כיצד מנה הסמ"ג מצווה על-פי הנאמר לו בחלום? * האיש שהיה בכוחו לפרוך גם פלפולו של ה'כביכול'... * מעשה נורא בעיר שהוקשה לה בעיקרי אמונה ונתגלה עוונה * תכלית הפירוד מאלוקות הוא כאשר שוכחים לגמרי את הכוונה העליונה, והעצה לכך – קבלת עול * גם בעניינים הגשמיים בכלל, הכול תלוי במידת הביטחון בה' * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. על הפסוק "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'" שבפרשת השבוע1 – איתא בסמ"ג2 שבתחילה לא היה בדעתו למנות עניין זה בלאו, ומוסיף ש"גם רבינו משה [הרמב"ם, אשר, על סדרו של הרמב"ם סידר גם ר' משה מקוצי את חיבורו "ספר מצות גדול"3] לא חיברו ולא הזכירו בחשבון הלאוין", "וכשהגעתי להשלים עד כאן הלאוין אקרא בחלום [נגלה אליו האלקים בחלום4] במראית הלילה הנה שכחת את העיקר, השמר לך פן תשכח את ה', והתבוננתי עליו בבוקר והנה יסוד גדול הוא וכו'", ובגלל זה מנאו הסמ"ג במנין הלאוין: "אזהרה שלא יתגאו בני-ישראל וכו'" (אף שבשביל זה הוצרך להוציא עניין אחר ממניין הלאוין, שהרי מנין הלאוין אינו יכול להיות יותר משס"ה).
ולכאורה אינו מובן: איך מנאו הסמ"ג במניין הלאוין על יסוד החלום במראית הלילה, הרי ישנו הכלל ש"אין משגיחין בבת קול"5, כיון שתורה "לא בשמים היא"6, וכפי שמצינו7 בעניין בהרת ושער לבן, שיש פוסקים טמא אף-על-פי שקודשא-בריך-הוא אומר טהור, משום שתורה לא בשמים היא?
– (כ"ק אדמו"ר חייך ואמר:) בזמן הצמח-צדק היה יהודי ("פון די עולם'שע") שנחשב ללמדן [היו לו חילופי מכתבים עם הצמח-צדק, ופעם תירץ לו הצמח-צדק מדרש פליאה], שעיקר כוחו היה בקושיא ופירכא ("אָפּפרעגן"). – הרי אין לך דבר שהוא בשלימות, ובמילא, היה מוצא בכל דבר איזה קושיא ופירכא. ואמרו עליו – אינני רוצה לפרוש בשמו – שכאשר יבוא לעולם האמת, בפני בית-דין של מעלה, וישאלוהו אם למד תורה, ויבקשו שיאמר דבר חידוש – אזי יאמר: ריבונו של עולם, יודע אתה שעיקר כוחי הוא להקשות ולהפריך, תאמר אפוא אתה דבר-מה, ואני אקשה ואפריך אותך ("זאָג דו עפּעס, און איך וועל דיר אָפּפרעגן")...
והמענה לזה8 – מכיוון שלאחרי כן הונח הדבר בשכלו, כפי שכותב "והתבוננתי עליו בבוקר והנה יסוד גדול הוא כו'", לכן, אין זה בכלל "תורה לא בשמים היא", אף-על-פי שהיסוד לזה היה החלום במראית הלילה.
אך השאלה היא לאידך גיסא: כיון שזהו עניין הכי עיקרי – איך יתכן שהרמב"ם לא מנאו במניין הלאוין9?
ב. ובכן, עניין זה הוא מהעניינים שאי אפשר ללמדם על-פי נגלה בלבד, ומוכרחים להגיע לביאור על-פי תורת החסידות10.
ובהקדם המבואר בפרקי דר' אליעזר11 טעם בריאת העולם באופן ש"רוח צפונית אינה מסובבת"12 ("בבי"ת נברא העולם . . סתום מכל צדדיו ופתוח מצד אחד"13) – "אמר (הקב"ה) שכל מי שיאמר שהוא אלקה, יבוא ויגמור את הפנה הזאת שהנחתי כו'".
