חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:42 זריחה: 6:09 י"ד בחשון התש"פ, 12/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 1234 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ויקרא / החודש, כ"ט באדר ה'תשע"ח (16/03/18)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 1234 - כל המדורים ברצף
כל יהודי הוא "מלך" על הטבע – בכוח התנהגותו ה'ניסית'
ציפייה לגאולה בקוצר רוח
הבן החמישי
הלכות ומנהגי חב"ד
שואלין ודורשין בהלכות הפסח

גיליון 1234, ערב שבת-קודש פרשת ויקרא / החודש, כ"ט באדר ה'תשע"ח (16.03.2018)

  דבר מלכות

כל יהודי הוא "מלך" על הטבע – בכוח התנהגותו ה'ניסית'

יהודים הם "בני מלכים" ולכן עבודתם היא באופן של "ניסן" כל השנה * סדר עבודה המתחיל מלמעלה שייך רק מצד הפנימיות * אמנם עניין ה"מלוכה" קיים בכל יהודי, וכשמוותר עליו הרי הוא מגביר את שנאת ה"עבד" ל"מלך" * דרך ההצלחה היחידה עבור יהודי – התנהגות על-פי תורה שלמעלה מהטבע * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אודות אחד בניסן – שמתברך ביום השבת-קודש זה, שבת מברכים חודש ניסן – איתא במשנה1: "באחד בניסן ראש השנה למלכים (למלכי ישראל2) ולרגלים"3 ("רגל שבו ראש השנה לרגלים"4).

ומבואר בגמרא1: "למלכים למאי הלכתא . . לשטרות . . מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר, כיוון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה" (ומעתה מונין לו שנה שנייה); ולרגלים, "נפקא מינה לנודר למיקם עליה בבל תאחר, ורבי שמעון היא, דתניא אחד הנודר . . כיוון שעברו עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר, רבי שמעון אומר ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחילה"4.

וכיוון שאין הלכה כרבי שמעון5, אלא "כיוון שעברו עליו ג' רגלים (ללא נפקא-מינה באיזה סדר) עובר בבל תאחר", נמצא, שדברי המשנה "באחד בניסן ראש השנה . . לרגלים" אינם אליבא דהלכתא.

אמנם, כיוון שסתם רבי שמעון הוא רבי שמעון בן יוחאי6, שהוא מקור פנימיות התורה, יש לומר, שעל-פי פנימיות התורה הנה "באחד בניסן ראש השנה לרגלים" אליבא דכולי עלמא.

ב. ויובן בהקדים עניין ראש השנה:

ידוע הדיוק למה נקרא בשם "ראש השנה", ולא תחילת השנה, ומבואר בזה7, שראש השנה הוא בדוגמת ה"ראש" שבאדם, שהוא לא רק האיבר היותר מובחר מכל האיברים, אלא הוא גם השורש ומקור שממנו נמשך החיות לכל האיברים, ולא זו בלבד שהחיות של כל האיברים כלול תחילה בראש, אלא גם לאחרי שנמשך החיות מהראש לכל האיברים, קשורים כל האיברים עם הראש, שהוא המנהיג את כל האיברים. וזהו גם ענינו של ראש השנה, שהוא השורש ומקור שממנו נמשך החיות על כל ימות השנה, ובאופן שכל ימות השנה הם מונהגים על-פי ההחלטה ומצב הרוח ("די שטימונג") שבראש השנה.

וזהו ש"באחד בניסן ראש השנה למלכים":

מלכים – מלכי ישראל – הוא עניין השייך לכל אחד ואחד מישראל, שהרי "כל ישראל בני מלכים הם"8, וכיוון ש"ברא כרעא דאבוה"9, הרי יש בהם תכונת המלוכה מעין המלוכה של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ובפרט שמצינו גם הלשון שכל ישראל הם מלכים10 (לא רק "בני מלכים").

וכיוון ש"באחד בניסן ראש השנה למלכים", הרי מובן, שאצל כל בני-ישראל צריכה להיות ההנהגה דכל השנה באופן של "אחד בניסן" – הנהגה שלמעלה מהטבע, שזהו ענינו של "ניסן", מלשון נס11.

וזהו ש"למלכי אומות העולם מתשרי מנינן" – כיוון שהנהגת אומות העולם היא הנהגה טבעית, ורק אצל בני-ישראל "באחד בניסן ראש השנה למלכים", שהוא עניין הנהגה נסית.

ובפרטיות יותר:

החילוק בין תשרי לניסן הוא – שתשרי הוא זמן החרישה והזריעה, וניסן הוא זמן הקצירה. וזהו שאצל אומות העולם ראש השנה הוא באחד בתשרי, בהתאם לסדר הנהגת הטבע, שתחילה היא החרישה והזריעה (תשרי), ואחר כך היא הקצירה.

