חורף תרע"ח. יבשת אירופה עסוקה בליקוק פצעי מלחמת העולם הראשונה. מחיר הדמים הנורא שגבתה לא פסח על יהודי היבשת, שנרדפו בידי שני הצדדים הלוחמים, ורבים מהם אף אולצו להשתתף במלחמה. לא אחת יהודים מצאו את עצמם בחזית, נלחמים באחיהם מהמדינה השנייה.
מצבן של הקהילות היהודיות אחרי המלחמה היה בכי רע. רבים איבדו קרובי משפחה, ואחרים נאלצו לגלות למקומות זרים כשהם חסרי כול. העוני והרעב היו נחלת הכול.
רבי צבי-הירש הלברשטאם מבית צאנז, ששימש אדמו"ר בעיר רודניק שבפולין (אז גליציה), החליט לצאת למסע חיזוק ועידוד בריכוזי חסידיו. על אף מצבו הבריאותי הרעוע לא נמנע מלצאת לדרך בימי החורף הקשים.
עוד כוונה, נסתרת, עמדה מאחורי המסע. האדמו"ר ביקש לערוך ביקור פרידה אצל חסידיו בטרם יסתלק מן העולם. בכמה עיירות אף ציין זאת במפורש, ואולם הדברים לא הובנו, אולי בשל היותו של הרבי בן 68 שנים בלבד. רק כאשר החזיר את נשמתו ליוצרה בחודש אב באותה שנה הבינו חסידיו השבורים את כוונתו.
בין הערים שזכו בביקורו הייתה העיר יריצ'וב, שרוב תושביה היהודים היו חסידים. פליטים רבים שנעקרו מבתיהם בימי המלחמה מצאו בה מחסה. ארשת פניהם הייתה קודרת. איש-איש וסאת צרותיו.
בואו של הצדיק הפיח בהם רוח חיים והצית בנפשם זיק של תקווה. רבים צבאו על הבית שבו התארח, עם פתקאות שנכתבו בדם לבם, וביקשו ישועה בעבורם ובעבור יקיריהם. הרבי נאנח עמם בכאבם, האזין למצוקותיהם, ניחמם ובירכם.
בין הבאים היה יהודי ושמו ר' משה-ליבר אופר, שנמנה עם חסידי טריסק. כאשר הגיש לרבי את בקשת הברכה פרץ בבכי מר. "רבי, הושיעני!", קרא בזעקה.
"הירגע נא, יהודי!", השיבו הרבי בקולו הרך. "דאגה בלב איש ישיחנה. ובעזרת ה' תראה את ישועתו כהרף עין!".
ר' משה-ליבר הסדיר את נשימותיו והחל לספר. הוא התגורר בעיר קראסנוברוד, שהייתה בקו החזית. הרוסים תקפו את העיר באש ארטילרית, וגרמו לשרֵפת בתי העיירה. התושבים המבוהלים נסו מבתיהם הבוערים. הרוסים שעטו פנימה, וכבשו את העיר במתקפת בזק. אנדרלמוסיה גדולה השתררה.
"מאז", נאנח האיש בשיברון לב, "אבדו עקבותיהם של רעייתי ושלושת בניי". הוא עצמו נמלט מהצבא הרוסי, שכן גליציה השתייכה לקיסרות האוסטרו-הונגרית ואל אזרחיה התייחסו כאל אזרחי אויב.
בחלוף הזמן שב הצבא האוסטרי וכבש את העיר. ר' משה-ליבר חזר אל העיר עם עוד פליטים יהודים, ומיד פתח בחיפושים אחר רעייתו ובניו. "כבר שנה שלמה אני מחפש אחריהם!", בכה לפני הרבי, "והעליתי חרס בידי! פניתי אל ארגוני סיוע בין-לאומיים, ניסיתי את כל הכיוונים האפשריים – ואין בדל של מידע על אודותיהם. אנא רבי, אמור לי, האם אזכה לראות אי-פעם את בני ביתי?".
דממה מתוחה נתלתה בחדרו של הרבי. הוא השעין את ראשו על ידיו, אחוז שרעפים ושקוע במחשבותיו. עשר דקות תמימות חלפו. איש לא דיבר בחדר. בעיניו של ר' משה-ליבר נדמו הדקות לנצח.
פתאום התנער הצדיק, הרים את ראשו והביט בעיניים יוקדות בר' משה-ליבר הנרגש. "איש צעיר!", קרא בקול רם, "אין לך סיבה לדאגה! ראיתי את בני משפחתך, את אשתך ואת ארבעת ילדיך – בינתיים נולדה לך בת – והם בריאים ושלמים!".
על פניו של ר' משה-ליבר הופיעה הבעת תדהמה גדולה. עיניו נפערו לרווחה, והוא התקשה לעכל את משמעות הדברים. האוּמנם שמעו אוזניו נכונה?! לדברים מפורשים מאלה לא ייחל בחלומותיו הוורודים ביותר. במהרה התעשת וביקש לנצל את שעת הכושר. הוא פנה אל הצדיק בדמעות של תקווה: "רבי, אנא אמור לי מתי אזכה לראות אותם!".
"בעוד שלושה ימים!", נקב הרבי במועד מפורש. "אשתך וילדיך יבואו לעיר הזאת, ותתאחדו מתוך שמחה, בריאים ושלמים!".
שלוש יממות של המתנה נרגשת חלפו על ר' משה-ליבר. לא היה לו צל של ספק כי הבטחת הרבי תתממש. ואכן, דבר מדבריו לא נפל ארצה: בדיוק כעבור שלושה ימים, כפי שניבא, באו לעיר אשתו וארבעת ילדיו – ובהם תינוקת שנולדה במרוצת הזמן ושאותה לא הכיר כלל.
בחלוף ההתרגשות הראשונית סיפרו זה לזה את המאורעות שעברו עליהם בתקופת הנתק הממושכת. האישה סיפרה כי היא וילדיה נפלו בשבי הרוסים כשכבשו את העיר, וככל שהחריפה המלחמה אסרו עליהם הרוסים לשוב לשטח אוסטריה. "רק לפני שלושה ימים", הוסיפה בהתרגשות, "קיבלנו אישור מן הרוסים לחצות את הגבול לאזור שנכבש בידי הצבא האוסטרי, ויכולנו להגיע לכאן!".
"לפני שלושה ימים!", חזר אחריה בעלה, נרעש ומשתאה, "הלוא זה היה בדיוק בשעה שבה הייתי בחדרו של הצדיק! עיניו הצופיות למרחקים חזו הכול בבהירות!".
(על-פי 'צבי תפארה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