והיינו, שהקב"ה השאיר בבריאה עניינים של חסרון, שעל-ידם יהיה ניכר שכללות הבריאה היא על-ידי כוח עליון. ועל דרך שמצינו לעניין עירובין, שכאשר מערבים עיר של רבים צריך להניח בה שיור, כדי שלא תשתכח תורת רשות הרבים14.
וכן הוא בנוגע לעניין השכל – ששכל עצמו מכריח שזקוקים לעניין שלמעלה מהשכל, כיון שיש עניינים שהשכל אינו יכול להבינם.
וכמו כן הוא בתורה – שישנם כמה עניינים שאינם מובנים בנגלה דתורה, ומהם מוכרח שיש צורך ללמוד גם פנימיות התורה, שדווקא על-ידה יתבארו עניינים אלו15.
ג. ובנוגע לענייננו:
מבואר בתורת הבעל שם טוב16 על הפסוק "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וגו' ורם לבבך וגו'" – שלכאורה אינו מובן: מהי שייכות עניין השכחה ל"רם לבבך", הווא ליה למימר "השמר לך פן ירום לבבך" – ש"עיקר אזהרת כל התורה הוא מצות הזכירה, וההיפוך הריסות התורה ח"ו הוא השכחה", והיינו, שעניין "רם לבבך" בא בסיבת השכחה.
ומקדים, "דיש בשו"ת של הרמב"ם ששלחו מדינה אחת להרמב"ם וחתמו על שאלה זו במספר ע' אלף, ילמדנו רבינו מאחר שאין תחיית המתים מפורש בתורה, רק בש"ס רמזו ודרשו מהוכחות שלהם, אם כן גם לנו יש להוכיח ולדרוש אפכא כו',
והרמב"ם לא רצה בעצמו להשיב, וציוה לתלמידו מהר"י אבן תבון לכתוב תשובתם", ותוכן התשובה ש"השכל נעשה מברירות הדמים כו'", היינו, שעל-ידי אכילת מאכלים דקים נעשה השכל צלול, ולאידך, על-ידי אכילת מאכלות אסורות נטמטם השכל, "ומדבריכם שנראה שאתם כופרים בדברי חז"ל, אם כן נראה שלא נזהרתם מאכילת איסור ודברים טמאים . . ואם כן איך תוכלו להכריע בשכל שלכם נגד רבותינו חכמי התלמוד אשר רוחב לבם היה רחבה מני ים".
ומוסיף שם, ש"מאחר שנמשך לכם ספק זה, אם כן אין נשמתכם נמשך מבני אברהם יצחק ויעקב כו'". וממשיך שם: "ותדעו נאמנה מאחר שירדתם לספק זה וכפירה זאת, תדעו שהפורעניות קרובה לכם", ומסיים: "וכך עלתה להם, שבא עליהם מלך אחד והרגם והשמידם . . ומעט מזעיר נמלטו להרמב"ם וחזרו בתשובה".
וכשם שטמטום השכל בא בסיבת מאכלות אסורות,
– ואין הכוונה רק למאכלות אסורות דווקא, שהרי "ברשיעי לא עסקינן"17, אלא גם לדברים המותרים שהאדם אוכלם למלאות תאוות נפשו, כמבואר בתניא18 שדברים המותרים הם מקליפת נוגה, אך על-ידי אכילתם למלאות תאוות נפשו, יורד החיות ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלוש קליפות הטמאות –
כך עניין הגאווה, "ורם לבבך", בא בסיבת השכחה.
ד. ובהקדמה:
שכחה – הוא עניין הגלות, כמו שנתבאר לעיל במאמר19 [שהוא מיוסד על המאמר של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ולפני זה – של הצמח-צדק, ושל אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה, ועד לבעל שם טוב] שבזמן הגלות אומרים בני-ישראל "זכור הוי' מה היה לנו"20, "זכור עדתך קנית קדם"21, כיון שעניין הגלות הוא מצד השכחה שלמעלה.
