נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1219 - כל המדורים ברצף
	העבודה המיוחדת שנרמזה במכתב אדמו"ר הזקן
	הנישואין לעתיד על ידי פנימיות התורה
	"יום הבהיר י"ט כסלו ממשמש ובא"
	פרשת וישלח
	הלכות ומנהגי חב"ד

מדוע בחר אדמו"ר הזקן, הידוע ב"לשונו הזהב", להזכיר את השפעת הגאולה די"ט כסלו על גויים – "כל השרים וכל העמים", במכתב המיוחד שכתב לאחר צאתו לחירות?  * כשנוסף חושך בעולם – יש להוסיף באור, באופן של "לפנים משורת הדין" * תפקידו של יהודי לא להסתפק בהפצת היהדות במקומו, אלא גם להשפיע את שבע מצוות בני נח * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. את ביאור תוכן הגאולה די"ט כסלו, יש לחפש לכל לראש בדבריו של בעל הגאולה עצמו, ובפרט בדברים שנאמרו על ידו בסמיכות לגאולתו.

בענין זה אנו מוצאים את מכתבו הידוע, שבו ביאר בפרטיות את ענין הגאולה ואופנה. ולמרות שמכתב זה נכתב ליחידי סגולה, הרי היות שלאחר מכן התפרסם המכתב (ונראה שהפירסום הי' תיכף לאחר כתיבתו), מוכח שהכוונה במכתב זה היא ללמד הוראה לא רק עבור יחידי סגולה, דהיינו ענין של גאולה כפי שהוא קשור עם יחידי סגולה – אלא זהו ענין הקשור עם כל אחד מישראל ועם כל ישראל, ענין השייך לכל אלה שהמכתב הגיע אליהם, וגם אלו שהמכתב יגיע אליהם בעתיד.

ב. באותו מכתב אנו רואים דבר תמוה הדורש ביאור:

בתארו את אופן גאולתו, מבאר אדמו"ר הזקן "כי זה היום אשר עשה ה' עמנו הוא יום שנכפל בו כי טוב . . וכשקריתי בספר תהלים¹ בפסוק פדה בשלום נפשי . . יצאתי בשלום". כלומר, הגאולה יש בה תוכן וענין עמוק ונעלה ביותר, הקשור עם "יום השלישי שהוכפל בו כי טוב"², עם הפסוק³ "פדה בשלום נפשי", ועם עוד פרטים שבאותו מכתב – דברים שמעלתם מובנת אפילו לאנשים כערכנו, וכ"ש וק"ו ליחידי סגולה שאליהם הופנה המכתב.

ולמרות זאת מאריך אדמו"ר הזקן במכתבו ומבאר "כי הפליא והגדיל ה' לעשות בארץ והפליא והגדיל שמו הגדול והקדוש אשר נתגדל ונתקדש בעיני כל השרים וכל העמים אשר בכל מדינות המלך⁴ אשר גם בעיניהם יפלא הדבר הפלא ופלא וענו ואמרו על זאת כי אם מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו⁵", כלומר, הוא נותן חשיבות יתירה להשפעתה של הגאולה על "כל השרים וכל העמים", ומאריך בכמה פרטים בדבר, והמעיין במכתב (שכבר נדפס⁶) הרי אותיות מחכימות ומאירות, וכשיתבונן המעיין בזה ימצא שם אריכות גדולה בכמות וכ"ש באיכות.

נשאלת איפוא השאלה: מכתב זה נכתב לכל לראש ליחידי סגולה, הרלוי"צ מברדיטשוב, אחד מגדולי תלמידי הרב המגיד, ולר"ב ממזיבוז, נכדו של הבעש"ט, ואדמו"ר בדורו וגם לאח"ז ע"י ספריו וכו' – ואם כן צריך עיון גדול: יחידי סגולה אלה הרי ידעו והבינו את תוכנו העמוק של המאסר והגאולה, וכיצד זה הי' קשור להפצת פנימיות התורה וכו' (שהרי סיבת המאסר והגזירה נתפרסמה בכל המדינה כולה, ובודאי שגדולי ישראל בדור ההוא ידעו על כך), ובמילא, איזו תפיסת מקום יש להשפעת הגאולה על השרים והעמים לגבי ענינה העמוק של הגאולה עצמה, ולמאי נפק"מ מה אמר על כך גוי בפטרבורג?!

