אתם ניצבים... למען הקים אותך היום לו לעם (כט,ט-יב)

"ניצבים" - מורה על גדלות וחשיבות, כמו "ונציב אחד אשר בארץ" (מ"א ד).

"אתם ניצבים... למען הקים אותך היום לו לעם" - העובדה שאנחנו עם ה' והוא מלכנו מורה על גדלותם של ישראל. שכן אדם לא יכול למלוך אלא על בני-אדם כמותו, שהם בערך אליו, אך לא על עדר צאן, שאין להם שום ערך ויחס לגביו. נמצא אפוא כי היותו של הקב"ה מלך על ישראל מוכיחה שישראל הם, כביכול, "בערך" אליו.

מובן שגדלות זו אינה אלא תוצאה של כריתת הברית - "לעברך בברית ה' אלוקיך" (אך לאמיתו של דבר אין לנברא שום ערך לגבי הבורא).

(אור-התורה דברים עמ' קפ)

מחוטב עציך עד שואב מימיך (כט,ט-י)

פירש כ"ק אדמו"ר הזקן:

"מחוטב עציך" - יש "לחטוב" ולעקור את ה"רבות מחשבות בלב איש" (עציך לשון עצה).

"שואב מימיך" - יש לשאוב את המים המצמיחים כל מיני תענוג.

(היום-יום יט באלול)

מחוטב עציך (כט,י)

מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע... ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים (רש"י)

מדברי רש"י נמצאנו למדים, כי דווקא בסוג הנמוך ביותר בישראל ("חוטב עציך... שואב מימיך") ישנו עילוי שאין בסוגים הנעלים יותר ("ראשיכם"). שהרי יהושע נתן את הגבעונים חוטבי עצים ושואבי מים "לעדה ולמזבח ה'" (יהושע ט), כלומר, שזכו להיות משמשים בקודש, לשרת את מזבח ה'.

(לקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 400)

והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך (כט,יח)

התרגום-יונתן מתרגם "והתברך" - "ויתייאש". כלומר: החוטא מתייאש מלקבל את השפעתו מעולם הקדושה, כי נדמה לו שאין לו עוד חלק באלוקי ישראל ח"ו. לפיכך הוא פונה אל ה'קליפות' כדי לקבל את השפעתו מהן.

(לקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1185)

אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוקיך (ל,ד)

פירוש: הנפש "פזורה" ונידחת בהיכלות הטומאה השונים - כידוע שכאשר אדם מתקשר באיזה תאווה, הוא נעשה "מרכבה" לאותו היכל טמא שממנו נשפעת תאווה זו. יש אפוא צורך "לקבץ" מחדש את הנפש מכל אותם היכלות.

(אור-התורה - דברים, עמ' קסח)

וילך משה... אל כל ישראל (לא,א)

"וילך משה" - משה הלך והתעלה מחיל אל חיל על-ידי זה שקישר וחיבר את עצמו "אל כל ישראל".

(משיחת שבת-קודש פרשת וילך תשל"ה)

הלוא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה (לא,יז)

מסביר כ"ק אדמו"ר האמצעי:

"אין אלוקי בקרבי" - חסר בי, בהתקשרותי לאלוקות; לכן "מצאוני הרעות האלה" - אני מוצא ורואה בזולתי כל מיני רע.

ועל-דרך תורתו הידועה של הבעל-שם-טוב, שכאשר אדם רואה רע בזולתו הרי זו הוכחה שמעין אותו רע נמצא גם בו עצמו. וכאדם המסתכל בראי, שאם הוא רואה לכלוך אין זה אלא משום שפניו-שלו אינן נקיות.

(ספר-השיחות תש"ה, עמ' 91)

ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא (לא,יח)

ההסתר יהיה גדול כל-כך עד שלא ידעו ולא יכירו שהקב"ה מסתתר בתוכו.

(כתר-שם-טוב, עמ' יב)

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת (לא,יט)

האזינו השמים עד וכיפר אדמתו עמו (רש"י)

חז"ל למדו מפסוק זה את המצווה של כתיבת ספר-תורה (סנהדרין כא).

בהמשך הפסוק נאמר "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל", היינו שפרשת האזינו היא עדות על התורה והמצוות, דהיינו שהשירה פועלת קיום וחיות בכל התורה. לכן נלמדה מצוות כתיבת ספר-תורה (כל התורה כולה) מפסוק שמדבר (לפי פשוטו של מקרא) בשירת האזינו.

(לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 237)

הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם (לא,כח)

ולא תקעו אותו היום בחצוצרות להקהיל את הקהל... לקיים מה שנאמר, ואין שלטון ביום המוות (רש"י)

יש לדקדק בזה: מדוע היתה ירידה אצל משה ביום מותו? והרי ידוע שהצדיק מתעלה תמיד בעבודתו, מחיל אל חיל, ואדרבה, ביום פטירתו הרי הוא מגיע לתכלית ההתעלות?!

אלא: שליטה מורה על שייכות מסויימת בין השולט לנשלט. משה רבנו התעלה כל-כך ביום פטירתו מעל העם, עד שלא היה בבחינת "שליטה" - "אין שלטון ביום המוות".

אך אף-על-פי-כן, גם ביום הזה לא נפסק הקשר בין משה רבינו לבין עם ישראל, שלכן אמר משה "הקהילו אלי"; כי בני-ישראל בעצם הם דבר אחד עם עצמיותו של משה, ובלשון רש"י (חוקת כא,כא): "משה הוא ישראל וישראל הם משה".

(לקוטי-שיחות, כרך כד, עמ' 220)