בביתו של הרב ישראל גליס, איש ירושלים, שמור קנקן פח, שקיבל מסבו. מדי שנה, בימי החנוכה, הקנקן הזה מוצב על השולחן, והרב גליס מספר את סיפורו:
השנה שנת תש"ח. בכ"ט בנובמבר התקבלה החלטת האו"ם על סיום המנדט הבריטי ותכנית חלוקתה של ארץ ישראל. הערבים הגיבו במהומות דמים בכל רחבי הארץ, ובכלל זה בירושלים. העיר העתיקה הייתה נצורה. תושביה היהודים היו שרויים בפחד גדול, נתונים למחסור ולרעב.
השוק הערבי, שאך אתמול המה מלקוחות יהודים, היה שמם עתה. אחת לזמן מה הופיע משוריין בריטי שנשא תרופות ומצרכי מזון מהעיר החדשה בעבור היהודים הנצורים. מדי פעם בפעם הצליחו כמה יהודים אמיצים לפרוץ לחנויות הנטושות ולהשיג מעט מזון, אולם לא היה בקומץ הזה כדי להדביר את הרעב הגדול.
ר' יונה לבל, חסיד ברסלב נלהב, התגנב אל מאחורי ארון הקודש, ושלח מבטים חטופים לאחור. רק כשהיה בטוח שאין עין מבחינה בו, הוציא בזהירות מכיס מעילו את הצנצנת הקטנה. בזהירות קירב אל פיה קנקן פח, ובתנועה זהירה הריק את תכולת הצנצנת אל הקנקן.
קילוח דק של שמן נמזג אל הקנקן והעלה את מפלס השמן בעוד כמה סנטימטרים. ר' יונה ניער את הצנצנת, לוודא ששום טיפה יקרה מפז לא תלך לאיבוד. לבסוף הביט בעיניים בורקות בקנקן המתמלא, והחזירו למקום מחבואו.
ר' יונה נמנה עם שומרי נר התמיד שדלק בבית הכנסת של החסידוּת בעיר העתיקה. תמיד דאג לנרות שיאירו את המקדש מעט, ויאפשרו למתפללים לשפוך את תפילתם לפני ריבון העולמים.
כאשר תם מלאי השמן בבית הכנסת החל ר' יונה להביא שמן מביתו. זה היה מעשה שאינו מובן מאליו. ביתו היה מבורך בילדים רכים, ובעת מצוקה שכזאת השמן היה מצרך חיוני. אבל ר' יונה היה קרוץ מחומר אחר. בזמן שהכול תהו כיצד לשרוד ולעבור את היום, ר' יונה חשב קדימה. חנוכה מתקרב. יש להיערך למצוות הדלקת נרות חנוכה.
ר' יונה החל לאגור טיפות שמן. בהתמדה אסף טיפה ועוד טיפה, והטמין את הנוזל היקר במקום סתר מאחורי ארון הקודש. ככל שהחריפה המתיחות התכנסו היהודים בבית הכנסת לתפילה, לשאוב נוחם ואמונה. הם הביטו בנר התמיד, שעליו השגיח ר' יונה כעל בבת עינו, ואורו הקטן סימל בעיניהם את כוח עמידתו של העם היהודי מול רודפיו.
ימי החנוכה הגיעו. בכל בתי העיר העתיקה הוציאו את החנוכיות, מירקו והבריקו אותן, אך במקום למלא אותן בשמן – זלגו עליהן דמעות. גם כך היו הכול מזי רעב, ומי הרשה לעצמו לחלום על 'מותרות' כמו שמן לחנוכייה? לפחות נביט בחנוכייה, אמרו הורים לילדים, וניזכר בנס חנוכה. נתפלל שנזכה גם אנו, בימים ההם בזמן הזה, לניצחון המעטים על הרבים.
אם בתחילה ניקרו הספקות בלבו של ר' יונה – אם לא עדיף שישתמש בשמן הזה כדי להחיות את נפש ילדיו – הרי שככל שקרבו ימי החנוכה הרגיש שעשה את הדבר הנכון. "מה אנו ומה חיינו אל מול אורה של מנורת החנוכה!", לחשו שפתיו.
בערב חנוכה הזדרז ר' יונה לטבול ולהיטהר, ומיד מיהר למרק את החנוכייה שיעמיד הערב בבית הכנסת, נר ראשון של חנוכה. פניו קרנו באור יקרות. שמחה הייתה נסוכה עליהן. המתפללים הביטו בו בתימהון. בלבם תהו אם לא השתבשה עליו דעתו. על מה השמחה?
לפני תפילת מנחה הציב ר' יונה את החנוכייה במקומה הקבוע. כשנסתיימה התפילה שרתה אווירה עגומה בחלל בית הכנסת. בימים כתיקונם הלכו הכול לבתיהם בצעדי ריקוד קלילים, כינסו את בני הבית, ובחגיגיות הדליקו את האור בחנוכיות. עתה אין אור ואין הדלקה, אין שמחה ואין חגיגה. בראשים מורכנים ביקשו המתפללים להתפזר איש-איש לביתו.
"עצרו!", נשמע קולו של ר' יונה. "הבה נדליק את הנר הראשון של חנוכה!".
עוד בטרם הספיקו המתפללים לפצות את פיהם, כבר נחפז ר' יונה אל מאחורי ארון הקודש וכעבור רגע הגיח משם ובידו קנקן השמן. פניו להטו. "ניגש להדלקה", אמר בחגיגיות, ומיהר למזוג את השמן לתוך החנוכייה. בלבו נשא תפילה: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי זאת, אלא לכבודך; להצית מעט אורה בנפשות החשוכות של העיר הנצורה!".
ר' יונה כיבד את רבי אברהם שטרנהרץ, מזקני חסידי ברסלב, בהדלקת הנר הראשון. השמועה על החנוכייה של בית הכנסת ברסלב עברה מפה לאוזן. בתוך זמן קצר התמלא המקום יהודים משתאים, שביקשו לחזות בפלא במו עיניהם. שירת 'הנרות הללו' פרצה באחת מפיות כולם, שירה רמה, חגיגית, שהרנינה את הלבבות וסחפה את הלבבות הדוויים.
בכל שמונת ערבי החנוכה הודלקה החנוכייה בבית הכנסת. האור שקרן ממנה האיר את הלבבות במשך כל החג ונטע אמונה וביטחון בישועת ה'.
(תודה לרב ישראל גליס) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
