חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:42 זריחה: 6:09 י"ד בחשון התש"פ, 12/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 533 - כל המדורים ברצף


גיליון 533, ערב שבת פ' בראשית, כ"ג בתשרי ה'תשס"ה (8.10.2004)

דבר מלכות

"בראשית", כדי שיהיה "ברא אלוקים"

האור והחיות דחכמה שמאירים בשבת בראשית נמשכים על כללות השנה * ימי החול, השבתות, המועדים הכלליים והפרטיים דכל יחיד, יום הכניסה לחדר, יום הבר-מצווה ושאר ימי חיי האדם ומאורעותיו - כולם מקבלים משבת בראשית * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר כתב לאחד במכתב1 "תורה" מאדמו"ר הזקן, שאדמו"ר הזקן שמעה מהרב המגיד, הרב המגיד שמעה מהבעש"ט2 והבעש"ט שמעה מה"בעל ח"י" (כפי שנהג לכנותו), דהיינו, בעל חיה יחידה, שהוא אחיה השילוני3. וכל אחד מהנשיאים בדורו ביאר והסביר "תורה" זו.

"תורה" זו היא על הפסוק4 "בראשית ברא גו'", וז"ל5:

"בראשית ברא אלוקים. בראשית עניינו ב' ראשית6, ראשית בריאת העולם, וראשית דהתורה. בראשית ברא אלוקים, הב' ראשית הם כדי שיהיה ברא7 אלוקים, שיגלו את אמיתית הכוונה דשם אלוקים8. ספירת הכתר היא ראשית וספירת החכמה היא ראשית9. ראשית ספירת הכתר היא העלם, וראשית ספירת החכמה היא גילוי, ראשית חכמה יראת ה'10. האור וחיות דחכמה שמאירים בשבת בראשית נמשכים על כללות השנה, שכל ימי השנה, הן ימי החול ושבת ומועדים הכלליים11, הן המועדים הפרטיים דכל יחיד, יום הכניסה לחדר, יום הבר מצווה12 ושאר ימי חיי האדם ומאורעותיו, כולם מקבלים משבת בראשית".

ובהקדמה - שבכלל, לא נהגו רבותינו נשיאינו לגלות את ה"תורות", האמרות והפתגמים הקצרים של הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן, כמו שהם. ה"תורות" מובאות אמנם בתורת החסידות, אבל יחד עם ביאורים, כך שאין ה"תורות" ניכרות בפני עצמן; אבל כ"ק מו"ח אדמו"ר - מלבד זאת שגילה את התורות בתוך מאמריו, גילה גם את ה"תורות" כמו שהן.

והטעם לזה - על-פי מה שכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמשך "באתי לגני"13, ש"בשביל ניצוח המנגד הרי מבזבז (המלך) כל סגולות האוצרות דהון יקר הנאסף והנקבץ במשך כמה שנים מדור אחר דור... ועוד יותר שגם חייו משליך המלך מנגדו, ומצד גודל הנצחון עומד בעצמו בקשרי המלחמה".

ובין ה"תורות" שגילה כ"ק מו"ח אדמו"ר, גילה גם את ה"תורה" הנ"ל. - בתחילה כתבה לאחד במכתב (כנ"ל), וגם סיפר לי על זה [ביודעו שמה שמספר לי הנה סוף-סוף יתפרסם הדבר, כמו כלי שיש בו חורים ("א לעכערדיקע זאק"), שכאשר מכניסים בו דבר, יוצא הוא מצידו השני...], ואחר-כך כבר אמרה בעצמו בשיחה (שכבר נדפסה)14.

כשחזר כ"ק מו"ח אדמו"ר "תורה" זו בשיחה הנ"ל - הוסיף לזה את פתגם הצמח-צדק15 "אזוי ווי מען שטעלט זיך אוועק שבת בראשית, אזוי איז דער גאנצער יאר" [=כפי שנצבים בשבת בראשית כן הוא בכל השנה], היינו, שההנהגה דשבת בראשית נוגעת לשבתות ולימי החול דכל השנה.

ב. והנה, ב"תורה" הנ"ל "בראשית עניינו ב' ראשית, ראשית בריאת העולם, וראשית דהתורה", מקדים את ראשית דהעולם לראשית דתורה.

ויובן על-פי מה דאיתא בתנא דבי אליהו16 "שני דברים17 קדמו לעולם, תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קודם, כשהוא אומר צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל, אומר אני ישראל קדמו", ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"18.

כלומר: נשמות ישראל הם אמנם למעלה מהתורה, אבל, עניין זה גופא מתגלה על-ידי התורה, והיינו, שהתורה מגלה שנשמות ישראל הן למעלה ממנה.

וכשם שנשמות ישראל הן למעלה מהתורה, כך יש מעלה גם בעולם לגבי התורה, דכיוון שמעלת הנשמה (שהיא למעלה מהתורה) היא בירידתה בגוף בעולם דווקא (כדלקמן ס"ג), בהכרח שגם בעולם יש מעלה לגבי התורה. וזהו הביאור שבתורת הבעש"ט הנ"ל מקדים את העולם לתורה.

ג. וביאור העניין:

העלייה שנעשית בנשמה על-ידי ירידתה בגוף היא עלייה גדולה ביותר - למעלה ממעלת הנשמה כמו שהיא מצד עצמה, קודם ירידתה בגוף.

ובפרטיות יותר:

הנשמה כמו שהיא מצד עצמה גדלה מעלתה ביותר, כמארז"ל19 שהנשמות חצובות מתחת כיסא הכבוד. למעלה מזה - "נשמה שנתת בי טהורה היא"20, כידוע21 ש"טהורה" קאי על אצילות, שלמעלה מכיסא הכבוד שהוא בעולם הבריאה22, ועל-אחת-כמה-וכמה למעלה מ"תחת כיסא הכבוד" ששם חצובות הנשמות. ולמעלה מזה - "ואתה משמרה בקרבי"20, דקאי על בחינת המקיף דהנשמה שלמעלה מאצילות23. וכך ישנן עוד מדריגות זו למעלה מזו, עד להדרגה ד"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר".

וכיוון שירידת הנשמה בגוף היא לצורך עלייה, על-כרחך צריך לומר שהעלייה היא למעלה מהמצב שקודם הירידה, דאם לא כן לא היה צורך בהירידה. ומזה מובן גודל מעלת העלייה - שהיא למעלה יותר מהדרגה ד"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר".

והנה, עלייה זו נעשית על-ידי ירידת הנשמה בגוף דווקא, שאז נעשית מהות בפני עצמה.

וכמדובר אתמול24 בעניין "בן חכם ישמח אב"25, ש"בן חכם" קאי על נשמות ישראל, שנקראים "בנים" כיוון שהם בבחינת מהות בפני עצמה,

וזהו גם שהנשמה היא "חלק אלוקה"26, שהלשון "חלק" מורה שהיא מהות בפני עצמה, והיינו, דעם היות שהלשון חלק מורה שהוא אותו המהות ממש, מכל-מקום, הרי זה חלק קטן שהוא מהות בפני עצמו,

ולכן שייך שיהיה אצלם (לאחרי ההסתר דלמעלה, שהו עניין דורמיטא דז"א שבראש-השנה27) מעמד ומצב ד"פנו אלי עורף ולא פנים"28, ועד כדי כך ששייך גם מעמד ומצב ד"אוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו כו'"29.

אמנם, מצד גודל הירידה, שהיא ירידה שבאין ערוך - נעשית גם העלייה באין ערוך, למעלה גם מהדרגה ד"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר".

וירידה זו - וממילא גם העלייה שעל-ידה - ישנה בנשמות דווקא, ולא במלאכים.

ד. ומה שמצינו עניין של ירידה גם אצל מלאכים, כמאמר רז"ל "אפקוהו למט"ט כו'"30, ועל-דרך זה "אתיוהו לאליהו כו'"31 - יש לתרץ32:

במלאכים סתם - אמנם לא שייך עניין של ירידה, אבל כיוון שאליהו ומט"ט היו לפני זה בני אדם (שהרי "חנוך הוא מט"ט"33) - שייך בהם עניין של ירידה.

אמנם, תירוץ זה אינו מספיק, שהרי ישנה גירסא בגמרא34 "הוציאו לגבריאל כו'", וגבריאל לא היה אדם לפני זה.

ולכן יש תירוץ נוסף - ובהקדם שעל-דרך זה מצינו בעניין המלאכים שנקראים בשם "עומדים", כמו שכתוב35 "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", דלכאורה אינו מובן, הרי מששת ימי בראשית אומרים המלאכים שירה בכל יום, וידוע36 ששירה היא עניין של עלייה, ואם-כן, למה נקראים בשם "עומדים"? - והתירוץ על זה37, שהעלייה שעל-ידי אמירת שירה היא עלייה שבערך, והיינו, שכל העליות של המלאכים אינם אלא בהמדריגה שלהם, ולכן נקראים בשם "עומדים".

