מה למדים מהעובדה שהעבודה הראשונה עם צאת ישראל ממצרים הייתה לספור? * שני עניינים מנוגדים לכאורה בעומר: הוא נחשב קרבן, שבו הלילה הולך אחר היום, אך הספירה היא באופן שהיום הולך אחר הלילה * כך גם לעתיד לבוא: הגילויים יהיו שלא בערך מלמעלה למטה, ועם זאת – ייקלטו בפנימיות על ידי זיכוך ועבודה מלמטה למעלה * ומה ההוראה הנוקבת והישירה ביותר מעניין הספירה? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. אודות מצות ספירת העומר נאמר הלשון בתורה1: "תספרו חמשים יום". וידועה הקושיא2: הרי סופרים רק ארבעים ותשע ימים? ומבארים בזה, שבני ישראל על ידי הספירה שלהם, על ידי עבודתם, ממשיכים רק מ"ט שערי בינה – "שבעה שבועות תספר לך"3 (בחינת שבעת ימי הבניין); אבל בגלל שממשיכים על ידי עבודתם מ"ט השערים, נותנים להם מלמעלה גם שער החמישים (שהוא על דרך "שמיני" – למעלה משבעה (שבועות), שלכן, המשכת שער החמישים היא בחג השבועות, זמן מתן תורה, שבשעת מתן תורה היה מעין הגילוי דלעתיד4). ולכן נאמר "תספרו חמשים יום", כיון שגם שער החמישים מקבלים בני ישראל על ידי עבודתם5.
ב. באמת, מהוה ספירת העומר הכנה לא רק למתן תורה, שהוא מעין הגילוי דלעתיד, אלא הכנה גם לגילוי דלעתיד גופא.
ידוע הדיוק בלשון הפסוק6 "כימי (לשון רבים) צאתך מארץ מצרים גו'": היציאה ממצרים היתה לכאורה ביום אחד, ט"ו בניסן? ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר7, ששלימות היציאה מ"מצרים" תושלם רק בגאולה העתידה בקרוב ממש, ועד אז ישנם עדיין מצרים וגבולים שמוכרחים להשתחרר מהם. מט"ו ניסן שנת ב' אלפים תמ"ח, ממשיכים בני ישראל לצאת ממצרים – ככל שנמשך הזמן הולכים בעילוי אחר עילוי8, ועד שבקרוב ממש תבוא הגאולה העתידה, שאז יצאו לגמרי ממצרים.
העבודה הראשונה של בני ישראל מיד לאחרי היציאה מארץ מצרים, היתה ספירה על דרך ספירת העומר9. והיינו, שספירת העומר היא הצעד הראשון בעבודה לבוא ל"כימי צאתך" בשלימות, לגאולה העתידה – בחינת "שמיני".
ג. על פי זה יובן הטעם לכך שספירת העומר היא בלילה, והיום הולך אחר הלילה10. הקרבת העומר היא קרבן, ובקרבנות הדין הוא שהלילה הולך אחר היום11, אבל בספירת העומר, אף על פי שעניינה שסופרים כמה ימים עברו מהבאת והקרבת העומר12, מכל מקום, הדין הוא שהיום הולך אחרי הלילה. ואינו מובן: כיון שהספירה היא ספירת הימים מההקרבה, למה13 יהיה הדין בספירה שונה מהדין בהקרבה?
והביאור בזה:
החידוש של הגאולה העתידה לגבי יציאת מצרים ומתן תורה הוא, שביציאת מצרים ואפילו במתן תורה היה הגילוי מלמעלה שלא על ידי עבודה (דאף שספרו מ"ט ימים, הרי במשך זמן קצר כזה לא היה שייך שבכוח עבודתם עצמה יצאו ממ"ט שערי טומאה14, ויזדככו כל כך להיות ראויים לקבל התורה), ולכן, "במשוך היובל"15, לאחרי מתן תורה, נשאר העולם בחומריותו16, ועד שהיה יכול להיות לאחרי זה חטא העגל – השורש של כל החטאים לאחרי זה17;
מה שאין כן בגאולה העתידה, כיון שתבוא על ידי עבודתם של ישראל, שהתחילה מיציאת מצרים, לזכך לא רק את עצמו אלא גם כל אחד את חלקו בעולם18 – הנה על ידי זה יהיה העולם כלי לקבל את הגילוי שלמעלה בפנימיות, וכמו שכתוב19 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר", שגם הבשר הגשמי יראה "כבוד הוי'". ואף על פי שעבודת הנבראים אינה כלי לגילוי דלעתיד, מכל מקום, לאחר שלימות העבודה יתנו את הגילויים מלמעלה גם באופן דאתערותא דלעילא מצד עצמה, ובפנימיות.