וסיבת השכחה למעלה היא מצד השכחה למטה אצל בני-ישראל, כתורת הבעל שם טוב22 על הפסוק23 "ה' צלך", "כמו שהצל עושה מה שהאדם עושה, כך הבורא ברוך-הוא כביכול עושה מה שהאדם עושה". ולכן, כאשר בני-ישראל באים בטענה על השכחה למעלה – כמו שכתוב בהפטרת יום שבת קודש זה: "ותאמר ציון עזבני ה' ואדנ-י שכחני"24 – ואומרים "זכור הוי' מה היה לנו", משיב הקב"ה שגם אצל בני-ישראל צריך להיות עניין הזיכרון: "עמי זכר נא גו'"25, וסיום העניין "מה26 ה' דורש ממך כי אם עשות משפט וגו'"27.
ועניין השכחה הוא סיבה שעל-ידי זה נעשה "ורם לבבך", שזהו מה שכתוב "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וגו' ורם לבבך וגו'".
ה. וביאור שייכות עניין השכחה לעניין הגאווה – "ורם לבבך":
בנוגע לשכחה נאמר בהמשך הכתובים "שכח תשכח"28, ב' פעמים שכחה. ומבאר הרב המגיד29 ש"שכח תשכח" פירושו "שישכח גם השכחה", ועל דרך מה שכתוב30 "הסתר אסתיר", שההסתר עצמו הוא בהסתר31. והיינו, ששכחה סתם יש בה כוונה – שזהו עניין של ניסיון בשביל תועלת כו', אבל "שכח תשכח" פירושו ששוכחים גם כוונת השכחה, שזהו ריחוק מאלוקות לגמרי.
וכמו כן עניין הגאווה הוא ריחוק מאלקות לגמרי, כידוע32 שעניין הגאווה פוגם בשם י"ה, ואמרו חז"ל33 "כל אדם שיש בו גסות הרוח אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם", והיינו, שבנוגע לכל שאר העבירות נאמר34 "השוכן אתם בתוך טומאותם", ורק בנוגע לגאווה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, כיון שעניין הגאווה הוא ריחוק ושכחה מאלקות וניגוד לאלקות לגמרי.
ו. ועל-פי זה יש לבאר הטעם שהרמב"ם לא מנה עניין זה במניין הלאוין:
מצד חומר עניין הגאווה – אין זה דומה לשאר העבירות, כיון שזהו עניין של שכחה מאלוקות לגמרי, ונכלל בלאו של עבודה זרה.
ועל דרך המבואר בפירוש מאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"35 – שבעולם נעלה יותר הרי זה אכן עניין של עבודה זרה.
* * *
ז. איתא בדרושי אדמו"ר מהר"ש36 בעניין מה שכתוב בזהר37 בפירוש "ועמך כולם צדיקים"38, "מאן דאתגזר אקרי צדיק", שעל-פי זה, גם "מה שכתוב לא יתן לעולם מוט לצדיק39, זהו לכל ישראל שנקראים צדיקים בגין דאתגזרון כו'", "ולפי זה צריך להבין הלא אנו רואים שהרבה מישראל דחוקים מאד בפרנסה . . למה אינו נמשך השפעה לישראל לפרנס כל אחד ואחד בשפע"? – "אך יש לומר דבאמת לא יתן לעולם מוט לצדיק קאי על כל ישראל כנ"ל, ומפני מה הוא הדוחק לפרנסה מאד, להיות כי הביטחון הוא אינו כדבעי למהוי . . כשאינו בוטח כדבעי . . מפסיק השפע בפרנסה [והוא כמשל סגירת ברז השפעה ("פאַדרייען דעם קראַן")], ואם היה בוטח בהשם יתברך . . היה משתכר ביותר הרבה והיה מתקיים בו הפסוק השלך כו'".
וכן הוא גם בנוגע להמשכת ההשפעות על-ידי הרבי40:
ובהקדם מה שאמרתי כבר לאחד (לפני שנתיים), אשר מה שרוצים לראות רואים: כאשר מפרשים את עניין ההסתלקות כפשוטו, ורוצים לראות את גודל העילוי של הרבי, שגן עדן התחתון אינו די, וגם גן עדן העליון אינו די; רקיע השביעי הוא אמנם נעלה ביותר, אבל מדריגתו של הרבי הוא נעלית עוד יותר – הרי כיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב41, ממלא הקב"ה את רצונו ומראה לו את העילוי של הרבי, שהרבי הוא למעלה מרקיע השביעי, והוא, נמצא למטה...
