חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:28 זריחה: 6:03 כ' באב התש"פ, 10/8/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שמות: האור הטמון בגלות
דבר מלכות

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1224 - כל המדורים ברצף
שמות: האור הטמון בגלות
מהלכים שמימיים באמצעות השלוחים
פרשת שמות
הכנה לתפילה
הלכות ומנהגי חב"ד

ככל שמתקדמת פרשת שמות, כך גובר והולך החושך של גלות מצרים * גם ההבטחה שחותמת את הפרשה איננה מושלמת * שמה של הפרשה, 'שמות', נושא בחובו את הכפילות הנסתרת שיש בגלות – השם הוא מצד אחד 'העלם', ומאידך – נוגע בעצם של האדם * קיום מצווה איננו מעשה חיצוני הסותר למהותו של האדם, אלא הוא ביטוי של עצם הנפש * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו


א. בפרשת שמות גופא – ישנם ריבוי ענינים עד אין-סוף, ובמכל-שכן וקל-וחומר: אפילו חלק אחד בפרשה, עד לפסוק אחד ותיבה אחת – ישנם בו ריבוי ענינים עד אין-סוף, ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע לפרשה שלימה בתורה.


אמנם, ישנו ענין כללי השייך לכל הפרשה כולה – שמה של הפרשה: "שמות", שכן, שם הפרשה הוא השם דכל עניני הפרשה.


ובהקדמה:


שם הפרשה נקבע אמנם ע"פ התיבה הראשונה שבפרשה, ועל כל פנים בין התיבות הראשונות שבהם מתחילה הפרשה, כבנדון-דידן, "ואלה שמות בני ישראל גו'"1, תיבה השני' בפרשה [ועל-אחת-כמה-וכמה פרשת וארא, שתיבת "וארא"2 היא לאחרי כמה וכמה תיבות מהתחלת הפרשה, בפסוק השני] – להיותה תיבה ראשונה המייחדת פרשה זו מכל שאר פרשיות התורה, כבנדון-דידן, שאי-אפשר לקרוא פרשה זו בשם "ואלה", מכיון שישנם עוד פרשית שמתחילות כך, "אלה תולדות נח"3, "ואלה תולדות יצחק"4, וכיו"ב.


אבל אף-על-פי-כן, מכיוון שכל דבר שבעולם הוא בהשגחה פרטית (כתורת הבעש"ט הידועה5), ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע לעניני תורה – הרי מובן, שעצם העובדה שתיבה זו היא בהתחלת הפרשה, ועד שנקבעה לשמה של הפרשה, היא מפני שבתיבה זו בא לידי ביטוי התוכן דכל הפרשה6.


וכתורת הבעש"ט הידועה7 ש"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש" מהווה ומחי' ומקיים את הדבר הנקרא בשם זה, ובמילא, מבטא ה"שם" גם את תוכנו של הדבר, וכן הוא גם בנוגע לשמות הפרשיות, ובנדון-דידן – פרשת "שמות", כדלקמן.


ב. תוכן הפרשה כולה הוא – ענין הגלות, שעבוד מצרים8.


אודות התחלת הירידה למצרים – מסופר כבר בחומש בראשית: "ירוד ירדנו"9, אבל אף-על-פי-כן, עיקר ענין הגלות, שעבוד מצרים, מתחיל בפרשת שמות, כאשר "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא"10, שכן, "כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד"11.


ונמצא, שהתחלת פרשת שמות היא בעניין הגלות – שהרי הפסוקים הראשונים שבפרשה (לפני הפסוק "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא") באים בתור הקדמה לבאר כיצד באים בנ"י למצרים, דלכאורה, מקומם הוא בארץ ישראל, "ארץ מגורי אביו"12, ולכן מקדימים בקיצור נמרץ "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה כו'", עד שבאים לסיפור העיקרי שבפרשה – שכאשר "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" אזי התחיל שעבוד מצרים.


