מדוע לא ענה הרא"ש לשאלת בנו בעל ה'טור'? * כיצד מתאימים דברי ה'סדר היום' לביאור הרבי * ביאורי הרבי וביאורים נוספים רבים להדגשת הצדקה בקביעת מנהג 'קמחא דפסחא' בחג זה דווקא * על חובת העני שלא להצטרך לבריות בראש-השנה, ואילו חובת הציבור לדאוג לצרכיו בהרחבה! * ומדוע מצות 'ושמחת בחגיך' בתורה תלויה בשמחת העניים? * רשימה שנייה בנושא, מסדרת 'יסודתו בהררי קודש'
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
'כל דצריך' בפסח דוקא
מכל הביאורים לא תצמח תועלת לנצרך...
כך סיכם הרבי בשבת תשובה תשל"ח (שיחות קודש תשל"ח כרך א' עמ' 21) – לאחר שהזכיר שני ביאורים לפשר אמירת "הא לחמא עניא כו'" בפסח דווקא ולא בסוכות [זאת בנוסף לשני ההסברים שהובאו בשיחה המוגהת].
תוכן הביאורים הוא:
א. מכיון שהגאולה היא בחודש ניסן (כדעת ר' יהושע במסכת ראש השנה יא,א וכן פסק המדרש בשמות רבה פרשה טו פיסקא יא), והגאולה באה בזכות צדקה (בבא בתרא י,א), לכן בחג הפסח מדגישים במיוחד את עניין הצדקה.
ב. מכיון שבחודש תשרי עוסקים בלאו-הכי בצדקה כדי לזכות בתשובה, עליה נאמר (דניאל ד,כד) "וחטאך בצדקה פרוק", מה שאין כן בפסח שאז יש צורך לעורר במיוחד על עניין הצדקה.
חידוש הרבי על היעב"ץ
לגוף תירוצו של הרבי – שמכיון שבראש השנה עושים פעולות כ'סימן' [הגורם] לטובה, לא רצו לתקן מנהג שיש בו 'סימן' של היפך סימן טוב – הנה מצינו לכאורה, דברים דומים בשם רבי יעקב עמדין.
בספר 'אלף המגן' למטה אפרים סימן תקפא ס"ק קכ:
"כ[תב] מהוריעב"ץ .. לא חמור יום-טוב זה משבת שאמרו בו עשה שבתך חול [ואל תצטרך לבריות] כו'. קל-וחומר שלא ימציא [=העני] את עצמו להצטרך לבריות בשביל כבוד יום-טוב זה, כי יש לחוש לסימנא מילתא בראש-השנה שיגרום רעה לעצמו בראש-השנה ח"ו להתנהג במדה זו כל השנה, אלא יסתפק במועט שהזמין לו השם-יתברך..".
כלומר: הרעיון שבנקודת ההסבר של הרבי – החשש מ'סימן' בלתי רצוי – מצוי גם כאן.
אך בעוד היעב"ץ מיסב את הדברים כלפי הנזקק שלא ידרוש ויבקש כו', הרי הרבי מיישב בכך את השאלה מדוע לא נקבע מנהג מפורסם למגבית יזומה לדאוג לצרכי העניים.
נמצא אם כן שישנו הבדל גם לגבי התוצאה – שכן הרבי סבור שלפועל יש לדאוג לכל צרכי העניים ובהרחבה, ולא שהעני יסתפק במועט כו' [נאמן לשיטתו "שתכלית ומטרת בריאת כסף וזהב בעולם, היא, בשביל בני ישראל שתהיה להם הרחבה בגשמיות, ועד לעשירות!" (תורת מנחם – מנחם ציון כרך ב' עמ' 361)].
לקבוע הלכה לעניים?
