירה ברבים יחד (כתהילים) לבין אמירת כ"א בפ"ע אף שנמצאים ביחד בביהכ"נ.

11)   ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 596,  664. הובא ב'שערי המועדים' ספירת-העומר, סי' לז. וראה גם 'תורת-מנחםהתוועדויות' תשי"א ח"ב ס"ע 62 שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ אמר לרבי ללמוד או לומר פרקי אבות בש"ס ווילנא [כנראה רק בגלל המפרשים, כי יש כמה שינויים בנוסח אדמוה"ז בפרקי אבות שבסידור מהנוסחאות האחרים, ו"חייב אדם לומר בלשון רבו" – לקוטי-שיחות, כרך ו, עמ' 301, ועד"ז בשער הכולל פ"ל ס"ג] "אבל לא באריכות". וכן מסופר ב'רשימות היומן' עמ' שפא, שהורה כן כ"ק אדמו"ר מהורש"ב לאדמו"ר מהוריי"צ. ושם בעמ' קפז מסופר שאדמו"ר מהורש"ב היה לומד פרקי אבות בשבתות הקייץ – לפעמים ב' וג' משניות בכל שבת, ולכן נמשך אצלו לימוד זה כל הקיץ (ראה 'אוצר' עמ' רמה. ועיי"ש בנושא זה ממקורות נוספים, וכן תיווך מסויים בין זה להאמור שם בעמ' שפד, שבכלל "למדו פרק" כל שבתות הקייץ).

12)   בעבר הובא פעמים רבות מה שסיפר הרבי (שיחות קודש תשמ"א ח"ד ס"ע 322, בלתי מוגה) ש"חסידים נהגו 'אריינכאפן' (='לחטוף') ולומר את הברכה בעצמם בחשאי" [ולמרות שאין לראות בזה הוראה, הרי כו"כ דברים סיפר הרבי באופן כזה כדי שחסידים יאמצו זאת, ובפרט כאן שלא ידוע כלל על מנהג כזה בעבר בין חסידים]. והנה בגיליון תק"נ עמ' 18 הובא (לאחרונה) שהמברך בעצמו לא יענה אמן אחר ברכת הש"ץ לפני התחלת ההלל (ע"פ שו"ע אדמו"ר הזקן סי' נט סו"ס ד), עיי"ש. אמנם בווידאו מקריאת המגילה מכמה שנים ברור שהרבי היה מברך בעצמו וממתין לענות אמן על ברכת הקורא לפני התחלת הקריאה (וזה כדעת הגהת יש נוחלין שהביא הברכי-יוסף סו"ס רצה, וכ"כ העולת שבת סי' רעג – ראה הדעות בזה בשו"ת יחווה-דעת ח"ו סי' כה, ובמילואים ל'סדור רבנו הזקן עם ציונים והערות' עמ' תשל ציין גם לקצות-השלחן סי' לז בבדה"ש ס"ק כג. ומעשה רב. והסברא לכאורה היא, כיוון שבענייתו הוא מאמת גם את ברכתו-שלו) וא"כ גם כשכמה אנשים עושים קידוש, ושמע אחד מהם את חבירו שסיים את הברכה לפני שתייתו-שלו, יענה אמן. גם הרב אליהו שיחי' לנדא מסר בשם אביו הרב יעקב ז"ל שבמצבים כיו"ב בבית רבנו ברוסטוב בשעתו נהגו בני-הבית לענות אמן. ולפ"ז אולי הפי' 'אריינכאפן' (ב'התקשרות' גיליון שלח עמ' 18 הוצע, שהכוונה לברך לפני ברכת הש"ץ כדי שלא לעבור להדיא על דברי אדמוה"ז ולברך בעצמו אחריו) הוא גם – לגמור מהר ולענות אמן על ברכת הש"ץ. וע"ע.

13)   משיחת ש"פ קורח, אדר"ח תמוז תש"נ סי"ג – סה"ש תש"נ ח"ב עמ' 539, ובלה"ק 'התוועדויות' תש"נ ח"ג עמ' 383. לע"ע לא מצאתי במקום נוסף בדברי הרבי על הוספה בצדקה בר"ח עצמו. וראה כף-החיים סי' תיט סוס"ק ז.

14)   קצות-השולחן סי' עג בבדי-השולחן ס"ק ד, צוואת ריה"ח אות מח. וראה בס' מנהגי ר"ח-חב"ד פי"א הע' 2, ובס' קיצור הלכות משו"ע אדמוה"ז ב'מילואים לסי' רס-רסב (עמ' נד).

15)   כיוון שהרבי (ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קיד) מדייק מלשון 'סדר ברכת הנהנין' לאדה"ז (פי"ג סי"ד) שרק בימי ניסן יכולים לברך.

16)   תולדות חייו ב'ספר התולדות – אדמו"ר מוהר"ש' לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (בהוצאת קה"ת, ברוקלין תש"ז, תשנ"ז) ובפירוט נוסף, בספר בשם זה של הרה"ח רא"ח ז"ל גליצנשטיין, בהוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו. וראה ב'רשימות היומן' עמ' רפג. רצט.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)