ובהמשך הפרשה – ניתוסף יותר בקושי השעבוד, "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך גו'"13, גזירת פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"14, וכן הלאה,


עד שבאים לסיום הפרשה – "לא תאספון לתת תבן לעם ללבון הלבנים כתמול שלשום הם ילכו וקוששו להם תבן"15, וביחד עם זה, "את מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם לא תגרעו ממנו"16, "תבן לא ינתן לכם (ואף-על-פי-כן) ותוכן לבנים תתנו"17.


ובעניין זה מתבטא חושך הגלות ביותר – עד כדי כך, שפרעה מצווה דבר שהוא היפך שכלו: פרעה רוצה שיבנו עבורו "ערי מסכנות . . את פיתום ואת רעמסס"18, ואם-כן, כאשר אינו נותן להם תבן ללבון הלבנים, וצריכים בעצמם לקושש קש לתבן – גורם בעצמו לעכב את תהליך הבניה של פיתום ורעמסס! וכפי שאכן טענו לפרעה: "תבן19 אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו . . וחטאת עמך"! ואף-על-פי-כן, אינו חוזר בו, ואומר, "תבן לא ינתן לכם ותוכן לבנים תתנו" – היפך שכלו!


כלומר: לא זו בלבד שפרעה אינו שומע לדברי הקב"ה, משה ואהרן, שוטרי בני ישראל – אלא עוד זאת, שעושה היפך שכלו הוא! עד כדי כך גדול חושך הגלות!


ולאחרי כן ממשיכים בסיום הפרשה20 – "וישב משה אל ה' ויאמר אדנ-י למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך", כלומר, לא זו בלבד ששליחותו של משה לא פעלה ענין של גאולה, אלא אדרבה – כתוצאה מזה "הרע לעם הזה"! ומיהו הטוען טענה זו – משה רבינו, "משה אמת"21, היינו, שכן הוא האמת!!


ולא עוד, אלא שאפילו סיום הפרשה ממש, "עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו"22, דבר טוב – הרי: א) ענין זה אינו על ע"ש העתיד, ב) כדי לסיים בדבר טוב, ג) ולא עוד, אלא שבענין זה גופא ישנו דבר בלתי-רצוי – שלמרות הקושי דגלות מצרים כו', ימצאו יהודים שלא ירצו לצאת מהגלות, ולא יועיל שיצוום לצאת מהגלות, עד שפרעה יצטרך לשלחם ולגרשם "ביד חזקה" (על23 כרחם של ישראל יגרשום")!


[ואף-על-פי-כן, אין זה בסתירה לכלל ש"מסיימים בטוב" – שכן, הסיום בטוב אינו מוכרח להיות בדבר שכולו טוב ממש, אלא מספיק גם לסיים בטוב לפי-ערך וביחס לעניין הבלתי-רצוי שלפני זה, כמי שמצינו דוגמתו בכמה מקומות].


ונמצא, שפרשת שמות כולה, מתחלתה ועד סופה, תוכנה – ענין הגלות; בפרשת וארא מתחיל כבר ענין הגאולה – שבירת פרעה ע"י המכות כו', אבל בפרשת שמות – מדובר (בגלוי) רק אודות ענין הגלות.


ג. והנה, מכיוון שתוכן הפרשה הוא עניין הגלות – אינו מובן24: מדוע נקראת הפרשה כולה פרשת "שמות", על-שם "ואלה שמות בני ישראל", מהו הקשר בין "שמות (בני ישראל)" לעניין הגלות (תוכן הפרשה)?!


יתירה מזו:


 העניין ד"שמות בני ישראל" קשור עם עניין הגאולה, כדאיתא במדרש25: "אלה שמות בני ישראל – על שם גאולתן של ישראל נזכרו כאן", וכמו כן מצינו במדרש26 שהגאולה ממצרים הייתה "בשביל . . שלא שינו את שמם . . ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין", ואם כן, היתכן שהפרשה שכולה מדברת בעניין הגלות נקראת בשם הקשור עם עניין הגאולה – "שמות"?!


ונקודת הביאור בזה – שעניין ה"שמות" קשור גם עם עניין הגלות, ואדרבה, בגלוי ובחיצוניות רואים את הקשר ד"שמות" עם עניין הגלות (ולא עם עניין הגאולה), ורק על-ידי עבודה כו', מגלים את העניין הפנימי ד"שמות", עניין הגאולה, כדלקמן.