לגוף הרעיון – מצינו הסבר דומה (שקשור בדין שהזכירו היעב"ץ) בשם הרה"צ רבי שלום מבעלזא זצוק"ל, המתאים לביאורו של הרבי:
הטור בסימן רמב כותב:
"וכמה פעמים נשאתי ונתתי לפני אדוני אבי ז"ל [=הרא"ש], כמוני היום שיש לי מעט משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים [= "היינו: ללוות מהם לפרנסתו בלא משכון, כי לא היו לו משכונות, דאם היה לו משכון לא היה ספק דפשיטא דחייב ללוות על משכון לקיים מצוות עונג שבת .. אבל רבנו, אף על פי שלא היה לו משכון היו מלווים לו בלא משכון". ב"ח], אם אני בכלל 'עשה שבתך חול' [=ואל תצטרך לבריות] אם לא, ולא השיבני דבר ברור".
ומובא על כך בשם הרה"צ מהר"ש מבעלזא ('חסידות מתורת בעלזא' חלק א' עמ' עד) דלכאורה צריך ביאור מדוע לא השיב הרא"ש – שהתמחה בפתרון שאלות חמורות יותר – דבר ברור על שאלה זו? אתמהא!
אך הביאור פשוט: הרא"ש ידע שאם ישיב לו שיעשה שבתו חול ואל יצטרך לבריות, יכניס פסק דין זה לשולחן ערוך, ולכן לא פסק לו דבר ברור כדי שלא ייקבע בשולחן ערוך – שייתכן מציאות שאם יהודי אין לו כו', משום שכל ישראל ראויים שיהיה להם צרכי שבת בהרחבה כראוי לבני מלכים!
צדקה מראש עבור החג
ב'סדר היום' – לר' משה ב"ר יהודה אבן מכיר [חי בתקופת הבית יוסף] – סדר ראש השנה כתב:
"ויסדר שולחנו ויאכל וישלח מתנות לעניים ולאביונים כדכתיב אכלו משמנים וכו' ושלחו מתנות לאין נכון לו".
ולכאורה מכאן מקורו של ה'פרי חדש' המצוטט על ידי הרבי (בהערה 22 בשיחה; שולחן מנחם עמ' עח הע' 20), כפי שכתב "ונוהג אני לשלוח מנות לעניים ערב ראש השנה כו'".
אלא שבעוד 'סדר-היום' כותב לנהוג כן ביום ר"ה [ולהעיר על דרך הצחות ממאמר רז"ל (מגילה ד,ב) "היינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה", שהדמיון ביניהם גם בעניין זה, כי בפורים "עיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה" (מגילה שם), וכך גם בראש-השנה אחר שתקעו בשופר, הלכו להיטיב עם העניים] – נהג כך ה'פרי חדש' כבר מערב יום טוב.
ולפי המבואר בשיחה על אשר אירע בימי עזרא, שהיה זה ביום ראש-השנה עצמו שנתבקשו לשלוח "מנות לאין נכון לו", מתאימים אם כן יותר דברי 'סדר-היום'. אלא שה'פרי חדש' העדיף לנהוג כן כבר מערב ר"ה, לכאורה הוא כדי שיהיה לבם של הנזקקים סמוך ובטוח שכל מחסורם בידיהם.
וראה גם באלף המגן (למטה אפרים) סימן תקפא ס"ק קכ (לאחרי שהובאו שם דברי הפר"ח) כתב: "ונוהגין בהרבה תפוצות ישראל שבכל ערב יו"ט שולחין לעניים המכובדים לביתם כל הצטרכות על יו"ט ואשרי חלקם".
וכן מצינו לדוגמא בספר "תולדות ומדות" ("בו יבוא תולדות ה' המחבר ס' יקר הערך והליכותיו בקדש... נאום הכו"ח ביום ז"ך אדר א' שנת תרנ"ן לשוני צדקתך לפ"ק פה אי ג'רבה (תוניס).. ותשלם מלאכת הקודש... ג'רבה שנת רצי"ת") עמ' יב מערכת הצד"י:
"א) צדקה. בעל צדקה היה בסתר ובגלוי, בסתר לעשות בכל ערב סוכות וערב פסח וערב שבועות סכומים הגונים לכמה תלמידי-חכמים צנועים ויראי ה' " עכ"ל.
אבל מובן שזוהי הנהגת א. יחיד ב. בסתר. והמדובר בשיחה הוא על דבר הנהגת א. רבים ב. בגלוי, כדוגמת הנתינה למעות חיטים, כנ"ל [וכמו שנזכר בשיחה בהערה 22].
