הפרופסור יצא מהחדר לאחר שסיים לבדוק את תלמיד הישיבה. הוא פנה אל מלווהו ואמר לו בשקט: "הבחור דועך. הלב נחלש, הריאות מצטמקות. אינני רואה סיכוי להציל את חייו".
אלה היו ימי המהפכה הקומוניסטית ברוסיה. שמחה גורודצקי היה תלמיד ישיבת 'תומכי תמימים' החב"דית, שעברה אף היא גלגולים קשים. הוא נחלש וחלה, ומשגיח הישיבה, הרב יחזקאל פייגין, לקח אותו לבדיקה אצל אחד מגדולי הרופאים.
"מה אמר הרופא?", שאל שמחה בחשש את הרב פייגין. "עליך לנוח", השיב המשגיח קצרות, "סע לביתך עד שתחלים".
"בשום אופן לא", השיב הבחור בנחישות, "אסע אל הרבי". כאשר נוכח המשגיח כי לא יניא את הבחור מכוונתו, ליווה אותו אל הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון), שהתגורר באותה עת בעיר רוסטוב. המשגיח הקדים ונכנס לרבי, כדי לעדכנו על חומרת המצב. אחר-כך נכנס הבחור.
"על-פי דברי המשגיח", אמר לו הרבי, "אסור לך להוסיף לשהות בישיבה". הנשימה נעתקה מפיו של שמחה. "אך אני אומר", הוסיף מיד הרבי, "שאין הדבר כך. אתה תוסיף להימנות עם תלמידי הישיבה, וגם תהיה שליחי לכל מיני משימות".
הרבי שיגר את הבחור לנסוע בערי רוסיה ולהביא לו מידע על הנעשֶה שם מבחינה יהודית. שמחה יצא לשליחותו ובתוך זמן קצר נעלמה החולשה שתקפה אותו, והוא התחזק מיום ליום. מפעם לפעם יצא למסעות ברחבי רוסיה, ובשובו הגיש לרבי דוח מפורט.
יום אחד עמד שמחה בחדרו של הרבי וסיים לשטוח לפניו את פרטי מסעו האחרון. הגבאי נקש על הדלת וציין כי הגיע זמן קבלת הקהל ל'יחידות'. שמחה התכונן לצאת מן החדר, ואולם הרבי הפתיעוֹ ובתנועת יד הורה לו להישאר בחדר. שמחה השתומם. כדי שלא להביך את הנכנסים, התרחק לפינת החדר ועמד שם ביראת כבוד.
ראשון הנכנסים היה יהודי עטור זקן. פגישתו עם הרבי הייתה קצרה מאוד. עם היכנסו שאל: "רבי, האם הבנתי נכון את הסימן?". הרבי הניד בראשו לאות חיוב ואמר: "יע, יע, יע!" (כן, כן, כן!).
מיד אחריו נכנס יהודי שני. הוא פרץ בבכי: "רבי, זה אני!", והתעלף. הגבאי מיהר אל החדר, אושש את האיש והוא יצא החוצה.
השלישי היה יהודי מבוגר, שניכר עליו כי לא השתייך לעדת החסידים. הוא הגיש לרבי מכתב ובו כמה וכמה שאלות, ובידו החזיק עותק שלו. הוא עבר עם הרבי שאלה אחרי שאלה, וזכה למענה על כל אחת ואחת מהן. ואולם על השאלה האחרונה הרבי לא השיב. האיש חזר וציין שיש במכתב עוד שאלה. "אינני עיוור", השיב הרבי. הלה ניסה לחזור שוב על השאלה והרבי הגיב: "אינני חירש". כשהאורח ניסה להתעקש, סימן הרבי כי ה'יחידות' נסתיימה.
שמחה יצא משתאה מחדר הרבי. בבית המדרש ראה את היהודי הראשון. "אולי תוכל לספר לי מה מסתתר מאחורי שאלתך?", שאל שמחה.
"ברצון", השיב האיש וסיפר: "לפני שנים רבות שלח אותי אדמו"ר הרש"ב (אביו של הריי"צ) לסיביר, כדי לדאוג לקיום היהדות שם. שאלתי מתי אדע כי תסתיים שליחותי, והרבי השיב כי בהגיע המועד אקבל סימן.
"חלפו שנים. זכיתי למלא את צו הרבי, בניתי שם מקווה וחיזקתי את יהודי המקום. במיוחד הצלחתי להשפיע על יהודי אחד, שהיה רחוק מתורה ומצוות, עד שנעשה בעל תשובה גמור.
"בשנת תר"פ, לאחר הסתלקות אדמו"ר הרש"ב, סברתי שאולי הגיע זמני לשוב. שלחתי מכתב לבנו, לרבנו, ולא חלף זמן רב והגיע מכתב תשובה. לתדהמתי כתב הרבי: 'כמדומה שאבא אמר שבהגיע הזמן תקבל סימן!'. השתוממתי. הרי לא סיפרתי על כך לרבי...
"לא מכבר קיבלתי מכתב מהרבי. באותה שעה היה בחדרי ידידי בעל התשובה. בהתרגשות גדולה פתחתי את המעטפה, והתחלתי לקרוא את דברי הרבי. במכתב ביקשני הרבי לסייע לאתר בעל שנטש את אשתו והפכהּ לעגונה. בתוך כך הבחנתי כי עמיתי מחוויר כסיד. במוחי נצנצה ההכרה: זה האיש!
"החלטנו שנינו לנסוע לרבי. אני שאלתי את הרבי אם הסיפור הזה הוא הסימן שציפיתי לו. הרבי השיב בחיוב. אחריי נכנס בעל התשובה, והודה בפה מלא 'זה אני!'".
חלפו שנים. יום אחד פגש הרב שמחה גורודצקי את היהודי השלישי. "האם אתה זוכר את הפגישה עם הרבי?", שאל הרב גורודצקי.
עיני האיש אורו. "בוודאי!", השיב, "כזכור לך, הרבי סירב לענות על שאלתי האחרונה. באותה עת הוצע לי שידוך לזיווג שני. זו הייתה שאלתי האחרונה, והיא הייתה חשובה לי מאוד, אבל הרבי נמנע מלהשיב עליה. לא הבנתי מדוע ויצאתי נבוך. ואולם כעבור זמן קצר התברר לי כי האישה חלתה ונפטרה. או-אז הבנתי את כוונת התעלמותו של הרבי".
(מפי ר' מיכל וישצקי מכפר חב"ד, ששמע את הסיפור מהרב גורודצקי) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