ועל-דרך זה בנוגע לענייננו - שהכוונה במה שנתבאר שאצל מלאכים לא שייך עניין של ירידה, היא, שלא שייך אצלם ירידה בתכלית שהיא באין ערוך, שכן, הירידה ד"אפקוהו כו'" אינה אלא ירידה שבערך, שאין זה אמיתית עניין הירידה, אבל ירידה אמיתית, שלא בערך, כמו עניין המיתה, אינה שייכת במלאכים, וכמו כן לא שייך אצל מלאכים עניין הירידה למטה בעולם הזה (והראיה לזה - מעניין "הנפילים"38, שכשירדו לעולם הזה נפלו לגמרי ממדריגתם ונשארו למטה39).

מה-שאין-כן נשמות - יורדות למטה בעולם הזה, בירידה שבאין ערוך, ועד ששייך בהן עניין של מיתה, שזהו עניין הפכי לגמרי, וכמו כן יכולים להיות גרועים יותר אפילו מבעלי-חיים40, דכיוון שיש בהם שכל, יכול להתקיים בהם "חכמים המה להרע"41.

- פעם היה אחד שהצטיין ביותר בכשרונותיו, אלא שהיה "פרא אדם", ובמילא, כל המעלות שהיו אצלו, רק קלקלו!... אילו לא היו לו כשרונות מיוחדים, לא היו יודעים שהוא "פרא אדם", ורק בגלל כשרונותיו התבלט בכל מקום... כשהיה בא בין "מנגנים" - ראו מיד שהוא "שוטה"; כשהיה בא בין אנשי "מדע" - היה מתחיל לדבר בענייני "מדעים", באופן שראו שהוא "פרא אדם"; וכשהיה מתחיל לדבר בענייני לימוד - היה מחבר זה לזה עניינים שאין כל שייכות ביניהם...

ועל-דרך זה ישנו הפתגם של ר' יצחק מתמיד שאמר בפני כ"ק מו"ח אדמו"ר באטוואצק בהתוועדות של שמחת-תורה (שקביעותו היתה כקביעות שנה זו)42 - בהתוועדות הנ"ל שתה הר"י מתמיד הרבה משקה, באופן של "קודם הצמצום", והתחיל לומר לכ"ק מו"ח אדמו"ר מה שהונח אצלו ("וואס בא אים האט זיך אפגעלייגט") - שהתואר "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו"43 שייך רק על חסיד, כי: גויים - אינם שייכים כלל לידיעה באלוקות; מתנגדים - אין להם זמן שיוכלו להתמסר "לידע את ריבונו", שהרי כל העניינים הגשמיים שעוסק בהם, אכילה ושתיה וטיול כו', הם "לשם שמים"44, ובמילא צריכים להתמסר אליהם... ועל-אחת-כמה-וכמה שצריך להתמסר ללימוד התורה, שזהו לא רק "לשם שמים", אלא "שמים" עצמם, ובמילא, אף פעם אין לו פנאי לחשוב אודות הקב"ה!...

ודווקא חסיד, שמתמסר ללימוד החסידות, לידע את ריבונו - עליו שייך לומר "יודע את רבונו ומתכוון למרוד בו"...

[כ"ק מו"ח אדמו"ר לא רצה לסבול אימרה זו ("ער האט זייער ניט געוואלט ליידן דעם ווארט"), אבל כיוון שר"י מתמיד שתה "א ביסל משקה", המשיך לטעון כפי שהתקבל בדעתו, עד שנרדם, ואז המשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר להתוועד...].

ונחזור לענייננו - שדווקא אצל נשמות ישנו עניין הירידה בתכלית באופן שבאין ערוך, ומצד זה נעשית גם העלייה באין ערוך, למעלה ממדריגת "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר".

ה. ועל-פי זה יובן הטעם שבתורת הבעש"ט הנ"ל מקדים עולם לתורה - דכיוון שנשמות הן למעלה מהתורה, ואמיתית מעלתם היא בירידתם בעולם דווקא, נמצא, שיש מעלה בעולם לגבי התורה.

אמנם, כשם שהתגלות מעלת הנשמות גופא היא על-ידי התורה (כנ"ל ס"א), כך גם בנוגע למעלת העולם, שהתגלות מעלת העולם היא על-ידי התורה, והיינו, שדווקא כאשר העולם מתנהג על-פי התורה אזי מתגלית מעלת העולם.

וזהו הביאור במה שכתוב בתורת הבעש"ט "בראשית עניינו ב' ראשית, ראשית בריאת העולם, וראשית דהתורה": שהראשית דעולם קודמת אמנם לראשית דתורה, אבל, מעלת הראשית דעולם היא על-ידי הראשית דתורה, שזהו הפירוש בעניין ראשית דעולם - כשיש לאחרי זה הראשית דתורה.

וכאשר ישנו העניין דבראשית באופן האמור - אזי "ברא אלוקים", שמתגלית כוונת הבריאה שהתהוותה משם אלוקים (כהמשך תורת הבעש"ט).

וכיוון שהמעלה היא בעולם דווקא - לכן צריך להיות אופן העבודה בזיכוך העולם גופא, דהיינו, לא לשבור את העולם, אלא לזכך את העולם ולעשותו כלי לאלוקות, כידוע פירוש הבעש"ט45 על הפסוק46 "כי תראה חמור גו'", שעם היותו "חמור" (מלשון חומר), מכל-מקום, "עזוב תעזוב עמו" - לעשות את הגשמיות גופא כלים לאלוקות.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת בראשית, מברכים החודש מרחשוון (התוועדות א) ה'תשי"ד;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ד, חלק ראשון (י), עמ' 106-112 - בלתי מוגה)

----------

1) ראה גם מכ' הנדפס בסה"מ תש"ח עמ' 79 (ולאח"ז באגרות-קודש שלו ח"ט עמ' שכט).

2) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות ס"ד ואילך. וש"נ.

3) ראה תורת מנחם - התוועדויות ח"א עמ' 20 הערה 6. וש"נ.

4) ריש פרשתנו.

5) בהשיחה שנזכרה לקמן בפנים (בתרגום מאידיש).

6) ראה פרש"י ורמב"ן עה"פ.

7) מל' שמא הבריא - ניקב ויצא לחוץ (חולין מג,ב). - הערת כ"ק אדמו"ר בסה"מ שבהערה 14.

8) דהיינו - אמיתית כוונת הבריאה, שהתהוותה היא משם אלוקים.

9) ראה תורת-חיים בתחילתו (הערת כ"ק אדמו"ר שם).

10) תהילים קיא,י.

11) דהיינו - פסח, שבועות וסוכות.

12) וכן יום הברית.

13) פי"א (סה"מ תש"י ריש עמ' 132).

14) בסה"מ תשי"א עמ' 59 (ולאח"ז בסה"ש תש"י עמ' 356. וש"נ).

15) ראה גם שיחת ש"פ בראשית דאשתקד ס"ב  (תורת-מנחם - התוועדויות ח"ז עמ' 130). וש"נ.

16) כ"ה בכ"מ בדא"ח (סה"מ ה'ש"ת עמ' 61. ועוד). וראה תדבא"ר פי"ד ופל"א. ב"ר פ"א, ד.

17) ובפסחים נד,א (ועוד): "שבעה דברים כו'".

18) ב"ר שם.

19) ראה זח"ג כט, רע"ב. וראה הנסמן בנצו"ז לזח"א קיג,א.

20) נוסח ברכות השחר.

21) ראה לקו"ת ראה כז,א. ובכ"מ.

22) ראה הנסמן בסה"מ מלוקט ח"ה עמ' רלח הערה 39.

23) ראה לקו"ת שה"ש ל,ג. ובכ"מ.

24) בהמאמר ד"ה להבין עניין שמע"צ פ"ו (תו"מ ח"י עמ' 96).

25) משלי י,א. טו,כ.

26) איוב לא,ב. תניא רפ"ב.

27) ראה שער-הכוונות עניין ר"ה. פע"ח שער ר"ה. ועוד.

28) ירמיהו ב,כז.

29) תניא ספכ"ד.

30) חגיגה טו,א.

31) ב"מ פה, סע"ב.

32) ראה סה"מ תרכ"ט (בהוצאת תשנ"ב) ריש עמ' קסה.

33) תוד"ה פסוק - יבמות טז,ב. וראה תיב"ע פרשתנו ה,כד. זח"א פרשתנו כז, רע"א. ועוד.

34) יומא עז,א (ע"פ דפו"י וע"י).

35) זכריה ג,ז.

36) ראה לקו"ת ברכה צח,א. ובכ"מ.

37) ראה סה"מ תר"ס עמ' קז.

38) פרשתנו ו,ד ובפרש"י.

39) ראה פדר"א פכ"ב. יל"ש פרשתנו רמז מד.

40) ראה תניא פכ"ד.

41) ירמיה ד,כב.

42) ראה סה"ש תרצ"ז עמ' 200 ואילך. וראה גם תורת-מנחם - התוועדויות ח"ד עמ' 224.

