חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:42 זריחה: 6:09 ט"ו בחשון התש"פ, 13/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

כוחו החשאי של האור
דבר מלכות

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1171 - כל המדורים ברצף
כוחו החשאי של האור
ערכתי נר למשיחי
הפצת ספרי קה"ת ו'מרכז לעניני חינוך'
פרשת מקץ
להאזין לנרות החנוכה
הלכות ומנהגי חב"ד

מדוע לא נאמרו מאמרי דא"ח מיוחדים לחג החנוכה, אלא ענייני חנוכה הובאו במאמרי השבת? * מוציאים את האור החומה, והחושך נדחה מאליו וללא מלחמה * כיצד יין ושמן מייצגים את ביטויי השמחה השונים בין חנוכה ופורים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. חנוכה1 ופורים, הגם ששניהם הם עניין של "פרסומי ניסא", חלוקים ביניהם בכך, שפורים נחוג ברוב עם, "ברעש גדול" ובשמחה יתירה, מה שאין כן בחנוכה לא מצינו כל עניינים אלו.

מצינו אמנם מנהג במקומות שונים ובמדינות שונות, ו"נהרא נהרא ופשטיה"2, שהדלקת נרות חנוכה נעשית ברוב עם וכו'. אבל אצל רבותינו נשיאינו לא נהגו כן3. ואדרבה: כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר, שכאשר מישהו שלא מבני הבית נכח בעת הדלקת נרות חנוכה, לא היתה שביעות-רצון.

טעם הדבר – לא שמעתי בפירוש, אבל בדרך אפשר יש לומר על פי המבואר שהיום-טוב דפורים צריך להיות ביין, כדאיתא בגמרא4: "חייב איניש לבסומי בפוריא", ומפרש רש"י: "ביין". והטעם לזה, מכיוון שכל עניין נס פורים היה על ידי יין. הן ההתחלה, והן הסוף של מפלת המן וניצחון מרדכי וישראל, היו ביין5.

מה שאין כן בחנוכה קבעו את היום-טוב בשמן, כיון שהנס היה בשמן, וכדאיתא בגמרא6 "מאי חנוכה", ועל זה מסופר מעשה הנס שהיה בפך השמן, ולכן קבעו את היום-טוב בשמן. גם את ברכת הניסים מברכים על הדלקת השמן.

וביאור החילוק בין יין ושמן: יין ענינו גילוי ו"רעש" ("שטורעם"), ושמן ענינו העלם7. מצד עצמו – הוא העלם לגמרי; ואפילו כשמדליקים אותו, שעל ידי זה פועלים בשמן את עניין הגילוי – הרי "מצוה מן המובחר" והידור שלא יהיה שום רעש, אלא השמן ידלוק בניחותא ובחשאי, כיון שכללות ענינו הוא העלם.

ויש לומר שזהו הטעם שלהדלקת נרות חנוכה לא נהגו לעשות פרסום ברוב עם וכו', מכיוון שכללות עניין חנוכה הוא עניין השמן שענינו העלם, ואפילו הגילוי שבו הוא בניחותא.

ב. ויש לומר8, שזהו הטעם שרבותינו נשיאינו לא נהגו באמירת מאמרי דא"ח בימי החנוכה (מלבד בשבת קודש, כנהוג בכל ימות השנה, ולפעמים גם בימות החול – אם היתה סיבה צדדית לכך), כי, אף שעצם עניין פנימיות התורה שייך לחנוכה ("תורה אור"9) – הרי אמירת דא"ח ענינה הוא גילוי לזולת, ומכיוון שענינו של חנוכה הוא העלם, לא היה בו שינוי הסדר באמירת דא"ח שזהו עניין של גילוי.

ואף על פי כן, הרי במאמרי שבת חנוכה, וכן במאמרים שנאמרו בימות החול דימי החנוכה כשהיתה לכך סיבה צדדית (כנ"ל) – דובר על דבר עניינים השייכים לחנוכה.

ויש לומר הטעם לזה, בהקדים החילוק בין השמן שבמנורה לשמן המשחה10:

שמן המשחה, גם לאחר שמשחו בו את כלי המקדש, לא נשתנה כלל, אלא נשאר במהותו הקודמת – שמן (העלם). מה שאין כן בשמן שבמנורה – הרי על ידי הדלקת המנורה היתוסף בו עניין של אור (גילוי),

– וטעם הדבר, לפי ששמן המנורה הוא למעלה יותר משמן המשחה, ולכן דווקא שמן המנורה בכוחו לבוא לידי גילוי, כיון שכל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותר, כנ"ל –

אלא שאף על פי כן, גם השינוי שנעשה בשמן המנורה אינו בבחינת שינוי ממהות אחת (שמן) למהות אחרת (אור), אלא הוספה – שאותה מהות שמצד עצמה הרי היא בהעלם (שמן), באה בגילוי (אור). ולכן גילוי זה אינו באופן של רעש (כמו הגילוי בעניין היין), אלא גילוי באופן המתאים לשמן – בניחותא.