נכון אמנם שאין אלה גוים סתם אלא שרים, שרי המדינה וכו', שבהם היתה תלוי' גאולתו (ע"פ הטבע), אבל נוסף לכך שגם שרים אלה הם לאמיתו של דבר "כגרזן ביד החוצב⁷ בו" (בידי הקב"ה), הנה האריכות במכתב אדמו"ר הזקן אינה רק בנוגע לחלק זה שהם נתנו לו חופשה, אלא בנוגע לפעולת הגאולה עליהם לאחר מכן, וגם בנוגע לדבריהם, ש"ענו ואמרו" כי מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו.

ג. ומכיון שלמרות הפלא שבדבר המציאות היא שאדמו"ר הזקן מאריך בענין זה במכתב הנ"ל, מכתב שנכתב לגדולי תלמידי הרב המגיד שהיו גדולים בפנימיות התורה, שזהו (לכאורה) עיקר ענין הגאולה די"ט כסלו (אפשרות הפצת פנימיות התורה), ובהתחשב בדבריו של אדמו"ר הצ"צ על לשונו של אדמו"ר הזקן בכלל, שזהו "לשונו הזהב"⁸, כלומר, שכל מילה ומילה משקלה זהב (דברים שכותב הצ"צ על לשונו של אדה"ז בכלל, וכ"ש שהם חלים בצורה משמעותית יותר לגבי דברים שנכתבו בנוגע למצבו של יהודי, מצבו של נשיא בישראל, ובקשר למאסר וגאולה הקשורים עם מצב כללות עם ישראל) – בהכרח לומר, שיש קשר פנימי בתוכן שני העניינים, הגאולה המאפשרת את הפצת פנימיות התורה, והשפעתה על עמי הארץ.

אלא שהדבר נרמז בדבריו הקצרים של אדמו"ר הזקן, שכן לשונו היא מדוקדקת וקצרה, כדברי הרמב"ם⁹ בנוגע ללשון המשנה שהיא "דבר קצר וכולל עניינים רבים".

וקשר זה שבין שני הענינים הנ"ל אינו רק בפנימיות העניינים, שבתחום ההבנה של אדמו"ר הזקן עצמו או יחידי סגולה אלה שאליהם הופנה המכתב מלכתחילה, אלא, היות שהמכתב הגיע סוף-סוף לידי כל אחד מישראל, בהכרח לומר שקשר זה יש בו מובן פשוט, והוראה מעשית בנוגע לפועל גם לאנשים כערכנו.

ודבר זה מוכרח בלאו הכי: כל אלה שהמכתב הגיע לידם מתעוררת אצלם מיד השאלה הנ"ל: בשעה שאדמו"ר הזקן עמד במצב של רוממות הנפש, במצב של גאולה וכאשר חופשה ניתנה לו להפיץ את המעיינות בכל רחבי המדינה; כיצד הקדיש מזמנו היקר וטרח לכתוב במכתבים אלה ע"ד עניינים הקשורים לגוים?!

ובהכרח לומר, שגם התשובה לשאלה זו היא בהישג ידו של כל אחד שהמכתב הגיע אליו, ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט (שהובאה ע"י רבותינו נשיאינו) שכל דבר שאדם רואה או שומע הוא יכול וחייב ללמוד מכך הוראה בעבודתו לקונו¹⁰, ובפרט ענין חשוב כל כך, כמכתבו של אדמו"ר הזקן.

ובהתאם לכלל הידוע שדברי תורה הם "כפטיש יפוצץ סלע"¹¹, מתחלקים לכמה ניצוצות¹², ובפרט ע"פ מאמר רז"ל¹³ שיש ע' פנים לתורה, ועוד זאת – בכתבי האריז"ל איתא שיש ס"ר פירושים בכל ענין שבתורה, בהכרח לומר, שאחד הפירושים שבעניין זה יש לו קשר ישיר לענין של מעשה בפועל גם לאנשים כערכנו.

ד. וי"ל בדרך אפשר הביאור בזה:

במכתב זה מלמד אותנו רבינו הזקן שני עניינים כלליים, האחד בנוגע לעבודת האדם בעצמו, והאחד בנוגע לפעולתו עם הזולת.

הגאולה שבי"ט כסלו בכלל מלמדת אותנו שעל האדם לגאול את עצמו מהגבלותיו, ולהתרומם מעבר לכל מדידה והגבלה.

