המכתב מארץ ישראל שנחת על שולחנו של ר' יואל בוקשפן, תושב העיר חלם שבפולין, נשא בשורה עגומה מאוד. את המכתב כתב לו אביו, והוא בישר על פטירתו הפתאומית של אחיו. "ברוך דיין האמת!", מלמלו שפתיו של ר' יואל.
ואולם בהמשך המכתב הפנה אליו האב בקשה לא פשוטה. "נשארתי לבדי", כתב האב. "אנא, עלה לארץ הקודש, והיה לצדי בזמן שנותר לי לחיות. עַז רצוני שבני ילווני בדרכי האחרונה ויאמר קדיש על קברי".
ר' יואל הציג את בקשת אביו לפני רעייתו, אך זו לא התלהבה כלל מהרעיון. "הלוא העוני שולט בארץ ישראל, ואילו כאן יש לנו פרנסה ברווח", טענה. "צעירים אנו ומטופלים בילדים קטנים, בעוד רוב העולים לארץ ישראל הם קשישים המבקשים להיטמן באדמתה. ראוי יותר שאחד מאחיך המבוגרים יותר יקבל עליו את מצוות כיבוד אב".
גם אביה של האישה תמך בעמדתה של בתו, ור' יואל נקלע למצוקה. הוא רצה מאוד לקיים את בקשת אביו, וניסה לשכנע את רעייתו, לשווא. באחת משיחותיהם אף אמרה לו: "אני מבינה את רצונך לכבד את אביך, ולכן אני מוכנה לסייע לך בדבר אחד – להתגרש ממך. כך תוכל לממש את רצונך. אך לעזוב את בית הוריי ואת מקום מגוריי – לא אסכים בשום אופן".
כשראה ר' יואל כי כל הפצרותיו אינן נושאות פרי, נסע אל רבו, הצדיק רבי מרדכי טברסקי מקוזמיר. מיד כשראהו הצדיק שאלו: "מה שלום אביך?". ר' יואל שטח לפני הרבי את בקשת האב. "אם כן, עליך לנסוע", השיב הצדיק. או-אז פירט החסיד את התנגדותה של אשתו, עד כדי נכונותה להתגרש ממנו. "אמור לה שרצוני לשוחח עמה", השיבו הצדיק.
כששמעה האישה את בקשת הרבי פרצה בבכי, אך אביה הרגיע אותה והציע להצטרף אליה בפגישתה עם הרבי. כשנכנסו האישה ואביה אל הרבי פירטה האישה את הסיבות לסירובה. "לא נכון לפרק את המשפחה על רקע זה", השיב הרבי בנועם. "סעו לשלום, ומבטיחך אני כי תמצאו פרנסה בשפע בארץ הקודש ותזכו לרוות נחת מילדיכם".
דברי הרבי שכנעו את האישה, וכעבור זמן קצר עלתה המשפחה לארץ ישראל. לא חלפו חודשיים ואביו של ר' יואל שבק חיים לכל חי, כאשר בנו, כלתו וילדיהם לצדו, כפי שביקש. ואולם עתה, לאחר שכבר השתקעו בארץ, לא שבו עוד ר' יואל ומשפחתו לפולין.
ועם זה הקפיד ר' יואל לנסוע מעת לעת לחלות את פני רבו. בפעם האחרונה זה היה סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. המתיחות גברה, ור' יואל חש שעוד עיכוב קל והוא יחמיץ את ההזדמנות לחזור לביתו. הוא מיהר להקדים את מועד חזרתו לארץ. במזל גדול הצליח להשיג כרטיס באנייה האחרונה שעמדה להפליג לעבר חופי הארץ.
קודם נסיעתו נכנס אל רבו לקבל את ברכת הדרך. "באיזו אנייה בדעתך לנסוע?", התעניין הרבי. ר' יואל נקב בשמהּ. "לא כדאי לך לנסוע באנייה זו", הפתיעו הרבי. "אבל זו האנייה האחרונה!", טען ר' יואל. "אם לא אסע בה, מי יודע מתי אוכל לצאת מהמדינה!".
"שמע בקולי", השיב הרבי ברוגע. "סע לקונסטנצה, עיר הנמל הרומנית. חפש שם אניית מלחמה המפליגה לאיסטנבול שבטורקיה. משם הנתיבים לארץ ישראל חופשיים", שב והתרה בו.
"וכיצד אוכל לעלות על אנייה צבאית ואינני חייל?", תמה החסיד.
"סע לשלום!", פטרו הרבי בהינף יד, "אני כבר אדאג לזה".
משתומם ומשתאה נפרד ר' יואל מרבו, ומיהר לפעול כדבריו. הוא נסע לקונסטנצה, ושם איתר ספינה צבאית המפליגה לטורקיה. בינתיים הפעיל הרבי את אנשיו בעיר הנמל, ואלה הסדירו עם הגורמים הצבאיים שייאותו לצרף את ר' יואל להפלגה.
בטרם עלה על האנייה מיהר החסיד לשגר מברק לבני משפחתו ולהודיע על השינוי בתכנית. אלא שההודעה לא הגיעה ליעדהּ, ובני המשפחה המתינו לבואו לפי התכנית המקורית.
בשעה שר' יואל עשה את דרכו לטורקיה על סיפונה של אנייה צבאית, פרצה מלחמת העולם הראשונה. בתוך כך נודע לבני משפחת בוקשפן בארץ ישראל כי האנייה שבה היה אביהם אמור להימצא הוטבעה וכל נוסעיה נספו.
כואבים ואבלים פנו היתומים אל רבי ליפמן דוד שובקס, אב-בית-דין של בד"ץ כוללות החסידים בירושלים, בשאלה אם לשבת שבעה ולומר 'קדיש' על האב. "המתינו זמן מה עד שיתבהרו הדברים", השיב הגאון.
בינתיים עשה ר' יואל את דרכו לארץ ישראל. בהגיעו לנמל יפו הופתע לגלות שאיש לא בא לקבל את פניו. חרדה מילאה את לבו. הוא החליט להשאיר את מזוודותיו במלון ולרכוב על סוס מהיר אל ביתו בירושלים כדי לוודא שהכול כשורה.
כשהתקרב אל הבית שמעו אוזניו קולות בכי ונהי. הדאגה בלבו גברה שבעתיים. בלב רוטט פתח את הדלת, ובבת אחת התחלפו היגון והאנחה בשמחה ובצהלה. או-אז נודע לו על טביעת האנייה שבה היה אמור לנסוע.
בסעודת ההודיה הגדולה שערך בביתו סיפר ר' יואל את קורותיו, והודה לה' על הנס הגדול שהתחולל בזכות רבו הצדיק.
(על-פי 'גדולת מרדכי') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