ובהתאם לזה – היה הסדר בעניין אמירת דא"ח בימי החנוכה: מאמרי דא"ח מיוחדים בקשר עם חנוכה – לא נאמרו, כיון שאמירת דא"ח במיוחד היא גילוי באופן של רעש, שאינו שייך לחנוכה (שענינו שמן – גילוי בניחותא). אבל במאמרי שבת קודש (ובימות החול כשהיתה סיבה צדדית) – דובר על דבר עניני חנוכה (דהיינו – גילוי בניחותא).

ג. וביאור הטעם בפנימיות שפורים הוא ברעש וחנוכה הוא בחשאי – יובן על פי המבואר בלבוש ובט"ז11, ומובא במאמרי דא"ח12, שהחילוק בין פורים לחנוכה הוא, שבפורים היתה הגזירה על הגוף (גשמיות), ובחנוכה היתה הגזירה על הנשמה (רוחניות). וברוחניות גופא – היתה הגזירה "להעבירם מחוקי רצונך", שזהו עניין של דקות ("איידלקייט") ברוחניות גופא.

ולכן פורים שייך יותר לעניין המצוות13, והמצוות דפורים הם "משלוח מנות איש לרעהו"14 וכו', שהן מצוות הקשורות עם הגוף, והמשלוח מנות צריך להיות דווקא בדבר שהגוף יכול ליהנות ממנו, ועד שיש דעה שאפילו בבשר חי אי אפשר לצאת ידי חובת משלוח מנות15.

מה שאין כן בנוגע לנרות חנוכה אומרים "הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהן"16, כיון שהם קשורים עם רוחניות.

ידוע, שכאשר דבר בוער, הרי ככל שהחומר הוא מגושם יותר הרי הוא בוער ברעש יותר, מה שאין כן חומר דק דולק ללא רעש. וטעם הדבר – כי הרעש הוא מצד ביטול הישות.

ועל פי זה יובן החילוק בין פורים לחנוכה – שבפורים השמחה היא ברעש, ובחנוכה – בחשאי17.

ד. יש לקחת הוראה מחנוכה על כל השנה18. וההוראה מהעניין האמור בנוגע לעבודה במשך כל השנה היא:

העבודה צריכה להיות שלא ברעש, אלא בחשאי, כלומר, שמלכתחילה אין נותנים מקום למנגד. המצוה היא אמנם להאיר "על פתח ביתו מבחוץ"6, כדי להאיר גם את החושך שמבחוץ, אבל, לא באופן של מלחמה, אלא על ידי שמוציאים החוצה את האור הפנימי, ובדרך ממילא – "מעט אור דוחה הרבה מן החושך"19. ובפרט כשההדלקה היא באופן ד"מוסיף והולך"6, תוספת אור בכל יום, עד לנר השמיני שהוא תכלית האור (כנ"ל בארוכה), שעל ידי זה פועלים שיהיה "ולילה כיום יאיר"20.

* * *

ה. נזכר לעיל שפורים קשור עם גשמיות, וחנוכה – עם רוחניות.

אבל אף על פי כן, יש בחנוכה עניין של גשמיות שאינו בפורים – שזהו העניין ד"מעות-חנוכה" ("חנוכה-געלט")21.

ואף שגם בפורים ישנו עניין "מתנות לאביונים"14 [והוא עניין עיקרי בפורים, כמו שכתוב ברמב"ם22 "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו"], מכל מקום, אין זה דומה כלל לעניין "מעות חנוכה" – כי, "מתנות לאביונים" עניינם הוא מילוי החיסרון, שהרי נתינתם היא "לאביונים" דווקא, שזקוקים לזה לצורך הוצאותיהם ההכרחיות [ואפילו "משלוח מנות" (שאינו לעניים דווקא) – הרי החיוב הוא לשלוח דווקא דברים שהגוף יכול ליהנות מהם מיד (כנ"ל), שגם זה הוא בדוגמת מילוי החיסרון], מה שאין כן מעות-חנוכה – נותנים על פי רוב לילדים שאין להם הוצאות כו', להיותם סמוכים על שולחן אביהם, כך שה"מעות-חנוכה" הם עבור צעצועים כדי לשחק בהם וכדומה.

ו. ויש לבאר עניין זה על פי מה שכתוב במדרש23 "לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא, בשביל המשכן ובשביל בית-המקדש".