אלא שאם הי' אדה"ז כותב במכתבו זה רק אודות פעולתה של הגאולה בנוגע להפצת פנימיות התורה וכו', היתה קיימת אפשרות להניח, שה"גאולה" בעבודת האדם צריכה להיות רק בעניני תורה ומצוות.

דהנה אמרו רז"ל על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"¹⁴, "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כאו"א מישראל"¹⁵, היינו, שתכלית עבודתו של כאו"א מישראל – להיות מקדש ומשכן לו ית', וזהו כל חייו לעסוק בתורה ומצוותי', "היא חיינו ואורך ימינו". ובהתאם לכך עלול אדם לחשוב, שההוראה מן גאולת י"ט כסלו היא שעליו להפיץ את מעיינות החסידות בתוך המקדש הפרטי שלו, עד ל"חוצה" שבתוכו.

על כך מלמד אותנו המכתב האמור שאין זה מספיק, כי כשם שהגאולה בי"ט כסלו פעלה לא רק בענייני פנימיות התורה אלא גם על השרים והעמים, כן גם ה"גאולה" הפרטית צריכה להיות לא רק בענייני תומ"צ, אלא גם ב"כל מעשיך" ו"כל דרכיך", דהיינו בקיום הציווי ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"¹⁶ ו"בכל דרכיך דעהו"¹⁷.

במלים אחרות: ההתעסקות בכל מעשיו לשם שמים ובכל דרכיך דעהו צריכה להיות לא רק בהתאם לחיוב שבדבר ע"פ הדין שבנגלה דתורה (בשו"ע), אלא עליו לעסוק בכך מתוך "נשמתא דאורייתא", מתוך חיות מיוחדת ובכוונה מיוחדת – ובלשון ההלכה: "לפנים משורת הדין", באופן של "מדת חסידות".

ובזמן הזה נוסף עוד ענין: בזמן הגמרא היו עניני "לפנים משורת הדין" בבחינת "מידת חסידות", והי' צורך ללימוד מיוחד מכך, שלמדוהו בגמרא¹⁸ מהפסוק¹⁹ "אשר יעשון – זו לפנים משורת הדין", ועד שאמרו בגמ' (שם) "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה . . ולא עבדו לפנים משורת הדין", היינו שבזמן ההוא לא נכלל ענין "לפנים משורת הדין" ב"דין תורה"; אמנם בזמן הזה כבר נכללו דינים אלו בתוך השו"ע²⁰, משום שבזמננו ה"לפנים משורת הדין" שבש"ס הוא בגדר דין.

וטעם הדבר הוא, כי היות שנוסף בחושך העולם – מובן שיש להוסיף לעומת זה ב"אור" שבעולם.

ואם כן, גם ההתעסקות ב"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו" באופן של "לפנים משורת הדין" ע"פ שו"ע עדיין איננה מבטאת מספיק את ענין הגאולה, ויש לעסוק בכך גם לפנים משורת דין זה שבשו"ע!

ה. הוראה נוספת ממכתב אדה"ז הנ"ל – בנוגע להנהגת האדם בתוך סביבתו, ובהקדים:

ההתעסקות ב"מעשיך" וב"דרכיך" (שצריכה להיות תוך כדי מעשה ועבודה כפשוטה כדברי המכילתא "ששת ימים תעבוד²¹ – זו מצות עשה"), נעשית בזמן הגלות באופן של מגע ומשא עם אומות העולם; כך רצה הקב"ה, שבזמן הגלות יצטרכו בני ישראל לעזרתם של "זרים" [בטרם בוא המצב של "ועמדו זרים ורעו צאנכם"²²] המושלים בכיפה, ודוקא כאשר שלום אצלם – נעשה שלום גם אצל בני ישראל, ובלשון הפסוק²³ "כי בשלומה יהי' לכם שלום". ומטעם זה נקבע גם הכלל²⁴ ש"דינא דמלכותא דינא".