אבל כאשר מפרשים את עניין ההסתלקות כפי שהרבי מבאר במאמר ד"ה באתי לגני שהוציא-לאור ליום היאָרצייט42, שהסתלקות הוא גילוי האור שבבחינת רוממות, היינו, שעם היותו עניין של רוממות הרי זה נמשך למטה, וכמבואר באגרת הקודש43 מאמר הזהר44 "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי" – אזי מראים לו מלמעלה כיצד "אשתכח" בעולם למטה, ורואה בעיני בשר את ההשפעות שנמשכים על-ידי הרבי.
ובלשון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אל בנו כ"ק מו"ח אדמו"ר, שקראו בשמו ואמר: "מיר וועלן גאַנץ זיין ניט נאָר מיט אונזער עצם נאָר אויך מיט אונזער התפשטות" (אנו נהיה שלימים לא רק עם העצם שלנו, אלא גם עם ההתפשטות שלנו)45.
והיינו, שההשפעות של הרבי הם לא רק בהיותו נשמה בגוף, כאשר ראו אותו בעיני בשר, אלא גם לאחר ההסתלקות, כאשר לא רואים אותו בעיני בשר, – ואדרבה, לאחר ההסתלקות ההשפעה היא באופן נעלה יותר, כיון שבטלים ההגבלות שמצד הגוף –
לא רק בחצי כדור העליון, אלא גם בחצי כדור התחתון, כידוע פתגם אדמו"ר הזקן (שנתבאר בארוכה על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר46) שבחצי כדור התחתון לא היה מתן-תורה, ולא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות.
ח. [. .] וכמו כן צריכה להיות הנהגתו של כל אחד בענייניו הפרטיים – לעורר בעצמו מדת הביטחון, שעל-ידי זה תהיה הנהגתו בדרך של "ואתהלכה ברחבה", ובלשון הכתוב47 "הרחב פיך", ואז – "ואמלאהו".
והעניין בזה:
בני-ישראל משתמשים בעניינים הגשמיים באופן שמנצלים אותם לקדושה ועושים מהם כלים לאלקות, ובלשון הרמב"ם48 "החכם ניכר כו' במאכלו וכו'", ומונה עשר דברים – כנגד עשר ספירות, ובמילא גם כנגד עשר כוחות הנפש, "שנשתלשלו מהן"49 – שביניהם גם עניינים ששייכים לפרנסה גשמית.
וכיון שבנוגע לעניינים רוחניים, כמו הוצאת שבת ויום-טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה, אומר הקב"ה "לוו עלי ואני פורע" – יכול יהודי להתנהג באופן כזה גם בנוגע לפרנסתו הגשמית, כיון שגם ענייניו הגשמיים נעשים כלים לאלוקות, והיינו, שכל יהודי יכול לעשות מכל דבר – עניין של "שבת", ומכל שכן "יום טוב".
ואף-על-פי שיכול להיות שנמצא במעמד ומצב שהרצון שלו בגשמיות בשביל לנצל זאת לעניינים רוחניים אינו באמת לאמיתו, אלא הרצון שלו הוא גם בגשמיות מצד עצמו – אין זה נוגע, וכפי שמצינו50 ש"חסד אומר יברא", אף שאין זה באופן של אמת, שלכן "אמת אומר אל יברא", מכל מקום, חסד אמר יברא, כמבואר באגרת נפש השפלה51.
– שמעתי מאחד החסידים, שבליובאוויטש היו אומרים שאגרת נפש השפלה היא מענה על מה שכתב אדמו"ר הזקן באגרת-הקודש שבספר התניא52 שבה מוכיח את החסידים על ה"מנהג . . לשאול בעצה גשמית כדת מה לעשות בענייני העולם הגשמי כו'", ואף-על-פי-כן, המשיכו חסידים לשאול בעניינים גשמיים, ועל זה הוא המענה באגרת נפש השפלה, שהתקשרות נפש השפלה היא על-ידי גשמיות, ובמילא צריכה להיות ההשפעה גם בגשמיות53.