וההסברה בזה שנקט "זהב" דווקא – כי, כסף ונחושת יש לעולם צורך בהם, מה שאין כן זהב אין לעולם צורך בו, כיון שיכולים להשתמש גם בכלי נחושת, ואפילו בכלי כסף, ולא נברא זהב אלא בשביל בית המקדש, שהוא למעלה מהעולם.

וכן הוא גם ברוחניות העניינים – שזהב מורה על ספירת הבינה, מה שאין כן כסף שמורה על ספירת החסד "דאזיל עם כולהו יומין"24, ונחושת מורה על תפארת או מלכות (כמבואר בביאורי הזהר25), ולכן, כסף ונחושת שייכים לעולם, מה שאין כן זהב הוא למעלה מהעולם.

ולכן "לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב", ומה שנברא זהב בעולם – הרי זה "בשביל המשכן ובשביל בית המקדש", שבו צריכה להיות ההנהגה באופן של עשירות דווקא (למעלה ממילוי החיסרון), ועד כדי כך, ש"השקו את התמיד בכוס של זהב"26 [והיינו, שאף על פי שמדובר על דבר בהמה – שגם בהיותה בבית-המקדש, הרי היא עדיין בהמה... – מכל מקום השקוה "בכוס של זהב"], כיון ש"אין עניות במקום עשירות"27; ולאחר שנברא הזהב בשביל בית-המקדש, הרי זה נמשך גם בעולם.

ז. בעניין זה ישנו סיפור מזקני28, אביה של אמי מורתי29, שהיה "יושב" ("זיצער") אצל אדמו"ר מהר"ש נ"ע30, היינו, שלאחרי נישואיו נסע לליובאוויטש למשך זמן.

– באותה תקופה היה הסדר, שאברכים אחרי נישואיהם היו נוסעים לליובאוויטש, למשך חצי שנה, שנה או שנה וחצי, והיו נקראים בשם "יושבים" ("זיצערס"). אינני יודע איך מתאים הדבר עם הדין שבשנה הראשונה לנישואין צריך להיות "ושמח את אשתו"31, אבל מכיוון שכך נהגו, בוודאי שיש לזה מקום על פי הלכה.

[כאן ישנו סדר, שאחרי החתונה נוסעים ל"ירח דבש" ("האָני מון"), "למקום שאין מכירין אותו", וממילא אפשר לעשות "מה שלבו חפץ"... כלשון הגמרא32 [. .]].

בשובו מליובאוויטש לביתו, סיפר זקני על דבר אופני הנהגתו של אדמו"ר מהר"ש נ"ע. ובין הדברים סיפר, שהנהגתו של אדמו"ר מהר"ש היא בהתרחבות גדולה ובעשירות, ובכלי זהב – קופסת טבק מזהב, ועוד קופסה מסוג נוסף וכו'33.

שאל אותו אחד השומעים (יהודי ירא-שמים, אבל, "אַ בעל- הבית'שער"): איך ייתכן שנשיא בישראל ומורם מעם יתעסק בעניינים גשמיים וחומריים? – וענה לו זקני: "פּעטאַך"! [=קל דעת] וכי בשביל מי נברא הזהב, בשבילי ובשבילך? הרי הזהב נברא מלכתחילה בשביל הצדיקים!

ח. וכיון ש"זהב" מצד עצמו הוא עניין שלמעלה מהעולם, לכן, גם לאחרי שנמשך בעולם, הרי זה כמו שהוא למעלה מהעולם, עניין של עשירות (יותר מכפי המוכרח).

ועל פי זה יש לבאר עניין "מעות חנוכה", שעם היותו עניין של גשמיות, הרי זה שייך לחנוכה – כי, "גשמיות" זו אינה עניין של העולם, אלא עניין של "עשירות" שלמעלה מהעולם (כנ"ל ש"מעות חנוכה" אינם בשביל מילוי החיסרון), ולכן שייך עניין זה לחנוכה דווקא, לפי שבחנוכה נמשך אור שלמעלה מהעולמות (כנ"ל בארוכה), ועניין זה נמשך גם בעולם בגשמיות – עשירות בגשמיות.

ט. וההוראה מזה בעבודה:

ענינו של חנוכה הוא – "תורה אור"9, שהתורה היא למעלה מהעולמות, כמאמר רז"ל34 "אלפים שנה קדמה תורה לעולם", והוא על-דרך עניין הזהב, עשירות, שלמעלה מהעולם.

ולכן, דווקא על ידי לימוד התורה נמשך עניין העשירות בגשמיות, כי בעולם מצד עצמו ישנו רק עניין מילוי החיסרון, ואילו עניין העשירות נמשך על ידי התורה דווקא.