ד. בעניין ה"שמות"27 – ישנם ב' קצוות, דבר והיפוכו:


מצד אחד – הרי זה עניין של העלם, שכן, למרות שהשם קשור עם העצם (כדלקמן), אינו מגלה כלל את מהותו של האדם, וראי' לדבר – שישנם כמה אנשים שנקראים באותו שם, ואף-על-פי-כן, אין אחד מהם דומה לחבירו, לא בשכלו ולא במזג מדותיו, ועד שיכול להיות שרחוקים זה מזה בתכלית הריחוק, מן הקצה אל הקצה.


ולאידך – לא זו בלבד שהשם יש לו שייכות לעצם מציאותו של האדם, כידוע28 שאותיות השם הם הצינור שעל ידו נמשכת חיות הנשמה, אלא עוד זאת, שעל-ידי הקריאה בשם מעוררים את עצם הנפש, שלכן, כאשר אדם מתעלף, רחמנא ליצלן, הנה על-ידי הקריאה בשמו חוזר אליו חיותו, לפי שהקריאה בשם מעוררת את עצם הנפש, ועל-ידי-זה נמשכת החיות מעצם הנפש להתלבש בכוחות הנפש עד לאברי הגוף. ונמצא, שהשם הוא עניין של גילוי, שכן, על ידו נמשך ומתגלה החיות מעצם הנפש.


ה. והנה, בנוגע לב' הקצוות שבענין ה"שמות" – הרי עניין הא' (החסרון ד"שמות", העלם) רואים כולם במוחש ובגלוי, ואילו ענין הב' (המעלה ד"שמות", גילוי) – הרי מצד עצמו אין זה דבר הגלוי הנראה במוחש (שלכן יש צורך שתורת החסידות תגלה את הדבר):


ענין ההעלם שב"שמות", שהשם אינו מגלה את מהותו של האדם – הוא דבר הנראה במוחש ובגלוי לכל אחד ואחד, כפי שיכולים לבחון זאת לאחרי ההתוועדות, על-ידי-זה שיאספו כמה אנשים שנקראים באותו שם, ראובן או שמעון, ויראו אם יצליח מישהו למצוא את הצד המשותף שביניהם...


השוני והחילוק שביניהם, ולדוגמה: "אין דיעותיהם שוות"29 – ימצאו תיכף ומיד, שכן, בנוגע לכל ענין וענין יאמר פלוני כך וכך, ופלוני יאמר להיפך... ועל-דבר-זה בנוגע לשאר חילוקים כיוצא באלו; אבל בנוגע לצד המשותף שבין אלו הנקראים באותו שם – הרי גם לאחרי יגיעה רבה ביותר ספק גדול אם ימצאו איזה דבר משותף ביניהם!


ענין זה שייך ליחידי סגולה בלבד, למי שהוא מומחה גדול – "מר בר רב אשי" – להתבונן ולהכיר בתכונות הנפש כו', ולדוגמא: "רבי מאיר הוה דייק בשמא"30, ולאו כל מוחא סביל דא.


ולעומת זאת, ענין הגילוי שב"שמות", הקשר והשייכות של השם עם עצם האדם, שעל ידו נתגלה העצם כו' – הרי זה עניין שצריכים ללמוד בתורת החסידות, מכיוון שאין זה דבר הנראה בגלוי, ולא עוד, אלא שאפילו לאחרי שלומדים בתורת החסידות שהשם מהווה ומחיה ומורה על התוכן כו' – הרי לאו כל מוחא סביל דא, להבין ולהשיג את הקשר והשייכות של השם עם העצם!


ו. אמנם, לאחרי גילוי תורת החסידות – הרי המעלה שבעניין ה"שם", עניין הגילוי (הקשר והשייכות עם העצם, ועד שעל ידו מתגלה העצם), יצא מהגדר ד"רזין" עד ל"רזין דרזין" שבתורה, ונעשה עניין שנמשך ובא ב"נגלה".