ודבר זה ש"דינא דמלכותא דינא" אינו בסתירה לדיני התורה, שהרי ידוע מה שמבואר בפוסקים, שבמקום ש"דינא דמלכותא" עומד בסתירה לדין בשו"ע לא קיים אז הכלל "דינא דמלכותא דינא", כי דיני התורה לא "הלכו" לכתחילה לגלות, שהרי זאת התורה לא תהי' מוחלפת, התורה אין בה שום שינוי מזמן ביהמ"ק לזמן הגלות; הכלל "דינא דמלכותא דינא" חל רק בעניינים כאלה שבהם קובע מלכתחילה ע"פ התורה "מנהג התגרים" וכיו"ב, ומנהגי המדינות וכו' [הקשורים, דרך אגב, עם מזלה של כל מדינה ומדינה], ועוד זאת – המעיין בדברי הפוסקים יבין, שעצם "דינא דמלכותא" מקבל את התוקף של דין תורה!

[וע"ד הנאמר בכ"מ לגבי הוראות הרופא, שהיות שהתורה אמרה שבמצב של העדר הבריאות יש לקיים "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"²⁵ ע"י "ורפא ירפא²⁶", הרי הממלא את הוראות הרופא, מקיים בכך את דין התורה].

בהתאם לכך יכול אדם לחשוב, שעליו להסתפק במילוי "דינא דמלכותא", ו"דרשו בשלום העיר גו' כי בשלומה יהי' לכם שלום" – מבלי להשפיע משהו משלו בתור איש יהודי ובכך לקדש את השם.

הרי ביחס לזה ידוע הסיפור המפורסם עם ר' שמעון בן שטח עם האבן הטובה והחמור וכו'²⁷, שהתנהגותו המיוחדת של ר"ש בן שטח גרמה לקידוש שם שמים שאין כמוהו!

ומזה אנו למדים שאין על היהודי להסתפק בקיום "דינא דמלכותא", אלא עליו להתנהג גם ביחס לגויים באופן של "לפנים משורת הדין", "באמונה", כך שהדבר יגרום לקידוש השם.

[והרי הסיפור עם ר"ש בן שטח הי' בזמן הסנהדרין, בזמן שביהמ"ק הי' קיים, ור"ש בן שטח עצמו כבר חזר באותו זמן ממצרים והי' מחברי הסנהדרין ואעפ"כ הוא מצא לנכון להדגיש במיוחד כיצד יש להשתדל לקדש שם שמים גם בעיניו של ישמעאלי.

וסיפור זה יש בו גם תוקף של הוראה, שהרי הוא חלק מה"תורה" (מלשון הוראה), ולא עוד אלא שיש בו מעלה יתירה אפילו לגבי שאר החלקים שבתורה, ושלא כדעת הטועים שסיפורי התורה אינם הוראות ח"ו – שהרי ידוע שאין למדין הלכה לא ממשנה וכו' ולא מהלכה עד שיאמר לו הלכה למעשה, ומעלה יתירה במעשה בפועל ד"מעשה רב", כך שהעובדה שדבר זה אירע במעשה בפועל דוקא – מהווה הוראה ברורה ביותר].

ובלשון הגמרא²⁸ שאחת השאלות ששואלים את האדם לאחר מאה ועשרים שנה היא – "נשאת ונתת באמונה", היינו שלא מספיקה ההתנהגות הנראית כהולמת וצודקת, אלא צ"ל "באמונה", עוד יותר מ"דינא דמלכותא" וכו',

וחשיבות הדבר מודגשת בכך, שאפילו בשעה שאין לו לאדם אפשרות לתקן זאת (לאחר מאה ועשרים), בכל זאת שואלים אותו שאלה זו.

והיות שקיום ציווי זה ד"נשאת ונתת באמונה" הוא מחמת היותו ציווי התורה אשר "דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום"²⁹ – מובן, שהתנהגות זו פועלת על הסביבה באופן של נועם ושלום, קידוש השם בעיני מלך המדינה ושרי המדינה ושרי העמים וכו'.

ו. במלים אחרות:

ע"פ התורה אין לו ליהודי להסתפק בכך שהוא מקיים את מצוות התורה, אלא עליו לעשות את כל התלוי בו להשפיע גם על אוה"ע שמסביבו, ע"י קידוש השם וכיו"ב.

ולמרות שיש הבדלה בין ישראל לעמים, ולמרות שקיימת הטענה (טענת המבלבלים) "דיו שיפקיע את עצמו"³⁰ ולמה לו להתעסק עם אוה"ע ושרי המדינה – הרי ע"פ התורה קיים החיוב לדאוג גם לאוה"ע שסביבו, ובלשון הפסוק³¹ "ודרשו בשלום העיר אשר הוגליתם שמה והתפללו בעדה", והרי "שלום העיר" יכול להיות רק כאשר "העיר" או "המדינה" מתנהגת בהתאם להוראת התורה.

