נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1167 - כל המדורים ברצף
	שלושת השלבים: עבודה, תענוג ושכר
	כי הרחיב — בניין נצחי
	למה הקפיד כל-כך הרבי לסיים ב'דבר טוב'?
	פרשת תולדות
	התוועדות חסידית
	בלי חסידות לא חשים טעם בתפילה
	הלכות ומנהגי חב"ד

בספרים תורניים, וגם בשאינם כאלה, הקפיד הרבי שיסתיימו בדבר טוב. וכך טרח בעצמו להוסיף בכתב-יד-קודשו על גבי כמה ספרים שבספרייתו כגון ספרו של ה'בית ישראל' שנדפס לאחר פטירתו * לא פעם טרח להזכיר זאת למחברים ולמו"לים

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בשנת תשל"ג קיבל הרבי את כרך י"ד של אנציקלופדיה התלמודית – מפעל שזכה לעידוד עצום מהרבי (ראה 'היכל מנחם' כרך א' עמ' עז-פג. התקשרות גיליון תעב ועוד). הוא הביע את הערכתו במשפט הבא ('אגרות-קודש' כרך כח עמ' קכט): "ואין גומרין עליו (וקודמיו) את ההלל וכו'".

אבל העיר הערה-הארה:

"על-פי הדיוק "לסיים בדבר טוב" – כדאי היה להעתיק [=במקום סיום הכרך (ערך חיה, חיה רעה) "באיסור טרפה, עיין ערך דרוסה"] "ובהבטחות נאמר כו'" [=והשבתי חיה רעה מן הארץ] (עמ' תשנה) – לסוף הערך. ואם תימצי לומר – בלאו-הכי שם מקומו ובכותרת חיה-רעה לעתיד-לבוא (ובתיבת נח)...".

ולהבדיל, גם כשקיבל הרבי את כרכי כתבי א. שלונסקי, טרח לכתוב למשורר ('אגרות-קודש' כרך ז"ך עמ' תכה):

לאחרי בקשת סליחתו, חבל אשר הסיום הוא "יוצאים לקול נגינת אבל". ואף שזהו תרגום מחיבורו של גוי, בכל זה [=זאת] חבל. והרי תפקידו של כל אחד, ובפרט של יהודי... לקיים "עבדו את ה' בשמחה" בכל פרטי חייהם. ואם מאיזה טעם שיהיה יש עסק עם גוי, גם בזה טוב לסיים בשמחה".

כשנדפסה לראשונה (בשנת תשל"ג) "הגדה של פסח" של הרבי בתור ספר שבו נוספו שיחות וביאורים – נוסף ל"לקוטי טעמים ומנהגים" – בשיחה האחרונה הופיעה הערה מס' 23 שנסתיימה במילים "משום צערא דינוקא". הרבי ביקש שייעשה סיום חיובי. בחותמת גומי הוחתמו, אפוא, כל ההגדות במשפט "לשנה הבאה בירושלים" – ראה בהרחבה במדור זה בגיליונות תרטו-תרטז.

ובשיחותיו על הרמב"ם (ראה כללי רמב"ם, קה"ת תשנ"ב, פרק חמשה עשר) טרח הרבי לעסוק בעניין הסיום בדבר טוב במשנת הי"ד החזקה.

חכמה ומלאכה גדולה

כך נאמר בקהלת ח, ג: "אל תעמוד בדבר רע". ובירושלמי מסכת מגילה פרק ג הלכה ז: "צריך להיות פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב".

במסכת דרך ארץ זוטא פ"ב: "למוד להיות גומר בטוב".

וכך פסק הרמב"ם הל' תפילה פרק יג הלכה ה' (לענין קריאת התורה): "כל העולה לקרות בתורה - פותח בדבר טוב, וחותם בדבר טוב".

וראה גם ילקוט שמעוני על קהלת (רמז תתקע"ח): "אל תעמוד בדבר רע" – ובמדרש זוטא על קהלת שם.

וכך מפורש ברמ"א סוף סימן קלח: "ויכוין שיתחיל תמיד לקרא בדבר טוב ויסיים בדבר טוב..".

ובמגן אברהם שם: "והוא הדין שלא לסיים במי שעשה מעשה רע (רמב"ם סוף ידים)".

התוספות בסיום מסכת מועד קטן (ד"ה בלע המות) מבארים את פשר סיום המשנה האחרונה של המסכת (שם כח, ב) "אבל לעתיד-לבוא הוא אומר 'בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וגו'" – "כדי לסיים בדבר הטוב משום דמועד קטן הוא סוף סדר מועד.. ונחמתא לנחמתא".