ועד כדי כך, שאפילו בחור צעיר שרק התחיל את צעדיו הראשונים בלימוד החסידות, מדבר בפשטות אודות מעלת השם, שעל-ידי הקריאה בשם ממשיכים את הגילוי מעצם הנפש כו', שכן, אף-על-פי שעדיין אינו מבין את העניין באופן של הבנה והשגה לאשורו ולבוריו, מכל מקום, להיותו "מאמין בן מאמין", מונח אצלו הדבר בפשיטות, מכיוון שכך למד בתורת החסידות.


ולא עוד, אלא שתורת החסידות מביאה ראי' מוחשית לדבר – מאדם המתעלף, היינו, שעניין זה הוא בגלוי כל כך, עד שמתבטא  גם בנוגע לגשמיות הגוף!


וזהו הטעם לכך שתורת החסידות מביאה את הדוגמא מאדם המתעלף – כדי להדגיש שעניין זה מתבטא באופן גלוי עד לגשמיות הגוף.


דלכאורה, מהו הצורך לתת דוגמא מאדם המתעלף שקורין בשמו כו' – כאשר תורת החסידות מבארת שכללות המשכת חיות הנפש להתלבש בגוף (באופן תמידי) היא על-ידי אותיות השם?!


אלא הביאור בזה – כאמור – כדי להדגיש שהקשר של השם עם העצם הוא דבר גלוי כל כך עד שהדבר מתבטא גם בנוגע לגשמיות הגוף, כפי שניסו וראו זאת בפועל ממש (במקרה שהי' צורך בדבר, רחמנא ליצלן), ועד כדי כך, שיש מקום לומר (אף שאין הכרע בדבר כו') שכן הוא גם אצל אומות העולם, כדי שיוכל להיות עניין הבחירה31.


המורם מכל האמור לעיל – שלכתחילה רואים ש"שמות" הוא עניין של העלם (שהרי השם אינו מגלה את מהותו של האדם הנקרא בשם זה), אמנם, לאחרי גילוי תורת החסידות, פנימיות התורה, נתגלה העניין הפנימי שב"שם", מעלת השם – עניין הגילוי, עד כדי כך, שעל ידו נתגלה עצם הנפש.


ז. על פי זה יש לבאר את הקשר והשייכות דתוכן הפרשה עם שמה של הפרשה – "שמות":


גלות (תוכנה של הפרשה ) – ענינה העלם, שכן, עניין ה"גלות" אינו פועל שינוי בעצם הדבר חס-ושלום, כי אם, שגלה ממקומו בלבד [ולכן, גם עניין הגאולה אינו חידוש בעצם הדבר, כי אם, שחוזר למקומו האמיתי], ובמילא, גם בגלות ישנו העצם כפי שהוא לאמיתתו, אלא שהוא באופן של העלם, ובלשון הכתוב32: "אותותינו לא ראינו גו' ולא אתנו יודע עד מה".


וזהו הקשר דענין הגלות (תוכן הפרשה ) עם ענין ה"שמות" (שם הפרשה) – מכיוון שגלות הוא עניין של העלם, וגם "שמות" – כפי שנראה בגלוי ובחיצוניות – הוא עניין של העלם, כאמור, שהשם אינו מגלה את מהותו של האדם הנקרא בשם זה.


ובסגנון אחר – בעומק יותר:


האפשרות למצב של גלות אצל יהודי, היא – העניין ד"שמות", "שמות בני ישראל הבאים מצרימה", כלומר, שהעצם שלהם (הנשמה, נקודת היהדות) הוא בהעלם, על-דרך ובדוגמת עניין ה"שמות", שאינם מגלים את עצם מהות האדם, ומכיוון שהעצם הוא בהעלם – הרי זה מצב של גלות, "נחתין".


אמנם, כאשר מגלים את העניין הפנימי ד"שמות" – שקשור עם העצם, ולא עוד, אלא שאפילו כאשר חיות הנפש נתעלם כו', עד למצב של התעלפות, רחמנא ליצלן, הנה על-ידי הקריאה ב"שם" מעוררים את עצם הנפש – הנה על-ידי-זה נפעל עניין הגאולה, "ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין", "על שם גאולתן של ישראל נקראו כאן".