43) תו"כ ופרש"י בחוקותי כו,יד. ועוד.

44) אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

45) ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

46) משפטים כג,ה.

משיח וגאולה בפרשה

"בראשית" - כל העולם מושפע ממצבם של ישראל

הייתכן שבזמן הגלות יישב יהודי "שאנן"?!

איתא בזכריה (א,ז ואילך) [...] "ויאמר אלי המלאך הדובר בי, קרא לאמור, כה אמר ה' צבאות קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה", "וקצף גדול אני קוצף על הגויים השאננים, אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה". [...] הקצף של הקב"ה, ועד לקצף גדול: הייתכן ש"כל הארץ יושבת ושוקטת", אומות העולם יושבים "שאננים" - בה בשעה שבני-ישראל מתייסרים בגלות?!...

[...] והנה, על-פי מאמר רז"ל "בראשית - בשביל ישראל כו'", היינו, שכל העולם כולו נברא בשביל בני ישראל, מובן, שמצב העולם הוא לפי ערך וביחס למצבם של בני-ישראל. ולכן, כאשר רואים ש"כל הארץ יושבת ושוקטת", "הגויים השאננים" - הרי עובדה זו מהווה הוכחה שסיבת הדבר היא - מפני שישנה "פירצה" בהנהגתם של בני-ישראל בעניין זה:

ישנם יהודים שלא איכפת להם העובדה שנמצאים בגלות. יש להם את כל צורכיהם הגשמיים והרוחניים - טוענים הם - ולכן, לא איכפת להם שנמצאים עדיין בגלות! ועד כדי כך שיושבים בשקט ובמנוחה - "שאננים" - ללא כל דאגות!...

[...] הייתכן שבזמן הגלות יישב לו יהודי "שאנן", ללא כל דאגות - כיצד יכול הוא לשקוט על שמריו ביודעו שנמצאים במעמד ומצב ד"בנים שגלו מעל שולחן אביהם"?!...

פירוש המילות ד"לישועתך קיווינו כל היום" הוא - לא רק שישנם רגעים ספורים במשך היום שבהם חושב הוא אודות הגאולה העתידה מתוך תקווה וציפייה, אלא - שמצב זה ("לישועתך קיווינו") הוא "כל היום", כל היום ממש, והרי פשוט שלא ייתכן שיהודי יעמוד בתנועה ורגש ד"לישועתך קיווינו כל היום", וברגע זה עצמו יישב רגוע, בשלווה ושאננות מוחלטת, ללא כל דאגות!...

וכאשר ישנם יהודים שיושבים "שאננים" - מהו הפלא, אפוא, ש"כל הארץ יושבת ושוקטת", "הגויים שאננים"!!...

[...] כל יהודי - אפילו פשוט שבפשוטים - יודע אודות המושג ד"תיקון חצות", וזאת - גם אם הוא בעצמו אינו עורך "תיקון חצות", ומעולם לא ראה איך שעורכים "תיקון חצות". [...] והנה כל העניין ד"תיקון חצות" תוכנו - להצטער ולהתאבל על כללות עניין הגלות, כמודגש ומבואר בארוכה בכל הפסוקים והפיוטים שאומרים ב"תיקון חצות" וביניהם - ביטויים רבים בתוכן האמור, שבני-ישראל אינם מסוגלים לסבול עוד את צער הגלות!

[...] ופשיטא שאין הכוונה שלאחרי עריכת "תיקון חצות" יילך "לישון", ולמחרת בבוקר לא יישאר שום רושם מזה...

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת משפטים ה'תשד"מ,
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשד"מ, כרך ב, עמ' 982-990 - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

"כפי שמתייצבים בשבת בראשית"...

חובת לימוד חסידות בשבת והברכות למקיימים זאת * זכות מצוות הדלקת נש"ק וביאור הקשר הפנימי בינה לבין מצוות צדקה * רפואה שלמה למדליקה נרות שתיתן צדקה קודם לכן * הוראות, סיפורים וניצוצות הקשורים בשבת-קודש

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

על הפסוק "ויקהל משה" איתא במדרש: "אמר הקב"ה (למשה) עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה".

ומבואר בכמה מקומות שעיקר עסק התורה ביום השבת צריך להיות בפנימיות התורה, כי, יום השבת הוא למעלה מעניין הבירורים ("בורר" בשבת אסור), ולכן צריך להיות עיקר הלימוד בפנימיות התורה, שהיא עץ החיים, אילנא דחיי, למעלה מעץ הדעת שהוא אילנא דחיי, למעלה מעץ הדעת שהוא אילנא דטוב ורע שקשור עם לימוד איסור והיתר כו'.

לכן - קבע הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת תישא תשח"י ('התוועדויות' תשח"י, כרך ב, עמ' 188) - יש לעורר על-דבר לימוד דא"ח ביום השבת-קודש, וכשבאים לבית-הכנסת בשעה התשיעית בבוקר צריכים למצוא את הקהל לומד חסידות.

תלמידי הישיבה, ציין הרבי, מתחילים לימוד החסידות עוד לפני זה, על-פי סדרי הישיבה, אבל בעלי-בתים, צריכים לבוא לכל הפחות בשעה התשיעית ללמוד חסידות.

"רושם" על כל השבוע

שנה קודם לכן - בשבת-קודש פרשת תישא תשי"ז ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ז, חלק יט, עמ' 109) - דיבר הרבי באותו עניין:

וכיוון שהשבת מברכת את ימי השבוע שלאחריה - הרי זה פועל שגם במשך השבוע ילמד חסידות, ואפילו בשעה שלומד נגלה, או אפילו בשעה שעוסק בענייניו הגשמיים, יהיה ניכר הרושם של לימוד החסידות שבשבת; בהעניינים הגשמיים - "לא תבערו אש" - שיהיו ללא התלהבות ולהט ("אן א קאך"), ובלימוד הנגלה - יהיה ניכר שזהו יהודי שלמד חסידות.

והרבי סיים את דבריו ש"מתברכין כולהו יומין" כפשוטו בגשמיות, בבני, חיי ומזוני רוויחי.

פרשת-השבוע, מדרש והלכות

"לשאלתה אודות לימוד וקריאה ביום השבת קודש - המתאים ביותר: פרשת השבוע, מדרש על הפרשה, הלכות שבת. כמה מאלה נעתקו גם לאנגלית" - כתב הרבי לפלונית (איגרות-קודש, כרך כג, עמ' תטו).

צדקה לפני נרות שבת

בשנת תשי"ב נכנס אל הרבי איש-עסקים, בלוויית שותפו הרה"ח ר' יחזקאל בסר, מראשי אגו"י בארה"ב (שסיפר על כך בראיון ל'כפר חב"ד'):

"נכנסנו ליחידות בשתיים וחצי לפנות בוקר, הרבי קיבל אותנו בחמימות ובמאור פנים. הרבי אמר לשותף לשבת והוא התיישב, ולאחר מכן הרבי פנה אלי ואמר לי לשבת. אמרתי: 'אני לא יושב, אני חסיד'.

"כאן הוציא השותף את הפתקה עם השם ונתן לרבי, פניו של הרבי השתנו בבת-אחת והוא הסתכל בפתק ברצינות עמוקה, הבחנתי בשינוי , אז בעצם ראיתי לראשונה שהוא רבי!...

"לאחר מכן סיפר הלה את כל השתלשלות העניינים עם החולה - קרובת משפחה שעברה ניתוח להסרת גידול ממאיר, והגידול חזר, ודעת הרופאים היתה חלוקה אם לנתחה שוב אם לאו. הרבי שאל שאלות אחדות. לפתע שאל הרבי באידיש: 'היא דתית?'

"'לא', הייתה התשובה.

"הרבי הוסיף ושאל: 'היא עצמה יודעת את מצבה?'.

"- 'איני יודע'.

"הרבי אומר: 'שתיקח על עצמה לעשות משהו שיהיה לטובתה'.

"השותף: 'כמובן, אם זה לא דבר קשה'.

"הרבי: 'למשל שתדליק נרות שבת'.

"השותף שלי עונה: 'אני בטוח שהיא מדליקה נרות'. ואז הרבי שאל בהתרגשות: 'אז איך אמרת על יהודייה שהיא לא יודעת כלום ביהדות?'." הרבי היה ממש נסער. הלה עונה 'אבל אני לא יודע עד כמה'. אז הרבי אמר 'נגיד שאפשר לפעול אצלה שלפני שהיא מדליקה נרות שבת תיתן כמה פרוטות לצדקה'.

"והרבי כמו סיכם את השיחה: 'אל תדאג, הכול יהיה בסדר'.

"היחידות נמשכה יותר משעתיים. הרבי התעניין בשותף - האם יש לו ילדים, איזה חינוך הם מקבלים, ודובר על כך באריכות.