וכמובא ברמב"ן (ובספרי כמה גדולי ישראל) ש"שלום העולם" יש לו קיום ע"י שבע מצוות בני נח, המבטיחות שיהי' ("לא לתוהו בראה", אלא) "לשבת יצרה". ובפשטות הענין, ששבע מצוות בני נח עם כל סעיפיהם [שלושים מצוות³²] – אלה הם יסודות הקיום של ישוב בני אדם בכל העולם כולו, כנראה בחוש.

וזהו מה שפוסק הרמב"ם בספרו³³ ש"צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח", ובהדגשה – שציווי זה הי' בשעת מ"ת לישראל, יחד עם נתינת כל שאר תרי"ב מצוות, היינו, שעל כל אחד ואחד מישראל מוטל חיוב מיוחד להשפיע על אוה"ע לקיים את שבע מצוות בני נח.

ז. לאחר הקדמה זו נוכל להבין מדוע האריך אדמו"ר הזקן במכתבו האמור בנוגע לפעולת הגאולה על אומות העולם, ואת ההוראה שיש ללמוד מכך:

היות שתפקידו של כל יהודי הוא, לא להסתפק בהפצת היהדות בתוך סביבתו וכו', אלא עליו גם להשתדל "לכוף כל באי העולם" שיקיימו שבע מצוות בני נח – מלמד אותנו רבינו הזקן. שפעולת גאולתו היתה גם בכיוון זה, שהעמים והשרים גם הם הרגישו שזהו מצב של גאולה, כך שהם הושפעו מכך לטובה.

הגילוי הנעלה שהי' בעת הגאולה, פעל על השרים שהחליטו ע"ד הגאולה, שגם הם יכירו שאין הם אלא כגרזן ביד החוצב, ולא עוד אלא שיבינו כי "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו"!

ועוד זאת: מבואר במפרשי המקרא בנוגע לפרעה מלך מצרים (הגלות הראשונה שהיא השורש לכל הגליות) שטענתו "לא ידעתי את הוי'"³⁴ היתה: אינני מכיר בשם הוי' שלמעלה מהטבע, אלא בשם אלקים (בגימטריא הטבע), וכמ"ש "האלקים יענה את שלום פרעה"³⁵; טענתו של פרעה היתה, ששם הוי' שייך לבני ישראל, ואילו בנוגע לאומות העולם נאמר בכתוב "אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים"³⁶, כלומר שהם מקבלים חיותם משם אלקים לשון רבים, ממלאכים שבשמים ועד למזלות שבשמים.

ורק לעתיד לבוא נאמר "ונגלה כבוד השם וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר"³⁷, דהיינו שאז יהי' גילוי שם הוי' גם לעמי הארץ, וזה יפעול עליהם שיהי' "ועמדו זרים ורעו צאנכם"³⁸.

וגם ענין זה נפעל בעת גאולת י"ט כסלו, כפי שמדגיש רבינו הזקן, שהשרים ענו ואמרו (לא "מאת האלקים" אלא) "מאת הוי' היתה זאת היא נפלאת בעינינו"!

ולא עוד אלא שהכריזו על כך בקול רם וכו', כדאיתא בגמ'³⁹ ד"וענו ואמרו" היינו בקול רם.

ופעולת הגילוי דשם הוי' היתה בארץ, למטה ביותר, כמודגש כמה פעמים בלשון אדמו"ר הזקן במכתב הנ"ל "הפליא והגדיל ה' לעשות בארץ" וכו'.

וטעם הדבר הוא – משום שבי"ט כסלו היתה "טעימה" של הגאולה דלעתיד, כאשר יהי' "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".

ח. וזהו הביאור מדוע האריך על כך אדמו"ר הזקן במכתבו (אריכות בכמות ובאיכות):

היות שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות⁴⁰, משום שאין הקב"ה רוצה שקבלת הגילוי דלעתיד תהי' בבחינת "נהמא דכיסופא", וכמארז"ל⁴¹ "רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו" – ולכן קבע הקב"ה, עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב – שגם בעבודת האדם יהי' ענין שהוא הכנה לגילוי הנ"ל.