וכן מצינו את המהרש"א בסיום מסכת סוכה (חידושי אגדות נו, ב) מפרש את הסיום: "טוב לצדיק כו'": "פרש"י דיליף לה ממילא דהא מדה טובה מרובה ומייתי לה הכא ולא איצטריך ליה אלא כדי לסיים המסכת בדבר טוב".

בכ"ף מנחם-אב תשכ"ד (תורת-מנחם כרך מ' עמ' 295 ואילך) ביאר הרבי בהרחבה את דברי המהרש"א לסיום מסכת בבא קמא ע"פ רש"י "וצריכין למרעה טוב".

ב'יוסף אומץ' ח"ב פרק התורה סדר הלימוד עצמו כתב:

"ראיתי רבותי מקפידין שכשלמדו אלו הענינים (הלכות אבילות וחורבן וכיוצא) קראו בכל פעם אחר סיום שיעורם, שורה אחת מענין אחר, שלא לסיים בדבר רע, שכן מצינו בגמרא בשם נביאים הראשונים, ועל כן נהגו לכפול פסוקי יתק"ק (ישעיה, תרי-עשר, קינות [איכה] קהלת) כדי לסיים בדבר טוב".

וכן בספר 'קיצור של"ה' מסכת שבועות (עניני לימוד ד"ה וכן החזנים): "וכן החזנים ומלמדי תינוקות לא יסיימו בדבר רע".

ובהמשך שם מביא מסידור מהרי"ק [וכן הוא בספר 'חוסן ישועות'] שתלמיד חכם אחד למד בספר מסויים וסיים לימודו בפסוק "ושעירים ירקדו שם" (ישעיהו יג כא), והלך לישון. למחרת כשחזר ללמוד, מצא מולו איש שמראהו נורא כגחלי אש שישב במקומו, ובידו הספר שבו למד אמש, ואמר לו האיש "אתה נבל רע, שלא כדין עשית שסיימת בפסוק זה, כי אני מוכן להזיק בכל עת שהמלמדים והסופרים מסיימים בדבר רע, אבל אשא פניך בפעם הזאת כי שמעתי עליך טובות בפמליא של מעלה. ומסיים המהרי"ק, שמצוה לפרסם זה למלמדים וסופרים כדי שידעו לסיים בדבר טוב.

גם ה'חתם סופר' בדרשותיו לרוב נהג "לסיים בטוב", "לסיים בדבר טוב", וכן בכתיבת חידושיו ותשובותיו הקפיד לסיים בדבר טוב.

בספר דברי תורה – לבעמח"ס מנחת אלעזר ממונקאטש – ח"ז אות נט ביאר הנהגת הצדיקים לסיים דברי תורה  שלהם בברכות לכלל ולפרט (ולא כפי שמצינו בדברי שבח רק בסוף הספר כולו, ולא לאחר כל מאמר שיאמרו) עפ"י מאמר המדרש (דברים פ"א ט): "אמר לו הקב"ה למשה הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך צריך אתה לברכם", ובמשלי כד, כה "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב". וכיון שהצדיקים מוכיחים את הקהל בדברי מוסר ותוכחות, עליהם גם לסיים בדברי ברכות וטוב על ישראל והשומעים בפרט.

ובספר 'לקט שכחה ופאה' בארדיטשוב תרס"ב מובאת השמועה הבאה (שלא שמענו מפי רבותינו):

"וכן שמעתי מהצדיק הגאון בעל התניא ובעל השו"ע, אשר מפיו אנו חיין, כשהיה קורא בתורה ביום ב' דראש השנה, והסיום בשם 'ואת מעכה' (בראשית כב, כד) היה אומר הראשי תיבות מזה, וידוי אחר תשובה מגעת עד כסא הכבוד". או [=מלך על כל העולם] .  ועל כמה מגדולי-ישראל מסופר "שהמנהג היה מקדם כשסיים הקורא לקרות פרשת ויקרא שמסיימת 'לאשמה בה', היו הקהל עונין אחריו לאל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי, שהוא ראשי-תיבות 'לאשמה בה' – מאור ושמש לפרשת החודש בשם הרמ"מ מרימאנוב. אוצר החיים לרי"א מקאמרנא (וכתב ע"ז שהוא "מנהג קדום"). לקט שכחה ופאה מאמר מב בשם הרה"צ מאפטא (ושם שהוא היה קורא כן ולא שהקהל היו עונין). ומסיימין בטוב".