* * *
ט. [כ"ק אדמו"ר ציוה לתלמידים שהולכים לבתי-כנסיות לחזור דא"ח – שיאמרו לחיים, ואחר כך אמר:]
כאשר הולכים לדבר בבתי-כנסיות בפני בעלי-בתים, צריכים לומר עניין מפרשת השבוע. – תחזרו אפוא על המדובר לעיל בעניין "ורם לבבך ושכחת גו'", וכן אודות חיזוק מדת הביטחון וההנהגה באופן של "ואתהלכה ברחבה".
ונקודת הדברים:
בפרשת השבוע נאמר "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך גו' ורם לבבך וגו'", ומנאו הסמ"ג במניין הלאוין, בגלל שאמרו לו בחלום במראית הלילה "שכחת את העיקר כו'", שזהוא עניין של ריחוק ושכחה מאלקות לגמרי.
והעצה שלא יהיה עניין "רם לבבך" – הוא עניין הקבלת עול, כי, קבלת עול הוא היפך עניין "רם לבבך".
וזהו הקשר להתחלת הפרשה "והי' עקב תשמעון", אפילו עניינים שהם בבחינת עקב54 – כי, כאשר העבודה היא באופן של קבלת עול, אזי אין חילוק בין קלות לחמורות, ובמילא נעשה "עקב תשמעון".
ועל-ידי זה – "ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך", ההבטחה לאבות אברהם יצחק ויעקב, וכן לאחרי זה, ההבטחה לאבות החסידות, רבותינו נשיאינו, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, וגם בנוגע לעניינים גשמיים.
ומצד הבטחה זו צריך להיות עניין הביטחון בה' ביותר,
– וגם עניין זה הוא ההיפך מ"ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך", והיינו, שבמקום השכחה מה' ח"ו צריך להיות הביטחון בה' –
ובמילא צריכה להיות ההנהגה גם בעניינים הגשמיים באופן של "ואתהלכה ברחבה", "לוו עלי ואני פורע" – כיון שמנצלים את העניינים הגשמיים עצמם לעשותם כלים לאלקות, והיינו, שגם בדברים הגשמיים יורגש הייחוד שהוא לבדו ואין זולתו.
– ולהעיר מהמבואר בתניא55 שההרגש שהוא לבדו ואין זולתו הוא מדריגת החכמה. וזהו גם טעם השם "תלמידי חכמים" ולא "חכמים" על-פי חסידות56 [נוסף על הטעם על-פי נגלה, שהתואר "חכם" קשור עם עניין הסמיכה57, ובזמן הזה אין סמוכים58] – ש"תלמיד חכם" היינו שמקבל (תלמיד) מבחינת החכמה, היינו, שנרגש אצלו העניין שהוא לבדו ואין זולתו, וגם בנוגע לעניינים הגשמיים, שנעשים כלים לאלקות.
וכל זה נעשה בעיקר על-ידי לימוד החסידות, ועד שעל-ידי זה זוכים לקיום היעוד "לא ירעו ולא ישחיתו גו' כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
* * *
י. [כ"ק אדמו"ר ברך ברכה אחרונה, ואחר כך אמר:]
הגיע כבר הזמן ("מ'מעג שוין באַלד") לברך ברכה אחרונה על הגלות.
כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם59 בפירוש מה שכתוב בהגדה "שהקב"ה חישב את הקץ" – שמצד התענוג למעלה בעבודת הבירורים שבזמן הגלות, היתה הגלות יכולה להימשך עוד ועוד ("ציעהן און ציעהן"), ועל זה נאמר שהקב"ה "חישב את הקץ", שמוותר על התענוג שלו, כדי להוציא את בני-ישראל מהגלות.