"ולא רצו לגזור על הציבור"
לדברי הרבי (בהע' 31 בשיחה) שמפני צוק העיתים לא תיקנו מגבית לראש השנה וחג סוכות – יש להעיר מירושלמי שקלים פ"ב ה"ב שאין מטריחין על הציבור יותר מג' פעמים בשנה.
בכוונת דברי הירושלמי יש הסבורים שמכיון שכבר נתקנו א) "מעות חנוכה" (ראה פרי מגדים סו"ס עתר וראה שולחן מנחם כרך ג' עמ' רסב-ג). ב) מעות פורים – מתנות לאביונים. ג) מעות חיטים – על כן אי אפשר לגזור דבר נוסף!
אמנם מובן גודל הדוחק בהסבר – ביחס לחגי תשרי!
לכאורה ניתן להציע עוד הסבר פשוט מדוע לא תיקנו מגבית לחגי תשרי:
דהנה איתא בילקוט שמעוני (פרשת אמור) בטעם גודל שמחת חג הסוכות לגבי שאר הרגלים – שהרי בסוכות נאמר ג' פעמים שמחה, ואילו בשבועות נאמר רק פעם אחת שמחה ובפסח לא נזכר השמחה כלל – כי פסח הוא חודש האביב שעדיין אין התבואה נגמרת כלל ולפיכך אין כאן שום שמחה; בשבועות, חג הקציר, יש כבר שמחה על התבואה שנגמרה ונקצרה; ואילו שלימות השמחה היא רק בחג הסוכות, חג האסיף, באספך את מעשיך מן השדה (משפטים כג,טז).
והחתם סופר (בדרשותיו) כתב, שהשמחה או העדרה תלויים בנתינת מתנות לעניים: בפסח שעדיין לא ניתן כלום לעניים אין כלל שמחה; בחג השבועות שכבר החלו לתת לעניים, אפשרית היא קצת שמחה, ואילו בחג הסוכות שכבר הושלמו כל מתנות העניים, אזי שפיר יכולים כבר כולם להיות בשמחה.
לפי זה מובן מאד מדוע לחג הפסח נזקקו לתקן מגבית מיוחדת של "קימחא דפסחא" (ולא בשאר חגים), שכן לולי זאת לא יוכלו העניים כמעט לקיים עצמן, שהרי לא קיבלו עדיין מאומה, מה שאין כן בחודש תשרי שכבר קיבלו מתנות עניים יוכלו לקיים עצמן.
[מאידך, ייתכן שזמן תקנת קימחא דפסחא היתה מאוחרת יותר כשבני ישראל כבר לא היו על אדמתם, ובנוסף, בתקופה מאוחרת יותר שוב לא נשענה פרנסת בני ישראל רק על עבודת האדמה].
"לסוכות נחוץ יותר מלפסח"
הערה זו מתייחסת לביאורי האחרונים (כמה מהם נאספו ב'מועדים לשמחה', אוצר הפוסקים, יחת"ו תשס"ד עמ' מט-נא.) שהסבירו מדוע הותקנה מגבית דווקא לפסח:
א) שער הציון למשנה ברורה תכט ס"א ס"ק יו"ד:
ואפשר דמשום זה תקנו קדמונינו בפסח יותר משארי רגלים שהוא זמן חירות ויושבין מסובין וכל אחד הוא וביתו ברוב שמחה אין זה כבוד לה' שהעניים יהיו אז רעבים וצמאים ועל-כן נותנין לו קמח של כל ימי הפסח שיוכל גם הוא לספר יציאת מצרים בשמחה.
ב) עוד שם:
ועוד טעם פשוט דחמץ אינו רשאי לאכול ומצה אינו מצוי כל-כך להשיג לקנות, ואם לא יכינו לו על כל ימי הפסח – אפשר שיישאר רעב או יוכל לבוא לידי קלקול ("ומצאתי זה הטעם ב'מטה יהודה'"). (ויש להוסיף בזה על פי המבואר בפוסקים שהתקנה מעיקרה היתה לצורך קמח מהודר כמבואר בפרי מגדים ומשנה ברורה (סתנ"ג סקמ"א) שראוי להעמיד שומר ירא-שמים ובקי בהלכות כדי שלא יבוא לידי חשש חימוץ. וממילא דאגו לעניים שאין בידיהם להעמיד שומר וכו' כדי שיהיה גם לו קמח מריחים מהודרות וכו').