ונקודת העניין – שגם כאשר היו בני ישראל במעמד ומצב שמצד הכוחות הגלויים היו בתכלית הירידה וההעלם כו', מצב של התעלפות כו', עד כדי כך, שהי' מקום לטענה "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה"33, אף-על-פי-כן, מצד העצם הרי הם בתכלית העילוי, אלא שהיה צורך שהעצם יבוא בגילוי, ועניין זה נפעל על-ידי ה"שמות", כאמור, שעל-ידי הקריאה ב"שם" מתגלה עצם הנפש, באופן שנמשך גם בכוחות הגלויים, עד להתלבשות באברי הגוף בפועל ממש.


ח. [...] ועל זה באה ההוראה מפרשת השבוע – כאמור, שצריכים "לחיות" עם ההוראות דפרשת השבוע – פרשת שמות:


לאחרי גילוי תורת החסידות ("מצוה לגלות זאת החכמה"34), נתגלה העניין הפנימי ד"שמות" – הקשר עם העצם, ולא עוד, אלא שעל ידו נפעל גילוי העצם.


ובנוגע לעניננו:


עצם העובדה שנקרא ב"שם ישראל" מוכיחה שזהו הפנימיות והעצם שלו, שכן, עניין השם לאמיתתו מורה על העצם וקשור עם העצם.


ומכיוון שכן, הרי מובן שאין להסתכל על מעמדו ומצבו הגלוי, "אל תבט אל מראהו"35, שהרי כל מה שדרוש אינו אלא לגלות את הפנימיות והעצם שלו.


ועניין זה נפעל על-ידי הקריאה בשמו האמיתי – "ישראל", בדברים היוצאים מן הלב כו'36, אשר על-ידי מעוררים את עצם הנפש (נקודת היהדות) שתבוא בגילוי עד למעשה בפועל.


ואדרבה – יש מעלה יתירה כאשר גילוי העצם הוא על-ידי הקריאה ב"שם":


כאשר העבודה היא בסדר מסודר – הנה כדי שיומשך מעצם הנפש עד למעשה בפועל, מלמעלה מעלה עד למטה מטה, צריך לעבור את כל סדר ההשתלשלות דכוחות הפנימיים, שכל ומדות, וכן לבושי הנפש, מחשבה ודיבור, עד למעשה בפועל;


אמנם, כאשר מגלים את עצם הנפש על-ידי הקריאה ב"שם" – הרי לכל לראש נמשך הגילוי תיכף ומיד בנוגע למעשה בפועל, ואחר-כך נפעל הגילוי גם בנוגע לכוחות פנימיים – שכל ומדות – בסדר דמלמטה למעלה.


ועל-ידי-זה פועלים אצלו עניין של גאולה ("ואלה שמות בני ישראל, על שם גאולתן של ישראל נקראו כאן") – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו37, בעל ההילולא דעשירי בשבט: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה . . כי אם גם כו' את אשר בשם ישראל יכונה", ולא עוד, אלא שגאולתו של "אשר בשם ישראל יכונה" היא באותה הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו!


ט. ביאור הדברים באותיות פשוטות – בנוגע למעשה בפועל:


כאשר עוסקים בפעולות דהפצת היהדות והמעיינות חוצה – פוגשים לא אחת ביהודי שטוען שאין כל תועלת בכך שיקיים מצווה בפועל ממש, הנחת תפילין, לבישת ציצית וכיו"ב, כל זמן שעניני יהדות אינם חדורים אצלו בפנימיות, באופן של הבנה והשגה! מעשה חיצוני גרידא – טוען הלה – אין לו כל משמעות, ולא עוד, אלא שזוהי "צביעות"!...


והמענה לזה – בפשטות – שההיפך הוא הנכון:


מצד העצם והפנימיות שלו – "ישראל הוא"38, ובמילא, "רוצה הוא לעשות כל המצוות כו'"39, וטעם הדבר – מפני שכל יהודי הוא בנו של הקב"ה, כמ"ש40 "בני בכורי ישראל", "בנים אתם לה' אלקיכם"41, ובמילא, טבעו של הבן (אם הוא רק "נורמלי"...) להיות נמשך אחר אביו!