"היה לשותף ילד קטן, והרבי עורר אותו מאוד לשלוח אותו, כשיגדל, ללמוד בישיבה. שותפי אמר שהוא רוצה לשלוח אותו לקולג', כדי שבנו יהיה מלומד. הרבי ענה לו: 'תגיד לי, נכון שלא היית רוצה שיתחתן עם גויה?'.

"השותף הנהן והרבי המשיך בסבלנות: 'הוא ילך לקולג' וימצא בחורה שתמצא-חן בעיניו, למה שלא ייקח אותה?'. הלה הנהן בהסכמה - 'באמת צריך לחשוב על כך'. הרבי המשיך לדבר על כך באריכות.

"כשיצאנו מחדרו של הרבי שאלתי את השותף שלי, 'נו, מה אתה אומר', והלה ענה לי: 'הוא יהודי פיקח. אינני מסכים לדעות שלו במאה אחוז, אבל את הבן שלי אשלח לישיבה'. ברבות הימים הוא באמת שלח את בנו לישיבה.

"למחרת הגיע השותף למשרד ואמר: הבוקר התקשר אלי אחד הרופאים ושאל איפה הייתי. כשעניתי שהייתי אצל הרבי, אמר שאמש ערכו הרופאים התייעצות והחליטו לנתח. כשפתחו את המקום ראו שלא היה שום דבר, התברר שבניתוח הקודם שכחו במקום חתיכת תחבושת וזו גרמה לדלקת...

"חודשיים שלושה לאחר-מכן קיבלתי טלפון מהמזכירות: 'הרבי שאל מה שלום שולמית בת פלונית'. אמרתי שהכול בסדר. התפעלתי מאוד מהעובדה שחודשיים-שלושה לאחר ה'יחידות' הרבי זכר לשאול עליה".

משיח אילמים

בב' במרחשון תנש"א ('זורע צדקות' עמ' 120) עברה במהלך חלוקת השטרות לצדקה, אישה שהצביעה על בתה שאינה יכולה לדבר, הרבי הגיב ואמר: "ה' יברך אותה שתדבר ושתברך את הנרות. היא מדליקה נרות שבת?".

האם: "כן, היא מדליקה, אולם היא לא מברכת מכיוון שאיננה יכולה לדבר".

כ"ק אדמו"ר: "אזי תדברי עמה, שבערב שבת הבאה תנסה לברך גם-כן בדיבור. את תדליקי את הנרות בתחילה ותאמרי את הברכה, והיא תחזור אחרייך".  

מתי מתחיל "ערב שבת"?

"'ערב שבת' במובן הרחב, מתחיל מיום ראשון בשבוע" - כך מתבטא הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת דברים תשמ"ז ('התוועדויות' תשמ"ז, כרך ד, עמ' 172 הערה 71). ראיה לדבר, מדברי חז"ל אודות הנהגת שמאי הזקן ש"מצא בהמה נאה (ביום ראשון) לוקחה ואומר זו לשבת", הרי יתכן שלאחרי-זה ימצא "אחרת נאה הימנה", ובמילא "אוכל את הראשונה בחול" (שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן אורח-חיים, סימן רמב, סעיף י);  מה-שאין-כן - מסיים הרבי - "ההכנה ד'ערב שבת' כפשוטו, יום השישי, היא באופן שבוודאי 'יאכל בשבת'".

הרבי כותב לילדה

כזכור, בשלהי שנת תשל"ד הכריז הרבי על מבצע הדלקת נרות שבת-קודש. הרבי נהג לשגר שטר של דולר למקבלות על-עצמן להדליק.

בספר 'מורה לדור נבוך' (עמ' 237) מופיעה איגרת ארוכה ומאלפת של הרבי לנערה מניו-יורק, שבמכתבה אל הרבי ביקשה מידע על המשמעות של שטר ה'דולר' שקיבלה בקשר ל'מבצע הדלקת נרות'. וכך כותב לה הרבי:

למעשה, יש לזה הרבה היבטים, אבל אני מוכרח להגביל את עצמי כאן לאחד או שניים מהם. אבל  ראשית, כמה מילים שמובילות אל הנושא.

כפי שאת יודעת, יהודים מצווים לזכור ולקיים את כל המצוות של תורתנו, אבל יש מצוות מסוימות שהתורה מדגישה במיוחד יחד עם המצווה:  "זכור!". דוגמה מוכרת אחת, היא אחד מעשרת הדברות: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ,ח); כך גם הציווי לזכור את יציאת מצרים בכל יום מימות השנה; ומצוות שונות אחרות. אבל המצווה המרכזית בכל הזכירות הללו, היא המצווה לזכור את היום שבו קיבלנו את התורה בהר סיני, אותו אנחנו חוגגים בשבועות: "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגו' יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב (סיני)" (דברים ד,ט-י).

הסיבה שהתורה מצווה עלינו לזכור אותם מאורעות חשובים מאוד, מובנת מאליה, משום שיהודי חי בעולם הומה פעילות סואנת של כל מיני דברים חומריים שמסיחים את דעתו ותשומת ליבו ממה שהוא באמת חשוב ונצחי. אנחנו כמובן מדברים על דברים "כשרים", כמו אכילה ושתייה, עשיית עסקים וכו', דברים שכולם חייבים להיעשות בהתאם לשולחן-ערוך. עם זאת, מכיוון שאדם מעורב באופן בלתי נמנע ושגרתי בדברים כאלה בחלק הגדול של היום, יום אחר יום, הוא עלול להיעשות כל-כך שקוע בהם עד שישכח את הדברים המאוד חשובים ומהותיים שהתורה רוצה שנזכור במיוחד.

זה גם עניין של התנסות פשוטה, שכאשר אנשים רוצים לוודא שלא ישכחו עניינים מסויימים הם עושים את כל סוגי הדברים כדי לסייע לעצמם לזכור.

לאור האמור למעלה, התורה נתנה לנו מצוות מסויימות אשר נוסף על כל המשמעויות האחרות שלהם, הן "תזכורות" בולטות. ושוב,  אם להזכיר דוגמא מוכרת, המזוזה (בין היתר) מזכירה ליהודי כשהוא עוזב את הבית וחוזר אליו, שהקב"ה שהוא עצם החיים והכוח שלנו, הוא אחד, וכו', כפי שאנחנו קוראים בפרשת שמע שהמזוזה מכילה. בדומה לכך, כאשר אנחנו קמים בבוקר, אנחנו אומרים תפילה שבה אנחנו מצהירים שהנשמה שלנו, שהקב"ה מחזיר לנו בכל בוקר, היא טהורה, וכו'. וכך ישנן הרבה מצוות, שבאופן מתמיד מסייעות לנו לזכור את המטרה האמיתית שלנו בחיים - לעבוד את ה' "בכל דרכינו", אלה הן מצוות שמשמשות תזכורות לכל היהודים, מכיון שכל היהודים שווים בקיום המצוות האלה. אבל יש גם מצוות שחלות רק על קבוצות מסויימות, כמו כוהנים. בכל מקרה, יש תזכורות מיוחדות לנוגעים בדבר.

זה מביא אותנו לנושא הנידון בכתבך.

אחת המצוות החשובות והיפות היא הדלקת נרות לפני שבת ויום-טוב, והמצווה הזאת ניתנה בתור זכות מיוחדת לנשים יהודיות, אימהות ובנות, כדי שיקיימו אותה לא רק עבור עצמן, אלא גם עבור כל המשפחה ובני הבית. כמובן, כל אחד מבני הבית נהנה מהיתרונות של אור הנרות, שמאירים את הבית וכן את השולחן שלידו בני המשפחה יושבים לסעודת השבת והיום-טוב.

עם זאת, החשיבות של מצווה זאת מגיעה עמוק יותר מאשר עצם ההארה של הבית במובן הפשוט, שכן היא גם עושה אותו בית מואר ברוחניות, בהתאם לנוסח הברכה שנאמרת לפני הדלקת הנרות: "אשר קידשנו במצוותיו". לפיכך, רצוי מאוד שלמצווה חשובה שכזאת תהיה "תזכורת" מיוחדת, כדי להדגיש עוד יותר את המשמעות העמוקה של מצווה זאת. דברים שונים מסוגלים לשמש תזכורת למצווה. המתאים ביותר יהיה דבר שאינו מכביד מדי, ועם זאת הוא מביע את המשמעות של המצווה הגדולה של הדלקת נרות. לכן הדרך המתאימה ביותר היא לקשר את המצווה לכסף, מכיוון שהכסף הוא אמצעי שעל-ידו אדם מקיים את מצוות הצדקה, שהיא מצווה גדולה באופן מיוחד, מכיוון שהנותן היה יכול כמובן להשתמש בכסף לצרכיו האישיים, ולמרות זאת הוא נותן זאת באופן לא-אנוכי לאדם נזקק, ובכך הוא מציל חיים, כפי שחכמינו ז"ל הדגישו (תניא, חלק א', פרק ל"ז).