ונמצא, שהגילויים של הגאולה העתידה יש בהם שני קצוות: א) גילוי אור שלמעלה לגמרי מהעולם, ואפילו על ידי עבודה הכי נעלית אי אפשר לקחתו; ב) ואף על פי כן יהיה הגילוי בעולם, בפנימיות.
וכיון שספירת העומר היא העבודה הראשונה בהכנה לגאולה העתידה, הנה "משכרה נדע מהותה"20: כיון שהשכר עבור עבודה זו (באופן של מתנה) היא הגאולה העתידה, הרי מזה ראיה שגם בעבודה עצמה ישנם שני הקצוות בדוגמת הגילויים דגאולה העתידה: א) עניין הספירה הוא ספירת הימים מעת ההקרבה, שהוא עניין המשך של קדשים. ב) ואף על פי כן, הספירה עצמה – העבודה שמכשרת את העולם אל הגילוי – היא דווקא כפי סדר הבריאה21: "ברישא חשוכא והדר נהורא"22, היום הולך אחר הלילה.
ד. והביאור בזה:
הסדר בקדשים הוא ש"הלילה הולך אחר היום", היפך מסדר העבודה בבריאה, "ויהי ערב ויהי בוקר"23 – כי, סדר העבודה בבריאה הוא מלמטה למעלה: ההתחלה היא בחושך, ועל ידי עבודה צריך לזכך את העולם שיהיה כלי לאור האלקי; אבל בקדשים, סדר גילוי האור הוא מלמעלה למטה: ההתחלה היא באור, וגם הלילה שבא לאחרי היום, הרי זה עבודת הבירורים שבאה מצד הגילוי אור, שהגילוי של "יום" נותן כוח שיוכלו לירד אל החושך ולברר אותו24.
בספירת העומר שהיא העבודה של בירורים מלמטה למעלה25, לזכך את העולם עד שיהיה כלי לגאולה העתידה – הסדר הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא", שמזככים את חושך העולם בדרך מלמטה למעלה; אבל אף על פי כן הספירה היא המשך לקרבן26, היינו, שבעבודת הספירה ישנו כוח הקדשים, גילוי אור מלמעלה, שיומשך על ידי עבודת הספירה בפנימיות בעולם, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ה. דובר פעם27 שחודש אייר קשור עם ספירת העומר, כי, אף על פי שגם בחודש ניסן ובחודש סיון ישנה מצות ספירת העומר, הרי אין זה בכל ימי החודש, ורק בחודש אייר קשורים כל ימי החודש עם מצות ספירת העומר.
ויש לבאר המוסר-השכל מעניין ספירת העומר בפשטות ביותר – נוסף לכך שבכל עניין בתורה ישנם ששים ריבוא פירושים בפרד"ס התורה28:
תוכנה של מצות ספירת העומר הוא – ספירת הימים, מנין הזמן. ועל פי הידוע שמניין מורה על חשיבות הדבר הנמנה, שלכן הדין הוא ש"דבר שבמנין אינו בטל"29, הרי מובן, שספירת הימים מורה על חשיבות ויוקר הזמן, שצריך לנצל כל יום, ואפילו כל שעה וכל רגע, ואם אין מנצלים זאת כדבעי, הרי זו אבידה שאינה חוזרת30.