ומכיוון שכן, מובן, שכאשר מקיים מצווה בפועל ממש – הרי עשייה זו היא היא מצד העצם והפנימיות שלו.


ואדרבה: כאשר עושה דבר בניגוד חס ושלום לתורה ויהדות – מעשה זה אינו אלא דבר חיצוני בלבד, שהרי הסיבה לכך אינה אלא מפני ש"יצרו42 הוא שתקפו"!


[וזהו החילוק בין "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" – שכאשר אינו-יהודי עובד עבודה זרה, הרי זה העצם שלו כו', מה שאין כן בנוגע ליהודי – הרי כל דבר בלתי-רצוי אינו אלא עניין חיצוני בלבד43].


ומכיוון שכן, מובן וגם פשוט, שלכל לראש עליו לקיים תורה ומצוות בפועל ממש – שהרי זוהי מציאותו הפנימית והעצמית, כי אם הדבר לא בא עדיין בכחות הפנימיים שלמטה מעצם הנפש, שכל ומדות.


ומה שלעת-עתה אין הדבר אצלו באופן של הבנה והשגה – יעשה זאת באופן של הקדמת נעשה לנשמע, ואדרבה, קיום התורה והמצוות באופן של "נעשה" יוסיף גם בענין ד"נשמע", היינו, שעל-ידי-זה יהיה נקל יותר להבין את עניני התורה ויהדות באופן של הבנה והשגה!


ומובן בפשטות שאין כל מקום לטענה שכל זמן שאינו מבין את הדברים בשכלו אינו יכול לעשותם בפועל ממש – שהרי רואים בחיי היום-יום אדם נורמלי אינו מתנהג כך, ולדוגמה:


ילד חולה, שעל-פי הוראת הרופא צריך לקבל "תרופה" – יבוא ויטען, שכל זמן שאינו מבין כיצד פועלת "תרופה" זו את הטבת מצד הבריאות, לא יקח את ה"תרופה"... ובפרט שלפעמים יש ל"תרופה" טעם מר או חריף! לכל לראש, ישתלם בחכמת הרפואה, ויבין בשכלו ש"תרופה" זו תביא מזור למחלתו, ואז יקח את ה"תרופה"!


אך למותר להבהיר שהורים נורמליים לא יתייחסו ל"טענה שכלית" זו, ויעשו כל מה שביכולתם שהילד יקח את ה"תרופה" בפועל ממש, דבר שיביא רפואה למחלתו, ויחזק את בריאותו, ואז יוכל גם להשתלם בחכמת הרפואה... להבין כיצד התרפא על-ידי "תרופה" זו!


דוגמה נוספת – מחולי המתבטא בחוסר תאבון, ולא רק שאינו נמשך ומתוואה לאכילה (כטבע אדם הבריא), אלא אדרבה: המאכל מעורר אצלו רגש שלילי, ולכן, נמנע מלאכול, ובמילא – הולך ונחלש. וכאשר מסבירים לו שסיבת חלישותו היא מפני העדר האכילה, וכדי שיתחזק מוכרח לאכול – טוען, שאן יכריחוהו לאכול היפך רצונו, "וועט ער זיך נעמען צום האַרצן" – ובמילא, לא זו בלבד שהאכילה לא תןעיל מאומה, אלא אדרבה - האכילה תזיק לבריאותו!


במקרה זה – נמצא החולה במצב גרוע יותר, שאינו מבין שסיבת חלישותו היא – העדר האכילה, ומדמה לעצמו שחלישותו היא בגלל איזו סיבה אחרת!


וככל הדברים האלה וככל החזיון הזה ממש – כן הוא בנוגע לעניני יהדות, תורה ומצוותי':


לימוד התורה  וקיום המצוות הם בבחינת "מזון" להחיות את הנפש – הן בנוגע ללימוד התורה שנמשלה ל"לחם", כמ"ש44 "לכו לחמו בלחמי", והן בנוגע לקיום המצוות, עליהם נאמר45 "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".