השייכות המיוחדת של צדקה לעניין הדלקת הנרות לפני שבת ויום-טוב נעוצה בעובדה שכפי שחכמינו ז"ל מסבירים, הדלקת הנרות היא פעולה של תיקון למעשה הרע שנעשה על-ידי האישה הראשונה, ואם כל האנושות, חווה, אשר בחטא של האכילה מהפרי האסור גרמה לכך ש"נר ה', נשמת אדם" (משלי כ,כז) - של אדם הראשון - יכבה (תנחומא, בראשית, יא,א). על-ידי הדלקת הנרות, האם והבת היהודייה מתקנות מעשה זה של כיבוי ה"נר". ולכן, ראוי במיוחד לקשר הדלקת נרות עם צדקה, משום שגם צדקה, כפי שהוזכר למעלה, היא מעשה של הצלת-חיים.

זוהי אפוא, בתמציתיות, אחת המשמעויות של המטבע או שטר הדולר שמתלווה ל"מבצע הדלקת הנרות", ואשר מיועד לצדקה, או, אם מישהו רוצה לשמור אותו מטבע או שטר של דולר מסויים בתור מזכרת, ניתן להחליף אותו בסכום זהה שיינתן לצדקה. כל זה מיועד לעורר תשומת לב ולהדגיש את החשיבות של הדלקת הנרות, הן עבור האדם שמדליק אותם והן עבור כל הבית היהודי.

ייתן השם יתברך שתקיימי מצווה גדולה זאת בשמחה ובהשראה. ומכיוון שהעיקרון הגדול של תורתנו הוא "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) בוודאי תשתמשי בהשפעה הטובה שלך על חברות ושכנות כדי לוודא שגם הן מקיימות מצווה גדולה זאת באופן דומה.

בברכה, חי"ק

נ"ב: בקשר לאמור למעלה, ברצוני להדגיש נקודה חשובה מאוד, והיא, שככל שמטבע או שטר דולר זה הוא חשוב, זה עדיין מוקצה, וכמו כל כסף אחר, אסור לנגוע בו בשבת.

לתוספת ברכה מה' יתברך

להלן מכתב חתום על-ידי המזכיר ("בשם כ"ק אדמו"ר שליט"א") - כ"ו בניסן ה' תשכ"ט (איגרות-קודש, כרך כד, עמ' קכב-ג):

כבוד מר משה בן נחום שי'

מרכז הוועידה למען השבת, ת.ד. 9 תל אביב

שלום וברכה!

בשם כ"ק אדמו"ר שליט"א הננו לאשר קבלת מכתבו בקשר לוועידה הארצית השנייה למען השבת העתידה להתקיים בימי כ"ג-כ"ד אייר הבע"ל.

ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א שלוחה למארגנים ולכל המשתתפים אשר חפץ ה' בידם יצליח לחזק שמירת השבת, שהוא הכרחי וחיוני בכל מקום וביתר שאת וביתר עוז בארצנו הקדושה, אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה.

ובוודאי למותר להאריך בגודל חשיבות שמירת שבת ששקולה כנגד כל המצוות, כמאמר חכמינו ז"ל. ורואים גם במוחש אשר גדול כוחה של שבת קודש להמשיך מקדושתה בחיי איש ואשה הישראליים במשך ימות החול שלאחריה והיה גם חול זה לקודש.

ואם האמור בתוקפו המלא בכל התקופות, על-אחת-כמה-וכמה בימינו אלה אשר כל בני ישראל בכל מקום שהם  זקוקים לתוספת ברכה מה' יתברך שומר ישראל, שהרי סגולה מיוחדת למצוות שבת, וכפירוש חכמינו ז"ל שבת שמשבית מזיקין מן העולם, ואף שנאמר זה בנוגע ליום השבת הכללי בביאת משיח צדקנו, אבל מובן מזה גם-כן שמעין ודוגמה לזה הוא בכל שבת ושבת.

ומכאן תשובה גם-כן לאותם הטועים, או על-כל-פנים מטעים אחרים, לומר אשר שמירת שבת הוא אך ורק עניין פרטי של כל אחד ואחת ואין להתערב להשתדל ולהתעסק בזה וכולי. וכידוע הדוגמה בנוגע לכל עניין של תורה ומצוות, שהמעשה בלתי רצוי של איש ואשה היהודים, אף כי בחייהם הפרטיים - הרי זה בדוגמת אנשים רבים השטים בספינה המטולטלת בים של מים זדונים והים הולך וגועש, שכל הנוקב חור בתאו ובד' אמות 'שלו' בהספינה מסכן את הרבים, והנמשל מובן.

ויהי-רצון אשר בקרוב ממש נראה ונזכה, בסגנון חכמינו ז"ל, אשר ישמרו שבת כהלכתה ומיד הם נגאלים.

בכבוד ובברכה.

גנרטור בכפר-חב"ד

לפנינו מכתב הרה"ח הרב שניאור-זלמן גרליק, רבו הראשון של כפר-חב"ד, על-דבר החלטת התושבים להימנע משימוש בחשמל בשבת, ולזרז את התקנת הגנרטור בכפר. מהמכתב נראה כי היו תושבים שלא עמדו על גודל חשיבות הדבר ורק לאחר ש"התקבל מכתב מאת כ"ק אדמו"ר שליט"א שברור הדבר שמאוד לא נוח לו השימוש בחשמל בשבת-קודש", התקבלה ההכרעה.

צילום מכתב הרב שניאור-זלמן גרליק – במהדורה המודפסת

ממעייני החסידות

פרשת בראשית

בראשית (א,א)
"בראשית" נמי מאמר הוא (ראש-השנה לב)

מדוע לא נאמר במפורש "ויאמר" גם במאמר זה?

מובא בספרי המקובלים, שתחילה האציל הקב"ה את האותיות, כנאמר, "בראשית ברא אלוקים את" - קודם נבראו האותיות מא' ועד ת', ועל-ידי האותיות ברא ה' את כל העולם.

נמצא שהבריאה הראשונה, היינו האצלת האותיות, היתה במחשבה בלבד, ללא אמירה (כי אמירה אפשרית רק לאחר שיש כבר אותיות). משום כך לא נאמר בבריאה הראשונה "ויאמר", כי היא לא היתה על-ידי מאמר ודיבור, אלא בבחינת מחשבה בלבד.

 (אור-תורה בראשית דף ב עמ' א)

בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ (א,א)

"בראשית" - ראשית ותחילת עבודת ה' היא,

"ברא אלוקים" - לגלות ("ברא" מלשון גילוי, כמאמר (חולין מג) "שמא הבריא", דהיינו שמא ניקב ויצא לחוץ) את שם אלוקים,

"את השמים ואת הארץ" -  המצוי בתוך השמים ובתוך הארץ.

ראשית עבודת האדם לבוראו היא לגלות את האלוקות המוסתרת בעולם ("עולם" מלשון העלם).

(כתר-שם-טוב - הוספות, סימן ד, עמ' 10)

* * *

"בראשית" - ב' ראשית, התורה וישראל.

"ברא" - לשון בריאות,

"אלקים" - בגימטרייה "הטבע".

"בראשית ברא אלקים" - בני-ישראל, על-ידי העבודה בתורה ומצוות, "מבריאים" את הטבע, בכך שהם מגלים את תוכנו הפנימי ואת תכלית בריאתו.

 (ספר-המאמרים תרצ"ט עמ' 72)

* * *

שמים - עניינים רוחניים.

ארץ - עניינים גשמיים וחומריים.

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - על יהודי לזכור תמיד שכל מה שיש לו, הן הרוחניות שלו (תורתו וחכמתו) והן הגשמיות שלו (עושר, בריאות וכדומה), הכול בא לו מאת הקב"ה.

אל לו לאדם לשגות ולחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" - אלא כשם שהקב"ה בורא את העולם כולו בכל רגע, כך הוא בורא גם את ההשפעה הפרטית הנשפעת לו.

(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 437)

בירורי הלכה ומנהג

"ברוך שם..." בלחש

הלכה פסוקה היא, ש"ברוך שם..." בקריאת-שמע נאמר בלחש1.

בטעמו של דבר אמרו בגמרא2, שבשעה שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו - נסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא יש בכם אחד שאינו הגון?!3 פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד", כלומר: שמע מאיתנו, אתה ישראל אבינו, כשם שאין בליבך אלא אחד - כך אין בליבנו אלא אחד. מייד פתח יעקב ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" [הודה לה' על כך]. אמרו חכמים: איך נעשה? נאמר "ברוך שם..." - לא כתבו משה בתורה; לא נאמר - הרי אמרו יעקב? התקינו לאומרו בחשאי.

לאחר מכן, מביאה הגמרא: "אמר רבי יצחק: אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה. אם תאמר - יש לה גנאי, לא תאמר - יש לה צער, התחילו עבדיה להביא לה בחשאי".