ובפשטות – הרי זה ע"י הפצת שבע מצוות בני נח בכל מקום בעולם, גם במקום שבו עדיין לא נמצאים שם יהודים וכו', כי העובדה שנודע ליהודי שמקום זה ישנו במציאות, והעובדה שיש לו קשרי מסחר וכו' במקום זה ניתנה לו מאת הקב"ה כדי שיוכל להשפיע במקום זה שיהי' "לשבת יצרה", ובזה לעשות הכנה מתאימה לגילוי שם הוי' גם לאוה"ע לע"ל.

וכח מיוחד ניתן לעבודה זו בי"ט בכסלו, ביום שבו היתה כבר "טעימה" מגילוי זה, ע"י שהשרים אמרו כי מאת ה' היתה זאת כו' – שגם זה הוא חלק מהפצת המעיינות חוצה, ותכלית הפצת המעיינות חוצה.

ובהתאם לכך, כאשר המכתב הנ"ל מגיע לידיו של מישהו, ובפרט ביום זכאי די"ט כסלו [וכאמור לעיל (ס"ב) שמדי שנה בשנה נפעל בזה תוקף וחידוש מיוחד] – צריך הדבר לעורר אותו עוד יותר לעסוק בהשפעה על אוה"ע לקיים ז' מצוות ב"נ.

והעבודה צריכה להיות כפי הנלמד מן הפסוק "פדה כשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי": גם "ברבים", היינו גם באוה"ע הנמצאים ברשות הרבים צריך לפעול "פדה בשלום", שיעסקו בשבע מצוות בני נח; והדבר צריך להיות מתוך דרכי נועם ודרכי שלום; ועד שאוה"ע עצמם יעסקו בכך – ע"ד מ"ש בירושלמי⁴² עה"פ "כי ברבים היו עמדי", שגם אנשי אבשלום התפללו לנצחונו של דוד! והרשות והיכולת נתונה לכל אחד לעסוק בכך ולהצליח.

(קטעים משיחת י"ט כסלו תשד"מ – תורת מנחם – התוועדויות תשד"מ כרך ב' עמ' 608)

_____________________

1)    קאפיטל נה.

2)    פרש"י בראשית א,ז.

3)    פסוק יט.

4)    ע"פ מגילת אסתר א,טז.

5)    ע"פ תהלים קיח,כג.

6)    אגרות קודש אדה"ז ע' צז ואילך.

7)    ע"פ נוסח תפילת יום הכיפורים.

8)    ראה לקו"ש ח"ד ע' 1124. ועוד. 

9)    הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות ד"ה אחר כן ראה.

10)  ראה כתר-שם-טוב הוספות סקי"ט ואילך.

11)  ירמיהו כג,כט. סנהדרין לד,א.

12)  ראה שבת פח, ב, ובכ"מ. וראה לקו"ש חכ"א ע' 29 ואילך.

13)  במדב"ר יג, טז.

14)  שמות כה,ח.

15)  הובא בלקו"ת ר"פ נשא (כ, סע"ב) בשם "ארז"ל". וראה ראשית חכמה שער האהבה פ"ו קרוב לתחלתו (ד"ה ושני פסוקים – סט, ב). ועוד. – נסמן בלקו"ש חכ"ז ע' 414.

16)  אבות ב,יב.

17)  משלי ג,ו.

18)  בבא מציעא ל, ב.

19)  שמות יח,כ.

20)  ראה שו"ע חו"מ סרנ"ט ס"ה. שם סי"ב. וראה שו"ע אדה"ז סקנ"ו ס"ג.

21)  שמות כ,ט.

22)  ישעיהו סא,ה.

23)  ירמיהו כט,ז.

24)  בבא קמא קיג,א. נדרים כח,א.

25)  דברים ד,טו.

26)  שמות כא,יט.

27)  דברים רבה פ"ג,ה.

28)  שבת לא, א.

29)  משלי ג,יז.

30)  ראה גם לקו"ש ח"ב ע' 566 ואילך.

31)  ירמיהו כט,ז.

32)  ראה חולין צב, סע"א.

33)  הל' מלכים פ"ח ה"י.

34)  שמות ה,ב.

35)  בראשית מא,טז.

36)  ואתחנן ד, יט.

37)  ישעיהו מ,ה.

38)  ישעיהו סא,ה.

39)  סוטה לג, א.

40)  תניא פרק לז.

41)  בבא מציעא פרק ג משנה ו.

42)  סוטה פ"א סה"ח.