[וזהו טעם המספר דתרי"ג מצוות, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא-תעשה – כי המשכת החיות לתרי"ג אברי הנפש (אשר, עם היותה "עצם אחד רוחני פשוט", מכל מקום, "תרי"ג מיני כחות וחיות כלולים בה . . להחיות רמ"ח אברים ושס"ה גידין שבגוף"46) היא – ע"י תרי"ג מצוות התורה47].


ובמילא, כאשר יהודי נמצא במצב של חלישות בענייני יהדות – עליו לדעת שהסיבה לכך היא: העדר האכילה, היינו, שאינו מקבל מזון רוחני על-ידי קיום התומ"צ, ובמילא, לכל לראש עליו לחזק את בריאותו הרופפת על-ידי מזון רוחני, קיום התומ"צ בפועל ממש, ואז יהי' לו "כח" להבין ולהשיג את עניני היהדות באופן של הבנה והשגה.


(משיחת ש"פ שמות, מבה"ח שבט, תשמ"ו – תורת מנחם תשמ"ו, כרך ב' עמ' 348)


________________________________


1)    שמות א,א.


2)     שמות ו,ג.


3)     בראשית ו,ט.


4)     בראשית כה,יט.


5)     ראה בארוכה כתר שם טוב הוספות סקי"ט ואילך. וש"נ.


6)     ראה גם לקוטי שיחות חלק ה ע' 57 ואילך ובהנסמן שם. ועוד.


7)     שער היחוד והאמונה פרק א.


8)     ראה גם לקוטי שיחות חלק טז ע' 34.


9)     בראשית מג,כ.


10)   שמות א,ו.


11)   פרש"י וארא ו,טז.


12)   ריש פרשת וישב.


13)   פסוק יג.


14)   פסוק כב.


15)   שמות ה,ז.


16)   פסוק ח.


17)   שם פסוק יח.


18)   שמות א,יא.


19)   שמות ה,טז.


20)   שם כב-כג.


21)   תנחומא קרח יא. וראה לקוטי שיחות (השבועי) חלק כו סעיף ו. ע' 5. וש"נ.


22)   שמות ו,א.


23)   פרש"י על הפסוק.


24)   ראה גם לקוטי שיחות חלק טז ע' 36.


25)   שמות רבה ריש פרשתנו (פרשה א,ה).


26)   ויקרא רבה פרשה לב,ה. שיר השירים רבה פרשה ד,יב (א). ועוד.


27)   בהבא לקמן – ראה לקוטי שיחות שם ע' 37. וש"נ.


28)   לקוטי תורה בהר מא,ג. ובכ"מ.


29)   ראה ברכות נח, רע"א. סנהדרין לח,א. ועוד.


30)   יומא פג,ב.


31)   ראה ספר המאמרים תרנ"ו ע' שיט בשולי הגיליון. לקוטי שיחות חלק ח ע' 155 הערה 45. חלק יז ע' 155 בשולי הגיליון. חלק יח סוף ע' 462. ועוד.


32)   תהלים עד,ט.


33)   ראה מכילתא בשלח יד,כח. שמו"ר פרשה מג,ח. זח"ב קע,ב. ועוד.


34)   אגרת הקודש ריש סימן כו.


35)   ל' הכתוב – שמואל-א טז,ז.


36)   ראה ס' הישר לר"ת שי"ג. הובא בשל"ה סט,א.


37)   ספר המאמרים תרפ"ח ע' קמו. תש"ח ע' 263. אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ חלק ב ע' פ. ועוד.


38)   סנהדרין מד, רע"א.


39)   רמב"ם הלכות גירושין סוף פרק ב.


40)   פרשתנו ד,כב.


41)   דברים יד,א.


42)   רמב"ם הלכות גירושין סוף פרק ב.


43)   ראה גם ספר המאמרים תרנ"ט ריש ע' פה.


44)   משלי ט,ה. וראה לקוטי תורה שיר השירים כד,ד ואילך. וש"נ.


45)   ויקרא יח,ה.


46)   תניא פרק נא.


47)   ראה זח"ג קע,ב.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)