ומבואר בחסידות4, שהוא עניין ירידת המלכות ('בת מלך') לברר בירורים דבי"ע, שהם עולים למעלה ביותר, כטעם וריח מדבר חריף וחמוץ שמשיב את הנפש ('ציקי קדירה'), אלא ש"כבוד אלוקים הסתר דבר", ויש גנאי בזה אף שנהפך לאור, ורק לעתיד לבוא שיזוכך ויבורר הרע לגמרי אז ייאמר בקול רם. וכעת הוא 'בחשאי' בקבלת עול בשפלות והכנעה כעול פשוט דעבד, "וזהו באמת דבר חידוש ונפלא אשר נראה בעליל, שכל עבודה האלוקית עכשיו הוא רק בקו השמאל דגבורה שבתענוג האלקי, שמלובש בהיפוכו...".

ביום-הכיפורים

בהלכות יום-הכיפורים בטור5 כתב: "ונוהגין... לומר 'ברוך שם...' בקול רם. וסמך לדבר במדרש ואלה הדברים רבה, בפרשת ואתחנן6: כשעלה משה לרקיע - שמע למלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה 'ברוך שם...', והורידו לישראל. למה הדבר דומה? לאדם שגנב... חפץ נאה מתוך פלטרין של מלך, נתנו לאשתו ואמר לה: אל תתקשטי בו אלא בצנעא בתוך ביתך. לכן כל השנה אומרים אותו בלחש. וביום הכיפורים אומרים אותו בפרהסיא, לפי שאנו כמלאכים7 (עכ"ל המדרש)".

והסביר המג"א8, שמה שנאמר (במסכת פסחים ובטור בהלכות קריאת-שמע), שלא ניתן לומר 'ברוך שם...' כרגיל כיוון שמשה רבינו לא אמרו, אין בכך משום סתירה או מחלוקת על המדרש המובא כאן, אלא הכוונה היא שלא אמרו משה רבינו במפורש בתורה, כדי להצניעו מפני המלאכים.

ועדיין צריך ביאור, מפני מה צריך היה משה רבינו לקחת זאת מן המלאכים וללמד לישראל, אחר ששמעו זאת כבר מפי יעקב אבינו. ולכאורה במדרש רבה אלו הן שתי דעות שונות-חולקות.

ועל-פי חסידות:

הרבי אמר בנדון9: "ועד שזוכים לקיום הייעוד "[ו]לילה כיום יאיר", ואז יהיה גם העניין ד"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שאומרים לאחרי הפסוק "שמע ישראל גו' ה' אחד" - בגילוי לעין כל, שלכן לא יאמרוהו בלחש, כבזמן הזה (מפני שעדיין אין זה בגלוי, כל זמן שלא נתקיים הייעוד "[ו]את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"), אלא בקול רם - ומעין זה ביום הכיפורים, שבו אומרים "ברוך שם..." בקול רם, שכן, ביום הכיפורים ישנו מעין העניין ד"לילה כיום יאיר", שלכן נוהגים בכמה מקומות10 שלא לישן בליל יום הכיפורים11".

בשאר התפילה

והנה אנו מזכירים 'ברוך שם' גם במקומות אחרים בתפילה, כמו בסוף "אנא בכוח" (שבאמירת הקרבנות, ולפני קבלת-שבת, ואחרי ספירת-העומר), והשאלה היא האם גם שם צריך לומר זאת בלחש.

לכאורה לפי דברי הגמרא בפסחים העניין של 'בחשאי' שייך רק לקריאת-שמע, אך לפי המדרש-רבה שלא קשר זאת לקריאת-שמע אלא כשבח בפני עצמו, צריך לאומרו תמיד בלחש.

הצל"ח12 כתב ליישב המנהג שאומרים בסוף הסליחות ד'יום כיפור קטן' - 'ברוך שם' בקול רם, כיוון שאין זה שייך לקריאת-שמע. אבל בשם קבלת האר"י13 מובא, שתמיד צריך לומר זאת בלחש.

----------

1) רמב"ם פ"א מהל' ק"ש ה"ד. טור ושו"ע סי' סא סי"ג ונו"כ. שו"ע אדה"ז שם סי"ג.

2) פסחים נו,א, הקטע הראשון - ע"פ מה שנעתק בשו"ע אדה"ז שם.

3) ברמב"ם (הל' ק"ש פ"א ה"ד) כתב, ש"ציוום וזרזם על ייחוד השם... ושאל אותם: בניי, שמא יש בכם פסלות מי שאינו עומד עמי בייחוד השם?... ענו כולם ואמרו 'שמע ישראל...'". ומבאר הכסף משנה, שמה שאמר: "שמא יש במיטתי פסול" היינו רק מכאן ואילך, שמא יש בלב אחד מהם "שורש פורה רוש ולענה". ומסיים: "ומצאתי בספרי על פסוק 'שמע ישראל': כשנפטר יעקב אבינו מן העולם, קרא לבניו והוכיחם כל אחד בפני עצמו, וחזר וקרא כולם כאחד. אמר להם: שמא בלבבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם? אמרו לו: שמענו (מ' בקמץ, ע' בצירי)! כשם שאין בליבך מחלוקת, כך אין בליבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם".

4) תורת חיים שמות תרג,ב-תרח,ב. ועיין גם בהמשך תער"ב ח"א עמ' תלז-תמ.

5) סי' תרי"ט, הובא בשו"ע הב"י ס"ב. במג"א ס"ק ח ובשו"ע אדה"ז ס"ט הובא גם הטעם.

6) פרשה ב אות לו.

7) בילקוט מפרשים בשו"ע השלם הביא מס' טהרת השלחן שכתב "ולעניין נשים, עיין לעיל סי' תר"י באר היטב ס"ק ג" - שם (ובשו"ע רבינו שם ס"ט) איתא שאינן יכולות להיות כמלאכים (לעניין בגדי לבן), והכוונה שהן לא יאמרו זאת בקול.

8)  ס"ק ח.

9) שיחת י"ט כסלו תשט"ו סל"ה, 'תורת מנחם - התוועדויות' תשט"ו ח"א עמ'  154.

10) ראה שו"ע סי' תרי"ט ס"ו, מג"א ואחרונים.

11) וראה במקור חיים כאן ס"ב, שכתב "והמנהג שיעמוד באמירתו, ונכון הוא כמו שכתוב (ישעיה ו) 'שרפים עומדים', ודוק".

12) פסחים שם. הובא גם בקיצור שו"ע (בהערות המחבר, 'לחם הפנים', לר"ס צז - ובטעות נדפס בכותרת טור זה 'מסגרת השלחן', ראה הנדפס בהמשך הטור ובטור שממולו). וראה מה שהביא ע"ז בס' אשי ישראל פ"כ הע' כ, פל"ט הע' ל ופמ"ו הע' מט.

13) בשער הכוונות להאריז"ל (דף נה טור ג) מבואר בקריאת-שמע שעל-המיטה לומר אנא בכח, ומסיים: "וכבר נתבאר לעיל, שאחר כל זה יאמר 'ברוך שם' וכו' בלחש. וכך מופיע בכל סידורי הספרדים תמיד באמירת 'אנא בכח'.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת בראשית*
כ"ד תשרי, מברכים-החודש מרחשוון

* ביום זה אמר הרבי את הקדישים בשלוש התפילות, כיוון שהוא יארצייט הרבנית מרת רחל הי"ד, אם הרבנית מרת חנה ע"ה אימו של הרבי, וכן יארצייט של הרה"ח ר' דובער הי"ד אחיו של הרבי1.

* ידוע פתגם רבותינו נשיאינו2: "אזוי ווי מען שטעלט זיך שבת בראשית, אזוי גייט א גאנץ יאר" [=כפי שמתייצבים בשבת בראשית, כך נמשכת כל השנה].

קידוש: למנהגנו, נזהרים גם בארה"ק שלא לקדש בליל שבת ב"שעה השביעית"3.

השכם בבוקר4 יתקבצו אנ"ש לבית-הכנסת לאמירת כל התהילים בציבור5. אחרי אמירת כל התהילים, יאמר מי שאין לו הורים קדיש יתום. ואם יש חיוב - יארצייט או אבל - יאמרו קדיש אחר כל ספר, ויאמרו תחילה (לפחות - יאמרנו האומר קדיש6) את ה'יהי רצון' שאחרי ספר זה. אחרי-כן ילמדו כשעה7 מאמר של חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה8.

"דבר אמירת תהילים האמור, אינו שייך לאיזה נוסח... ומצד אהבת ישראל... עלינו להשתדל בכל מיני השתדלות, אשר יוקבע בכל הבתי-כנסיות באיזה נוסח שיהיה"9.

ההפסקות בין העולים: הבעל-קורא בבית חיינו, הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה, קרא

כנדפס בחומש 'תורה תמימה' - החמישי מסיים: "ואחות תובל-קין נעמה" (ד,כב); והשישי: "לקח אותו אלוקים" (ה,כה).

הפטרה: "כה אמר... יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה מב,ה-כא)10.

נכון לדעת זמן המולד לפני ברכת החודש11. המולד: אור ליום ה', שעה 2:00.