ג) הגהות חכמת שלמה (תכט ס"א בהגה"ה): "כיון דנתקן לומר ב'הא לחמא עניא' "כל דכפין ייתי ויכול" והרי באמת אם יבוא עני ולא יתנו לו הוי כדובר שקרים לפניו יתברך, לכן נתקן ליתן לעניים מעות חטים". (וראה גם ירושלמי מעשר שני ספ"ה: כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר עשיתי ולא עשה).
ד) לגבי הוצאות חג הפסח מצינו הדגשה מפורשת (פסחים צט, ב) "ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין כו'", ומכיון שד' כוסות צריך לשתותן על הסדר דווקא לכן בהכרח לדאוג גם לשאר צרכי הסדר ומשום כך תיקנו "קמחא דפיסחא" כו'.
צדקה תציל את.. המצות!
ה) בספר ליקוטי מהר"ן (ח"א ר"א) דכתיב "צדקה תציל ממות" והוא ראשי-תיבות 'מצת' כי הצדקה קודם החג תציל את האדם מאיסור חמץ בפסח שהוא סטרא דמותא, ועל ידי זה זוכים לקדושת אכילת מצה בשלימות.
ולפי זה תירצו את העובדה (עליה העיר בספר קדושת לוי) שהשם יתברך קורא לחג החירות 'חג המצות' – כי אף שבכל המועדים יש להרבות בצדקה לעניים (כמו שכתוב בזוהר הקדוש פרשת בראשית), ביומי דפיסחא צריך ליתן ביתר שאת להורות לעם ולהזהירם שירבו בצדקה בחג זה כפי יכולתם (מצת חסר וא"ו).
ו) בספר ישמח ישראל (שבת הגדול אות ד'; ומעין זה ב'יסוד יוסף' פרק פ"ו) על פי מאמר חז"ל (ר"ה טז,א) "בפסח נידונים על התבואה", ממילא אנו צריכים לעורר עלינו מדת הרחמים והשפעה לפרנסה שהיא היא התבואה, לכן מחלקים חיטים לעניים בלא לדקדק, כדי שמדה כנגד מדה ולא ידקדק ה' ממנו וישפיע לנו.
ז) בשו"ת בנין שלמה למהר"ש כהן מווילנא (סימן נח) ביאר מה שאיתא במסכת שקלים, שבחודש אדר יש לעיין בצרכי רבים יותר משאר ימות השנה – על פי מה שאמרו חז"ל (שבת דף לג, ב) שכל אדם שנעשה לו נס צריך לפקח ולתקן דרכי רבים, והראיה מיעקב אבינו ע"ה שהואיל ונתרפא מצלעתו לפיכך "ויחן את פני העיר". וכך בחודש אדר, מכיון שנגאלו בני ישראל בימי מרדכי ואסתר ממוות לחיים, לכן אמרו חז"ל להשגיח בצרכי רבים בחודש זה שנעשה בו נס לישראל. ומכיון שכן, הרי בחודש ניסן שבו נגאלו אבותינו ממצרים ויצאו מעבדות לחירות, ראוי לעיין בצרכי ציבור כל משך זמן ההוא, ולכן נותנים לעניים כל צרכי הפסח.
ח) במצרים נצטוו "וישאלו איש מעת רעהו ואשה מעת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (שמות יא, יב), יש מפרשים "רעהו" ו"רעותה" שגם ישראל בינם לבין עצמם יעשו כן ומהם ילמדו המצרים. ולכן מדי שנה "נזכרים ונעשים" כו' – (בספר אמרי ר' שפטי').
ואמנם כל ביאורים אלה הם נאים וחשובים כו' לטעם שתיקנו קמחא דפסחא בניסן, אך אינם מתרצים את המצב בפועל בחגי תשרי ומדוע לא תיקנו אז מגבית! – ועל כך בע"ה ברשימה הבאה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
