רבי זאב-וולף קיציס, תלמיד הבעל שם טוב, שחי בעיר מז'יבוז', סבל מעוני כבד. כשהגיעה בתו לפרקה נעשתה המצוקה דוחקת במיוחד, אך לא היה לו שום פתרון.
יום אחד התעניין רבו מדוע איננו משיא את בתו. "אין לי פרוטה", התוודה רבי זאב-וולף בעצב. הבעש"ט לא קיבל את ההסבר. "עליך להזדרז לשדך את בתך", אמר. התלמיד טען: "אילו כבר היה מגיע זמנה להקים בית בישראל, ודאי היה הקב"ה מזמן לי את הכסף הדרוש".
הרהר הבעש"ט רגעים מספר ואמר: "עשה כדבריי, ותיווכח כי הגיעה שעתה. שלח שליח לעיר יאס שברומניה, כדי שימצא בעבור בתך בחור תלמיד חכם ממשפחה מיוחסת. אמור לו כי תעניק נדוניה בסך אלפיים רובלי כסף".
רבי זאב-וולף קיים מיד את מצוות רבו. השליח הגיע ליאס והחל לקבל הצעות משדכני העיר, אך לא היה מרוצה מהן. כמעט התייאש, ואז בא אליו שדכן ובפיו הצעה קוסמת: בחור תלמיד חכם, בן לאב עשיר, ממשפחה מיוחסת. הפרטים מצאו חן בעיני השליח והשידוך סוכם, כאשר השליח הבטיח בשם אבי הכלה כי ייתן נדוניה בסך אלפיים רובל.
שמחה שרתה בבית קיציס למשמע הבשורה, אך בשוך ההתרגשות תהה רבי זאב-וולף מניין ישלם את הכסף המובטח. בצר לו שב אל הבעש"ט ושאל מאין יבוא עזרו. "אל דאגה", השיבו רבו לאחר שבירכו בלבביות, "במהרה תיוושע".
חלפו שבועות מספר. יום אחד התקבלה בביתו של רבי זאב-וולף איגרת מיאס. המחותן העלה על הכתב את תהייתו מדוע לא נשלחה מתנה לחתן, כמקובל. שוב מיהר רבי זאב-וולף אל הבעש"ט, וזה הרגיעו וביטל את דאגותיו. המכתב הבא היה מנומס פחות, אך רבי זאב-וולף סמך על דברי הבעש"ט, ולא השיב דבר.
באיגרת השלישית הבהיר המחותן לאבי הכלה כי אם יוסיף להתעלם ממכתביו יבטל את השידוך. נבהל רבי זאב-וולף ומיהר להציג את האיגרת הזועמת לפני הבעש"ט. "כתוב לו", הנחה הבעש"ט את תלמידו, "כי אל לו לדאוג. כשיבוא עם החתן לחתונה יגלה שכל ההבטחות מצד משפחת הכלה יכובדו, ובכלל זה המתנות המקובלות והנדוניה".
מכתבו של רבי זאב-וולף הפיס את דעתו של אבי החתן, שגם שמע על גדולתו הרוחנית. בינתיים החלו ההכנות לחתונה במלוא המרץ, אלא שכסף לא נראה באופק. "כתוב למחותן", הורה הבעש"ט לרבי זאב-וולף, "כי יבוא לכאן שלושה ימים קודם החתונה, מפני שאתה מבקש להקדים ולחגוג עמו".
המחותן נענה להזמנה, ופניו של רבי זאב-וולף נפלו. מה יעשה עכשיו? הוא יצא מביתו, אוחז במכתבו של המחותן, ומחשבותיו עגומות. ככל שניסה להפיח בלבו ביטחון ואמונה, לא הרפתה ממנו הדאגה.
"סלח לי, היכן ביתו של הבעש"ט?", פנה אליו עובר אורח וקטע את מחשבותיו.
"אני בדרכי לשם; הצטרף אליי", השיבו רבי זאב-וולף.
נכנסו השניים אל הבעש"ט, והוא קיבל את האורח בברכה ומיד אמר לו כי רצונו לספר לו סיפור:
"היה סוחר גדול, שעשה הון רב ממסחר עצים, שאותם הוביל ברפסודות למדינת פרוסיה. פעם אחת קיבל תמורת משלוח עצים ארבעים אלף רובל. שמח וטוב לב יצא לשוב לביתו ובידו הכסף. בלב היער עצר פתאום העגלון הגוי את העגלה ובאיומי גרזן דרש לקבל את הכסף.
"הסוחר הציע לשודד להתחלק עמו בכסף, אך זה מיאן לשמוע והצהיר כי לא יהסס להרוג אותו אם לא ימסור לו את כל הכסף מיד. באין ברירה עשה הסוחר כדבריו, והתחנן כי לא יפגע בו.
"העגלון צחק ברשעות. 'הלוא ברור שתלשין עליי. לא אוכל להשאירך בחיים', השיבו. הסוחר פרץ בבכי והבטיח כי לא יתלונן במשטרה ולא יספר דבר, אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות. הבין היהודי כי סופו קרב, ובדמעות ביקש שיתיר לו לשאת את תפילת ה'וידוי' בטרם יהרגנו.
"העגלון ניאות, לאחר שקשר היטב את האיש לעץ. עצם הסוחר את עיניו והחל לקרוא וידוי מתוך בכי תמרורים. בשעת התפילה קיבל עליו שאם יינצל, יתרום מעשר מכספו לצדקה.
"זעקותיו של הסוחר הכבול הדהדו ביער השומם, והגיעו גם לאוזניו של שומר היערות שחלף בקרבת מקום. הלה הלך בעקבות הקול וכשגילה מה מתרחש התנפל על העגלון ואזק אותו. אחר-כך שחרר את היהודי הכבול.
"בתחנת המשטרה הושב ליהודי כל כספו, והוא שב לביתו עולץ משמחה. הוא חלק עם משפחתו ומכריו את נס הצלתו וכולם שמחו עמו. חלפו כמה שבועות והסוחר שכח את הבטחתו.
"יום אחד חלתה בתו ומתה. עברו כמה ימים וגם בנו היחיד נפל למשכב. בעקבות זאת יצא למז'יבוז' לבקש ממני שאתפלל על בנו".
פניו של האיש חוורו כסיד. כל גופו רעד. "זה אני, רבי! אני הסוחר!", מלמל בדמעות. "אבוי לי! שכחתי את נדרי! מוכן אני לתת את הסכום שהתחייבתי ברגע זה".
הצביע הבעש"ט על רבי זאב-וולף. "תן ליהודי זה ארבעת-אלפים רובלי כסף, ויוכל להשיא את בתו בכבוד".
למחרת קיבל הסוחר מברק מביתו ובו בשורה: בנו התרפא! כעבור זמן קצר התקיימה חתונת בתו של רבי זאב-וולף ברוב פאר והדר.
(על-פי 'מאורות הגדולים') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