מברכים החודש מרחשוון12: ביום השישי וביום השבת-קודש.

אין אומרים "אב הרחמים"13.

שבת מברכים היא יום התוועדות. ההתוועדות - בבית-הכנסת14. זמנה - בהתאם לתנאי המקום8. בדרך כלל, יש לסדרה באופן שיוכלו להמשיכה בביתם עם בני-הבית. הנשים והבנות יסדרו התוועדות לעצמן בשבת, או במוצאי שבת15.

בשבת בראשית היו החסידים נוהגים להתוועד 'בחילא יתיר'16.

בהתוועדות שבת בראשית תשי"ז, ציווה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לגבאי בית-הכנסת, למכור, כבכל שנה, את ה'עליות' של כל השנה, הגבהה וגלילה. בשנים מאוחרות יותר

נהגו למכור מצוות נוספות, עד שבשנים האחרונות נמכרו, בין השאר: הוצאת הספר-תורה והכנסתו; עליות 'חזק'; 'נר למאור'; 'יין לקידוש' (=הוצאות ההתוועדויות של הרבי)17.

בתפילת מנחה אין אומרים "צדקתך".

במוצאי שבת בראשית מכריזים שוב18: "ויעקב הלך לדרכו"19.

יום חמישי, כ"ט בתשרי
ערב ראש-חודש

היום יש להוסיף בנתינת צדקה20.

יום שישי
ל' בתשרי, א' דראש-חודש מרחשוון

בכל יום שיש בו מוסף, אין האבל יורד לפני התיבה, גם לא בתפילות ערבית ומנחה21.

אומרים בתפילת ערבית "יעלה ויבוא" גם אם מתפללים ערבית מבעוד יום22.

בליל ראש-חודש אין מפסיקין להכריז "יעלה ויבוא" לפני שמונה-עשרה23 בדיבור, אבל טופחים על השולחן וכדומה כדי להזכיר זאת24.

שכח לומר יעלה ויבוא בתפילת ערבית, אינו חוזר. בשחרית ובמנחה - אם נזכר (או הסתפק) לאחר אמירת "ה'" של "המחזיר שכינתו לציון", יסיים "למדני חוקיך"25, יאמר

יעלה ויבוא וימשיך "ותחזינה". אם כבר סיים את הברכה, יאמר "יעלה ויבוא" שם, לפני "מודים". אם כבר התחיל "מודים" ועד סיום יהיו לרצון השני, חוזר ל"רצה". אם נזכר לאחר סיום יהיו לרצון השני - חוזר לראש התפילה ואינו אומר "אדנ-י שפתי תפתח"26. ורשאי לרדת לפני התיבה לחזרת הש"ץ במקום זה. אבל אם נזכר אחרי תפילת מוסף, אינו חוזר86. בברכת המזון, אם נזכר לפני ברכת "הטוב והמטיב", אפילו בלילה, יאמר כנוסח שבסידור, ואם נזכר אחר-כך - אינו חוזר28.

נוהגים אשר היחיד מברך בהלל תחילה וסוף גם בימים שאין גומרים בהם את ההלל29.

את כל התפילין מניחים קודם מוסף, אבל את השיעורים לומדים אחר סיום כל התפילה21.

הש"ץ מסיים ובא לציון לעצמו, ולא בקול רם30. מכיוון שיש הפסק גדול בין הכנסת ספר-התורה לבין הקדיש, ומניחים בינתיים תפילין דרבנו-תם וקוראים קריאת-שמע וכו', על-כן צריך לומר [ולפחות לסיים בקול31] איזה מזמור לפני אמירת הקדיש שלפני מוסף32.

מנהג עתיק ללמוד בכל ראש-חודש פסוק אחד עם פירוש רש"י, ואפשר להוסיף עם עוד פירושים, מפרק התהילים המתאים למספר שנות חייו (לדוגמה, אם הוא בן י"ג אומר פרק י"ד), ואם הפרק מכיל פחות מי"ב פסוקים, וכן בשנת העיבור, חוזרים ללמוד את הפרק

שוב עד שיעלה כמספר חודשי השנה; ואם הפרק מרובה בפסוקים, לומדים שניים או יותר פסוקים בכל ראש-חודש21.

[מנהגים נוספים של ראש-חודש נדפסו לאחרונה בגיליונות:  תצו, תק, תקכה].

בערב-שבת-קודש נותנים לצדקה 'משנה' - סכום כפול, גם בשביל יום השבת33.

----------

*) לבני חו"ל: בתפלת מעריב לשבת מתחילים 'מזמור לדוד הבו...'. ב'לכה דודי' אומרים 'בשמחה ובצהלה'.

1) 'אוצר' ס"ע שצז. לעניין היארצייט של ר' דובער, כתב בס' 'תולדות לוי יצחק', מהדורת תשנ"ה, ח"ב עמ' 441, שכנראה זהו יום שנקבע ע"י הרבי ולא יום הפטירה ממש.

2) לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 556, וש"נ. וב'אוצר מנהגי חב"ד' ר"ע ת' מוכיח מלקוטי-שיחות כרך י' עמ' 190, שגם מוצאי-שבת בכלל זה. (עוד בקשר לשבת בראשית: סה"ש תש"ד עמ' 44. התוועדויות תשנ"ב ח"א עמ' 188).

3) דהיינו בארה"ק מהשעה 17:40 עד השעה 18:40 (בשעון חורף). ראה שו"ע אדה"ז סי' רעא ס"ג. 'קיצור הלכות' שם ס"ז ובהערות. שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' קמא. 'התקשרות' גיליון שעט עמ' 16.

4) אמירת תהילים אינה דוחה תפילה בציבור (קובץ רז"ש עמ' 30), והמאחר - ישלימנה בהקדם (בקובץ היכל מנחם ח"ג עמ' רסו: אחר מנחה, ואם לאו - ביום א'. וראה איגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ, כרך ג עמ' תקעח. מאידך, היו מענות שונים ביחידות, לאלה שאינם מספיקים לסיים את כל התהילים בשבת מברכים: בס' 'דעם רבינ'ס קינדער' עמ' תלד, וכן בס' 'דיני ומנהגי ראש חודש -חב"ד' עמ' ז הערה 26 בד"ה ושמעתי, וצריך ביאור. ואולי אלו הוראות פרטית במצב מיוחד).

5) "כך היתה התקנה, ולא כ'שפיץ חב"ד' שחושבים שמכיוון שהם עוסקים בחסידות - אינם צריכים לבוא לאמירת תהילים, כי בזמן שהוא עוסק בלימוד החסידות או שהוא "מייחד ייחודים" או שהוא בעצמו אינו יודע מה הוא עושה, ממילא אומר הוא תהילים בפני-עצמו "מורם מעם"; לא כך היתה התקנה, אלא צריך לומר תהילים בציבור דווקא, יחד עם כל ישראל. שבהמשך לזה היא גם התקנה השניה - התוועדות שלאחר התפילה, שעניין ההתוועדות הרי הוא מיוסד על אהבת ישראל... שבזמן ההתוועדות אומרים 'לחיים' ומברכים איש את רעהו..." (משיחת שבת בראשית (התוועדות א) תשכ"א). נדפס גם בס' "דעם רבי'נס קינדער" עמ' תלב).

6) הרבי לא נהג לומר 'יהי רצון' אחר אמירת כל ספר שבתהילים (י"א שאמרו פ"א בסוף כל התהילים. ואז צריך לומר זאת כמובן בלשון רבים, כי כולל כל הספרים), וגם כאן הציע אמירתו רק כדי ליישב יותר אמירת קדיש על כל ספר, ומשמע שללא זאת אינו נאמר.

את אמירת הפסוקים הנדפסים בספר התהילים לאומרם לפני ואחרי אמירת תהילים לא גרס הרבי כלל (ראה צילום כי"ק בשבועון 'כפר חב"ד' גיליון 789 עמ' 11, ומשם ב'התקשרות' גיליון תמה, וגיליון תפד עמ' 17).

7) "בכנופיא בבית-הכנסת דווקא" (בכל שבת) - אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' רפא.

8) כל הענין - ספר המנהגים עמ' 30.

9) כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע - אג"ק ח"ב עמ' תקכד. קובץ מכתבים שבסו"ס תהלים אהל יוסף יצחק עמ' 192. וכן באג"ק של הרבי כרך ה עמ' לג. ובשיחת ש"פ פקודי תשכ"ז (הובא גם בס' 'דעם רבינ'ס קינדער' שם): "כשיבוא משיח, לא יידע שום 'קונצים' אלא ידרוש "אלה פקודי המשכן"... - כתוב (וא"ו בחולם) בפתק: על כמה יהודים פעלת שיגיעו לומר את כל התהילים בשבת מברכים?".

10) ספר המנהגים עמ' 32.

11) סידור אדה"ז. ולכן נהגו להכריז זאת באותה שעה ברבים, ראה ליקוטי מהרי"ח (בראש ח"ג, בהשמטות לח"ב פח,ב), ושערי-רחמים על השערי-אפרים שער י ס"ק מז.