אילו היה זמן מיותר, אזי היה מקום לחשוב שאף שזוהי אבידה, אין זה נורא כל כך, כי גם לאחרי מה שאיבד, יש לו זמן די צרכו;
אבל האמת היא שהקב"ה נותן לכל אדם זמן קצוב, כמו שכתוב31 "ימים יוצרו", שבו צריך למלא עבודתו ולהגיע לשלימות הנדרשת ממנו. לא נותנים רגע אחד פחות, אבל גם לא נותנים רגע אחד יותר. וכיון שכן, הרי כאשר עובר רגע שלא נוצל כדבעי, אזי נחסר בשלימות הנדרשת ממנו.
ואין זה רק חסרון של פרט מסוים, אלא החיסרון הוא בכללות השלימות שהיה צריך להגיע אליה, כך, שבגלל החיסרון של רגע מסוים, נחסר בכל פרט ופרט בעבודתו.
וזוהי ההוראה מעניין ספירת העומר – שכאשר מחסירים יום אחד, הרי זה נוגע לכללות עניין ה"תמימות"32.
וזהו גם מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש"שעון" הוא מטיף מוסר אילם ("אַ שטומער מוסר-זאָגער"). – הוא אמנם לא אומר מאומה, אבל, כאשר מביטים ורואים איך שמחוגי השעון זזים בכל רגע, הרי זו הטפת-מוסר הטובה ביותר, ודי גם בהתבוננות קלה בדבר כדי לפעול על עצמו לייקר את הזמן.
ו. והנה, טבע בני אדם הוא שכאשר מתבגרים אזי מתחילים לחשוב שחבל על הזמן שעבר, שבו היו יכולים לפעול ולעשות דבר פלוני ופלוני, ואילו כאשר צעירים אזי עושים חשבון שיש מספיק זמן, ודוחים את הפעולה הנדרשת מיום ליום. ולכן, התבוננות הנ"ל נוגעת ביותר לצעירים, כדי שלא יטעו בדבר.
האמת היא, שצריכים להזהיר על זה את כולם גם את הזקנים, כי כל אחד, הנה לגבי הימים והשנים שכבר עברו, נחשב לזקן, ולגבי הימים שלא באו עדיין, הרי הוא צעיר, כך, שגם יהודי בן קי"ט שנה ושנ"ג ימים, זקוק להתבוננות בעניין יוקר הזמן, כדי לייקר את הרגע האחרון שנותר לו לחיות ולעבוד עבודתו;
אבל, בעיקר צריכים להזהיר על כך את הצעירים, כי, לצעירים יש מעלת המרץ, ולכן צריכים לחטוף ולנצל את הזמן שהם במלוא המרץ, וגם בגלל שאצלם ישנם פיתויי היצר כו', כנ"ל.
ז. וכן הוא בנוגע לעניין שהזמן גרמא:
בימים אלו חוגגים את יום ההולדת של "צעירי אגודת חב"ד" בב' אייר33. ובכן, יש להתבונן בכל הנ"ל ולייקר את הזמן וכו'.
ועל ידי זה זוכים להוספה בעניין הזמן – על דרך שמצינו בחזקיה שהיתוספו לו חמש עשרה שנה34, ולדעה אחת היתוספו לו חמש עשרה שנה חדשים35, שהוא עניין המשכת בחינת י"ה36 שלמעלה מהעולמות, ועד להמשכה חדשה ממש שלמעלה גם מבחינת י"ה.
[כ"ק אדמו"ר נתן קנקן משקה עבור צעירי אגודת חב"ד, באמרו, שמסתמא יערכו אסיפה בימים אלו].
(מהתוועדות ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תש"כ. תורת-מנחם כרך כח עמ' 78-80, 84-86 – בלתי מוגה)
_____________________
1) אמור כג, טז. וראה לקו"ת במדבר יו"ד, ד. שה"ש לה, ג.
2) ראה ג"כ תו"כ עה"פ. תוד"ה כתוב – מנחות סה, ב. רא"ש סוף פסחים.
3) פ' ראה טז, ט.
4) תניא פל"ו (מו, א).
5) ראה גם לקו"ש ח"ג ע' 996 הערה 8.
