"בתי", פנה העשיר אל בתו בקול שבור, "עלינו לדבר". מבטו היה מושפל. קמטי הפנים, תולדת כאב רב-שנים, הועמקו. גם מבטה של הבת היה עגמומי. אימה הליטה את פניה בשתי ידיה והחניקה לתוכן יבבה. המעמד לא היה קל.
הכול החל שנים רבות קודם לכן, כאשר רבקה, בתו של גביר העיירה, הגיעה לפרקה. השדכנים דיברו בה גדולות ורקמו תכניות. רבים מהם חיכו לרגע שבו יוכלו להגיש לנגיד המפורסם, שתורה וגדולה דרו אצלו בכפיפה אחת, את הצעת השידוכים הקוסמת ביותר.
הנערה התברכה לא רק בייחוס משפחתי חשוב, אלא בהיותה כלילת המעלות בזכות עצמה – בעלת תבונה ומידות, יראת שמים מופלגת ואישיות נפלאה. מי שיזכה להיות חתנה יהיה מאושר, שחו.
ואולם השלמות הזו עוררה את קנאתם של בני-אדם צרי עין. זו הובילה אותם למעשה שפל: הם הפיצו שמועה זדונית על הנערה, שנועדה לפגוע בשמה הטוב ולהבאיש את ריחה בעיני הבריות. כדרכה של רכילות, היא נקלטה אט-אט בלב הציבור. ככל שהשמועות התגלגלו, נוספו להן עוד פרטים, והדבר נעשה כעובדה שאינה זקוקה להוכחה.
רבקה, שאך עתה עמדה בראש רשימותיהם של שדכני האזור, נעשתה עכשיו דחויה. השדכנים הדירו את רגליהם ממשפחת הגביר, וזה לא ידע מניין נחתה עליו הצרה הזאת.
גם כשבא לעיירה שדכן ממדינה רחוקה, נתקל עד מהרה במבטים רבי-משמעות של בני המקום. רמזים שהופטרו מתחת לשפם, עיקומי אף ועוד מחוות הסתייגות גרמו לו להבין שיש כאן 'בעיה', ושמוטב לו למשוך את ההצעה.
כך נהפכה הבת המהוללת למעוכבת שידוך, היושבת בביתה ומבכה את מר גורלה. דמעות רבות הזילה בתפילות ובתחנונים, אולם נראה היה כי שמה הוכפש לבלי תקנה. ליבם של הוריה נחמץ למראה אומללותה. ככל שניסו להזם את העלילה, כוחו של ההמון היה חזק מהם.
השנים חלפו. הצעות שידוכים כמעט לא נתקבלו, וכאשר כבר באה הצעה – היא הייתה מעליבה.
כאשר מלאו לרבקה שלושים שנה, נשברו הוריה. הם הבינו שאם לא תינשא ותקים בית בישראל, היא עלולה להישאר רווקה זקנה. הם התכנסו לאסיפה משפחתית כאובה.
המעמד היה קשה לכולם. "ראי אותנו", אמר האב, "הזמן חולף, ואיננו נעשים צעירים. אנא, אל תדחי את בקשתי".
הוא נשם עמוקות בטרם המשיך בדבריו. "את יודעת שעשינו הכול. מה לא עשינו כדי למצוא לך חתן הראוי לך, ואולם כל מאמצינו העלו חרס. לא היה מנוס. פניתי אל ר' משה השדכן, והוא...", קולו נחנק. הוא פרש לרגע מהחדר, ופרץ בבכי עז. כשנרגע, נשם עמוקות, חזר לחדר והטיל את הפצצה: "כבר חודש ימים הוא מציע לי את אהרון, העוזר של העגלון"...
חיוורון עלה על פניה של רבקה. אהרון?! שוליית העגלון?! בחור בור ועם-הארץ?! זה השידוך המוצע לה! אילולא המעמד הרציני ודאי הייתה סבורה שזו מהתלה. דקות ארוכות התכנסה במחשבותיה, מביטה חליפות באביה ובאימה, שעמדו אובדי עצות, והמתינו למוצא פיה. לבסוף הנידה בראשה בהסכמה.
העננה שרבצה על רבקה לא התפוגגה עם פרסום הבשורה על בואה בקשרי השידוכים. בני המשפחה התמודדו עם צקצוקי לשון ועם מבוכה רבה לנוכח השידוך הזה. אך הם הבינו כי עשו את הצעד הנכון.
ביום חופתה, שעות מספר בטרם התקדשה לשוליית העגלון, הסתגרה הכלה בחדרה. היא נשאה תפילה נרגשת, מעומק ליבה, והתחננה בדמעות לפני בורא העולם: "אתה היודע כי משאת נפשי מאז עמדתי על דעתי הייתה להקים בית של תורה, ולהינשא לתלמיד חכם, ההוגה בתורה יומם ולילה. גלוי וידוע לפניך שחלומי נגדע בשל איבתם של בני בלייעל, שטפלו עליי שקרים והכפישו את שמי. עתה מבקשת ומתחננת אני, זכֵּה אותי לכל הפחות בבנים תלמידי חכמים".
השניים נישאו בשעה טובה ומוצלחת. האב העשיר תמך בבני הזוג הצעיר, וסייע להם להתבסס ולהקים בית נאמן בישראל. הזיווג הצליח על אף הפערים הבולטים בין השניים.
עם השנים התברר כי תפילתה הזכה של הכלה נתקבלה במרומים. לבני הזוג נולדו ארבעה בנים. כבר מקטנותם התגלו כישרונותיהם הגדולים. ארבעתם גדלו ונעשו גדולי תורה והוראה בישראל. אלה הרבנים הגאונים יחיאל, יהושע, ישראל ומנחם הלר.
רבי יחיאל הלר אף קרא לספרו המפורסם 'עמודי אור', ראשי התיבות של שמות הוריו – אהרן ורבקה. את המבוא לספרו הוא חותם בכינוי 'העלוב', וזאת כדי לרמז שהתורה איננה נחלת בעלי הייחוס, אלא ניתנת למי שמבטל עצמו ונוהג בענווה ובצניעות.
(על-פי 'מה' יצא הדבר') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