הש"ץ עומד, זכר לקידוש החודש, שבו ראש בי"ד עומד ואומר 'מקודש' וכל העם עונין אחריו (מג"א סי' תיז ס"ק א), והציבור עומדים אגב חביבותא (שערי-רחמים שם ס"ק מג, אבל לא מן הדין, אף שהמנהג [כמ"ש בקצות השלחן סי' פג בבדה"ש ס"ק י, משערי אפרים שם סל"ו] שהש"ץ אוחז אז ס"ת בידו, ראה משנה-ברורה סי' קמו בשער-הציון ס"ק יח).

12) כן הוא האיות, כנפסק בשו"ע אה"ע סי' קכו ס"ז בהג"ה ונו"כ ("מרחשון" תיבה אחת, וכן הוא ברוב מכתבי רבותינו נשיאינו מחודש זה, ולא כמופיע בלוח כולל-חב"ד "מר-חשון". ו'חשון' המופיע בסידורי תורה-אור ותהלת ה' בברכת החודש, ובלוח היום יום וכדומה במשך החודש - אינו אלא קיצור).

13) סידור אדה"ז.

14) היום-יום, ל' בניסן.

15) ליקוטי-שיחות, כרך טז עמ' 523.

16) ספר-השיחות תש"ה עמ' 64.

17) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שצו. (אף שנפסק בשו"ע אדה"ז סי' שו סט"ז רק ש"אפשר ליישב המנהג בדוחק" לעשות 'מכירה פומבית' בשבת, עיי"ש. וראה המובא בכף החיים שם ס"ק מב). ובסה"ש תש"נ ח"א עמ' 83 נתבארה שייכות העניין לשבת בראשית דווקא.

18) ליקוטי שיחות כרך כ עמ' 269.

19) לעניין המראה במטוסי אל-על מכל מקום, או בכל מטוס משדה תעופה בארה"ק, במוצאי ש"ק -  ראה 'כפר חב"ד' גיליון 398 עמ' 31, שהרבי עורר את הרה"ח ר' אברהם שי' סלמון מראשון-לציון שיש 'שאלה' בזה, ומתברר שלמרות שהרבי דיבר, כדרכו, על 'שאלה' ולא על איסור ממש, הרי בפועל הסביר זאת לעיתונאי מר יצחק שי' הילדסהיימר באריכות עד שעיכבו והפסיד את הטיסה במוצש"ק, בשעתו. ואם בניו-יורק כך, בארה"ק על אחת כמה וכמה. ומתברר - למרות ההכחשות -  שבפועל מכינים פעמים רבות את המטוסים בש"ק כשיש להם צורך בכך. הכנה רגילה של מטוס נמשכת כשלוש שעות, וניתן היה לחשוב שלא לאסור ביהודי יותר מאשר בגוי "בכדי שיעשו" (ראה קצות השלחן סי' קכד בבדי-השלחן ס"ק ה בשם שו"ת כתב סופר או"ח סי' נ), אבל הרבי דיבר גם על טיסות שהיו בשעות מאוחרות יותר, וכנראה יש לאסור כל הלילה, אולי מפני שבפועל מחללים שבת בשבילנו ויש למנוע זאת, גם אם אין בטיסה זו איסור מצידנו משורת הדין.

20) "בערב-ראש-חודש מוסיפים בנתינת צדקה" (התוועדויות תשמ"ו ח"ג ס"ע 593).

בס' 'דיני ומנהגי ר"ח - חב"ד' ס"ע עז, הביא מהאחרונים מנהג ישראל להרבות בנתינת צדקה בראש-חודש עצמו, אך לע"ע לא מצאתיו מובא בשיחות וכתבי הרבי, גם לא ב'שערי צדקה'.

21) ספר-המנהגים עמ' 36.

22) שו"ע אדה"ז סי' קח סי"ג. וראה בארוכה 'דיני ומנהגי ראש חודש-חב"ד' פ"ז הערה 2, וש"נ.

23) סידור אדה"ז.

24) 'דיני ומנהגי ר"ח - חב"ד' פ"ז הערה 4, שכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו המתין לזה כדי לפסוע לאחוריו לפני תפילת שמונה-עשרה.

בליל ב' לא טפחו על השולחן, והרבי לא המתין לזה (עד שנת תשכ"ה עכ"פ - 'התקשרות' גיליון קיח עמ' 20, עיי"ש שבשנים האחרונות בבית חיינו היו טופחים בקביעות גם בליל ב', אבל לא ידוע אם הרבי המתין לזה) ועכ"פ מפני ירידת הדורות והתגברות השכחה, לכאורה יש מקום לטפוח גם ביום השני, ואף בשחרית ובמנחה רצוי שיאמר אחד הגבאים וכדומה את התיבות 'יעלה ויבוא' בקול רם, וכולי האי ואולי. וראה הגהות מהרש"ל לטור סי' רלז ומטה משה סי' תקיט שאצלם לא נהגו להכריז יעו"י, אלא הש"ץ או השמש היה מתחיל להתפלל בלחש מוקדם לפני הציבור, וכשהיה מגיע ליעו"י היה אומר זאת בקול רם. וראה מנהגי מהרי"ל הל' ר"ח (עמ' ה), שבליל שני דר"ח היו מכריזים "ראש חודש". ומציינים למנהגים דק"ק וורמיישא לר' יוזפא שמש סי' סב, ולספר 'דברי קהלת' עמ' 63, 78.

25) - משמעות הדברים היא, שגם אם נזכר בסיום ברכת 'מודים' או 'שים שלום' אחרי שאמר ה', מסיים 'למדני חוקיך', כי הפסק עדיף על ברכה לבטלה. מקור דין זה בריטב"א (תענית ג,ב ד"ה ושמעתי) שהובא להלכה ע"י החיד"א, שערי-תשובה, משנה-ברורה ועוד, כמצויין בכף-החיים סי' קיד ס"ק כח. הפמ"ג (משבצות סוף ס"ק י) שכותב אחרת - לא ראהו, ולכן, ככלל, אין לפסוק כמותו בזה (ראה סידור אדה"ז בראש הל' מכירת חמץ, מש"ך יו"ד סו"ס רמ"ב אות ח). בשו"ת איגרות-משה או"ח ח"ד סי' צג דחה דברי הריטב"א מסברא, אך בשו"ת יחווה-דעת ח"ה סו"ס מט שלל את דבריו, עיי"ש. בקצות-השולחן סי' כא בבדי-השולחן ס"ק יב וסי' מז בבדי-השולחן ס"ק ז האריך בענין זה, אבל משנה אחרונה שלו בלוח כולל-חב"ד ליל א' דחוהמ"ס לנהוג כן לעניין יעלה ויבוא. מאידך, בס' שבח-המועדים עמ' 228 בהערה, מביא בשם הגרז"ש דבורקין ע"ה שלא לומר זאת, וצ"ע.

26) שערי-תשובה וכו' שם בשם הריטב"א הנ"ל. (וע"ע קצות-השולחן בבדי-השולחן סו"ס עח).

27) שו"ע אדה"ז סי' קכו ס"ג.

28) שו"ע אדה"ז סי' קפח ס"י.

29) ספר-המנהגים שם, וראה אג"ק חלק טז עמ' פד. כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נהג לברך בעצמו על הלל דר"ח גם כשהתפלל בציבור. ואמנם הוא ציין זאת כמנהג בית הרב בלבד, וציווה שלא לספר עד"ז - 'רשימות' כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו חוברת ח ס"ע 20, וש"נ. אך בהתוועדות שבת מברכים החודש מנ"א תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א ח"ד ס"ע 322, בלתי מוגה), סיפר זאת הרבי ברבים, כ'מנהג חסידים' - 'אריינכאפן' [=לחטוף זאת, לפני ברכת הש"ץ, כדי שלא לעבור על דברי אדה"ז] ולומר את הברכה בעצמו בחשאי. (והרי גילוי המנהגים לרבים ע"י הרבי כמוהו כהוראה בזה, כמ"ש בשיחה הנדפסת בראש ס' המנהגים).

לעניין הפסקה לעניית אמן בהלל בר"ח וחוהמ"פ, ראה המסקנא ב'התקשרות' גיליון תמא, שלפי אדה"ז כנראה אין לענות יותר מאשר בברכות ק"ש (דלא כמ"ש כמה מלקטים ובגיליון שלח), וש"נ.

30) כי אז יצטרך לומר מייד את הקדיש, ולא כנהוג להסמיכו (גם) לתפילת מוסף (וכפי שהורה פעם הרבי, וראה נימוקי או"ח סי' נה).

31) ע"פ ס' המנהגים עמ' 6, ד"ה כ"ק אדמו"ר.

32) כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, 'ספר המאמרים - ליקוט' ח"ב עמ' שטז. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, אג"ק ח"כ עמ' רפג.

33) ראה הנלקט ב'שערי צדקה' סי' סא.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)