6) מיכה ז, טו.
7) ראה ד"ה כימי צאתך תש"ח (סה"מ תש"ח ע' 159 ואילך).
8) ראה לקו"ש כאן הערה 19 (משיחת יט אייר ה'תשי"ב (תו"מ ח"ה ע' 191 ואילך)).
9) ראה ר"ן סוף פסחים. ועייג"כ זח"ג צז, סע"א וברע"מ שם.
10) מנחות סו, א. שו"ע אדמוה"ז או"ח סתפ"ט ס"ג.
11) חולין פג, סע"א. תמורה יד, א.
12) ראה משנה ספ"ו דמנחות ורמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ז ה"ז, דנקצר ביום טו כשר.
13) נלמד מ"תמימות" (מנחות שם), אבל טעמא מאי?
14) ראה זו"ח ר"פ יתרו.
15) יתרו יט, יג.
16) ראה ד"ה אד' שפתי שבסידור עם דא"ח (דר"ה – רלח, ג ואילך). ד"ה וכל העם רואים תש"ד (סה"מ תש"ד ע' 214 ואילך). ובכ"מ.
17) שלכן "וביום פקדי (על איזה חטא שיהי') ופקדתי גו'" (תשא לב, לד), וכמרז"ל "אין לך כל פורענות כו' של עגל" (סנהדרין קב, א. הובא בפרש"י עה"פ).
18) תניא פל"ז.
19) ישעי' מ, ה.
20) תניא פל"ט (נג, א).
21) ברכות בתחלתה.
22) שבת עז, ב.
23) בראשית א, ה. ועוד.
24) ולבד זאת, הנה עיקר ענין העבודה במקדש היא ביום, ובלילה היא רק בכדי לשלול הלאו דנותר (ראה לקו"ש ח"ג ע' 949).
25) החל מבירור המדות דנפש הבהמית, כמרומז בכך שהעומר הוא מן השעורים, ועז"נ (פ' ראה טז, ט. וראה לקו"ת במדבר טז, ד) "מהחל חרמש בקמה", "קמה הן המדות שהן קמות וגם נצבות . . בתקפן בטבען כתולדותן, וצריך להניף עליהם חרמש . . להכריתן ולהכניען תחת הקדושה", "להאיר אותן ולזככן", שזהו מ"ש "וספרתם לכם", כפירוש אדמו"ר הזקן ("היום יום" י אייר): "וספרתם הוא מלשון ספירות ובהירות כו'" (מהנחה בלתי מוגה).
26) וכן הוא בעבודה עתה, משחרב בית המקדש, שאף שאין הקרבת הקרבנות בגשמיות, מ"מ, ישנו ענינם ברוחניות.
27) ראה שיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר דאשתקד ס"ט (תו"מ חכ"ה ע' 257). וש"נ.
28) שער הגלגולים הקדמה יז. שער רוה"ק בענין היחודים על קברי צדיקים הקדמה ג (קח, ב). לקוטי מהרח"ו שבסוף שערי מאמרי רז"ל להאריז"ל.
29) ערלה פ"ג מ"ז. ביצה ג, ב. וש"נ. טושו"ע יו"ד רסק"י.
30) ראה גם תו"מ חכ"א ע' 59.
31) תהלים קלט, טז. וראה לקו"ש חט"ז ע' 273. וש"נ.
32) ראה גם שיחת ש"פ אחרי הנ"ל ס"י (שם ע' 258). וש"נ.
33) ראה שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר תשט"ז סי"א (תו"מ חט"ז ע' 261). ש"פ קדושים, מבה"ח אייר תשי"ז ס"ו (תו"מ חי"ט ס"ע 354 ואילך). וש"נ.
34) מלכים-ב כ, ו. ישעי' לח, ה.
35) ראה יבמות מט, סע"ב ואילך. הובא ברד"ק מלכים שם.
36) ראה סה"ל להאריז"ל ישעי' שם. קה"י ערך חזקי'. מג"ע אופן קפ, ועה"ת ר"פ נח. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