(משיחת ש"פ עקב, כ' מנחם-אב ה'תשי"ג. תורת מנחם כרך ט, עמ' 116-120; 124-129)
_____________________________
1) ח, יא-יד.
2) מל"ת סד. וראה גם בסוף ההקדמה.
3) ראה יד מלאכי כללי הרמב"ם והסמ"ג אות מו. וש"נ.
4) כן הובא בכתר שם טוב סי' שפא.
5) ב"מ נט, ב. וש"נ.
6) נצבים ל, יב. וראה ב"מ שם.
7) שם פו, א. רמב"ם הל' טומאת צרעת ספ"ב. הובא בלקו"ת ס"פ תזריע.
8) ראה גם "רשימות" חוברת קמו ע' 15, ובהנסמן שם בהערה 46.
9) ראה גם בברית משה לסמ"ג שם.
10) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ז ס"ע 112. ח"ח ע' 100. ע' 116 הערה 147. ועוד.
11) פ"ג.
12) ב"ב כה, רע"ב.
13) ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א (קרוב לסופה). ב"ר פ"א, יו"ד.
14) ראה עירובין פ"ה מ"ו ובפרש"י והרע"ב. רמב"ם הל' עירובין פ"ה ה"כ-כא. שו"ע ואדה"ז או"ח ר"ס שצב.
15) ראה גם לקו"ש חי"ט ע' 209.
16) ראה ספר בעש"ט עה"ת פרשתנו אות ח. האזינו אות ד-ו. וראה גם כתר שם טוב סי' שפא. קפו.
17) ראה יומא ו, א. וש"נ.
18) פ"ז.
19) ד"ה אלה מסעי דש"פ מטו"מ (לעיל ע' 76 ואילך).
20) איכה ה, א.
21) תהלים עד, ב.
22) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סע"ח. וש"נ.
23) תהלים קכא, ה.
24) ישעי' מט, יד.
25) מיכה ו, ה.
26) שם, ח.
27) ראה אוה"ת פרשתנו ע' תקיד ואילך. נ"ך ח"ב ע' א'פה ואילך.
28) ח, יט.
29) או"ת ס"פ תבוא.
30) וילך לא, יח.
31) ראה ספר בעש"ט עה"ת פ' וילך אות ד' ואילך, ובהנסמן שם.
32) ראה תו"א תצוה פג, סע"א ואילך. מג"א צה, א ואילך. ובכ"מ.
33) סוטה ה, א.
34) אחרי טז, טז.
35) כ"ה בתניא אגה"ת פ"ז. אגה"ק רסכ"ה. וראה לקו"ש חי"ז ע' 20 הערה 33. וש"נ.
36) סה"מ תרכ"ו ע' קסח-קע.
37) ח"ב כג, א. וראה גם זח"א צג, רע"א. צה, רע"ב.
38) ישעי' ס, כא.
39) תהלים נה, כג.
40) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 184 ואילך.
41) ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ד ע' 334 בהערה (ד"ה מספרי הח"ן).
42) סה"מ ה'שי"ת ע' 112 ובהערה.
43) ביאור לסכ"ז (קמו, ב).
44) ח"ג עא, ב.
45) ראה סה"ש תורת שלום ע' 246 ואילך.
46) אגרות-קודש שלו ח"ב ע' תצב ואילך. וש"נ.
47) תהלים פא, יא.
48) הל' דעות רפ"ה.
49) תניא רפ"ג.
50) ב"ר פ"ח, ה.
51) נדפסה באגרות-קודש אדה"ז ח"א ע' קנא ואילך (וראה בהנסמן שם ע' תנה).
52) סי' כב.
53) ראה גם התוועדויות תנש"א ח"ד ע' 200 הערה 101.
54) ראה תנחומא ופרש"י ריש פרשתנו (נתבאר בלקו"ש חי"ט ע' 89 ואילך).
55) פל"ה בהג"ה.
56) תו"א מג"א (בהוספות) קיט, ג.
57) ראה אנציק' תלמודית ערך חכם (ע' נג). וש"נ.
58) ראה שם ערך הוראה (ע' תצב). וש"נ.
59) סה"מ תש"ח ע' 151. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