(שיחת ש"פ מקץ, זאת חנוכה, ה'תשט"ז. תורת מנחם כרך טו, עמ' 314-317,321-324, בלתי מוגה)

_____________________

1)     מכאן עד סוף ס"י – הוגה על ידי כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ס"ע 482 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)     חולין יח, ב. נז, א.

3)     ראה מאמר ברוך שעשה נסים להצמח צדק עמוד 19, 21 (סה"ש תש"ו ע' 21).

4)     מגילה ז, ב. בש"ס שלנו הגירסא מיחייב. אבל במאור הקטן על הרי"ף, שער הכוונות בסופו, של"ה פ' תצוה ובכל דרושי דא"ח שראיתי הל' הוא חייב איניש וכן הוא ג"כ בא"ח (הובא בב"י סי' תרצה), שו"ע או"ח סתרצ"ה ס"ב, סי' יעבץ ועוד.

5)     ראה אלי' רבה או"ח ר"ס תרצה. אבודרהם "דיני פורים". וראה "רשימות" חוברת לג ע' 24.

6)     שבת כא, ב.

7)     ראה זח"ג לט, א. לקו"ת שה"ש ד"ה צאינה וראינה (כד, ד ואילך). ובכ"מ.

8)     סעיף זה – מהנחה בלתי מוגה.

9)     משלי ו, כג.

10)   ראה ד"ה ברוך שעשה נסים הנ"ל ס"ד ואילך – אוה"ת שם תתקסא, ב ואילך.

11)   שו"ע או"ח סי' עת"ר סק"ג.

12)   ראה סה"מ תש"ח ע' 118. ועוד.

13)   ואף שאמרו חז"ל (שבת פח, א) "הדור קבלוה בימי אחשורוש", והיינו שבפורים היה גמר קבלת התורה (ואם כן, לכאורה, פורים שייך דווקא לתורה ולא למצוות) – הרי קבלה זו עצמה התבטאה בעניינים של קיום המצוות (מהנחה בלתי מוגה).

14)   אסתר ט, כב.

15)   ראה פמ"ג או"ח סו"ס תרצה.

16)   וכמארז"ל (ר"ה כח, א. וש"נ) "מצוות לאו ליהנות ניתנו" (מהנחה בלתי מוגה).

17)   ובלשון החסידות: פורים ענינו אור השייך לעולמות, שבזה שייך שיהיה מנגד, ולכן שמחת פורים היא ברעש, מצד ביטול המנגד. מה שאין כן חנוכה ענינו אור נעלה ביותר, שלמעלה מהעולמות, שבזה מלכתחילה לא שייך שיהיה מנגד, וזוהי סיבת העדר הרעש בשמחת חנוכה (מהנחה בלתי מוגה).

18)   ובפרט מיום השמיני דחנוכה, שהוא בדוגמת יום השמיני למילואים, שענינו נמשך גם לאחר ימי המילואים, דלא כשבעת ימי המילואים שענינם היה חד-פעמי. וכמודגש גם בקריאת התורה דיום זה – "בהעלותך את הנרות", שהדלקת הנרות היא עבודה שהיתה נעשית בביהמ"ק בכל יום ויום, דלא כקרבנות הנשיאים – אודותם קורין בתורה בשאר ימי החנוכה – שהו"ע חד-פעמי (מהנחה בלתי מוגה).

19)   ראה תניא פי"ב. חובת הלבבות שער יחוד המעשה פ"ה.

20)   תהלים קלט, יב.

21)   ראה "היום יום" כח כסלו. לקוטי לוי"צ אגרות-קודש ע' שנח.

22)   הלכות מגילה וחנוכה פ"ב הי"ז.

23)   שמו"ר רפל"ה. ב"ר פט"ז, ב.

24)   ראה זח"ג קג, א-ב. קצא, ב. הנסמן בלקו"ש ח"ה ע' 174 בשוה"ג.

25)   להצ"צ פ' פקודי ע' שא ואילך.

26)   משנה תמיד פ"ג (ל, א).

27)   שם כט, א.

28)   ראה גם התוועדויות תשמ"ב ח"א ע' 341.

29)   הרה"ג הרה"ח וכו' ר' מאיר שלמה הלוי ינובסקי.

30)   ראה גם לקו"ש ח"כ ע' 391. התוועדויות תשמ"ו ח"ד ע' 438 ואילך.

31)   תצא כד, ה.

32)   מו"ק יז, א.

33)   ראה גם תורת מנחם – התוועדויות חי"ב ע' 141. וש"נ.

34)   ראה מדרש תהלים צ, ד. ב"ר פ"ח, ב. תנחומא וישב ד. וש"נ. זח"ב מט, א.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)