אבל אצל בני-ישראל ראש השנה הוא באחד בניסן – שעוד לפני החרישה והזריעה נותנים לו מלמעלה מן המוכן שיוכל להיות אצלו עניין הקצירה (ניסן), ורק לאחרי זה באה החרישה והזריעה שבחודש תשרי, והיינו, שעבודתו בכל השנה היא לאחרי ועל ידי האתערותא דלעילא שנמשכה מלמעלה בחודש ניסן.

ג. וזהו גם העניין ש"באחד בניסן (רגל שבו) ראש השנה . . לרגלים":

חג הפסח נקרא על ידי אנשי כנסת הגדולה בשם "זמן חרותנו", לפי שבו יצאו לחירות מכל העניינים הבלתי-רצויים שבהם היו שקועים לפני זה.

וחירות זו לא היתה מצד עבודתם – שהרי בני-ישראל היו אז במעמד ומצב ד"את ערום ועריה"12 (כפי שאומרים בהגדה13), כך, שעדיין לא היה אצלם עניין של עבודה, אלא החירות נפעלה אצלם באופן שמלמעלה למטה (בדוגמת הקצירה שלפני החרישה והזריעה).

וזהו שחג הפסח הוא "ראש השנה לרגלים" – כיוון שהסדר אצל בני-ישראל הוא שההתחלה היא בדרך אתערותא דלעילא.

ומחג הפסח באים לחג השבועות, היינו, שלאחרי שנעשה מלמעלה עניין החירות מכל העניינים שמבחוץ, אזי התחילו בני-ישראל להתכונן למתן תורה וקבלת התורה, עם כל העניינים הפנימיים שלמעלה. והכנה זו התחילה מיד ביציאת מצרים, כמו שכתוב14 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", שגם זה הוא עניין שבדרך דילוג, כמובן.

ומזה באים אחרי זה לחג האסיף – "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך"15, הן ברוחניות (כמבואר בארוכה באמרי בינה16), והן בגשמיות כפשוטו.

ד. אמנם, העניין ש"באחד בניסן ראש השנה לרגלים", הנה מצד פנימיות התורה הרי זה בגילוי, אבל מצד גליא דתורה, דהיינו, כפי שהתורה נמשכת ומתקשרת עם העולם, אי אפשר לקבוע כלל בנוגע לכולם ש"באחד בניסן ראש השנה לרגלים":

לדעת רבי שמעון – "באחד בניסן ראש השנה לרגלים", והיינו, שעניין זה שייך אצל אלו שהולכים בדרכו של רשב"י, ש"מלאכתן נעשית על ידי אחרים"17, כיוון שהם "עושין רצונו של מקום"17, שעבודתם היא לא רק באופן ד"בכל לבבך ובכל נפשך", אלא גם באופן ד"בכל מאדך"18, ולכן אצלם נקבע גם בגלוי שראש השנה הוא בניסן, היינו, שבכל ענייניהם ההנהגה היא בסדר של אתערותא דלעילא;

אבל, "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן"17, היינו, שהסדר הרגיל הוא שצריך לעסוק גם במלאכה, על כל פנים באופן ד"תורתן קבע ומלאכתן עראי"17, ואז, אי אפשר לקבוע כלל שכל העניינים מתחילים בסדר של אתערותא דלעילא, אלא לפעמים יכול להיות גם באופן אחר (ועל דרך המבואר בתניא19 שלפעמים מתחילה העבודה באהבה, ולפעמים ביראה).

וכל זה בנוגע ל"ראש השנה לרגלים", היינו, שסדר זה יהיה גם בחיצוניות ובגלוי; אבל בנוגע ל"ראש השנה למלכים", הכול מודים שהוא באחד בניסן, כי, מצד פנימיות הנשמה הרי כל אחד מישראל הוא "מלך" או "בן מלך", ולכן אצל כל בני-ישראל הסדר הוא ש"באחד בניסן ראש השנה למלכים".

ה. והנה, אף-על-פי שמצד פנימיות הנשמה הרי כל אחד מישראל הוא "מלך", מכל מקום, לא תמיד נראה הדבר בגלוי גם בחיצוניות ובגלוי, אלא יש גם מעמד ומצב של "עבד", עבד כנעני ועבד עברי, ואמה העברייה, כמבואר בארוכה בכמה מקומות20.

ובפרטיות יותר:

יתכן שיהודי יהיה במעמד ומצב של "עבד כנעני", ש"בהפקירא ניחא ליה"21, ובגלל זה לא מופרך אצלו ("באַ אים איז רעכט") לוותר על עניין המלוכה שבו!

והגע עצמך:

אצל כל אחד מישראל ישנו העניין של "אתה בחרתנו מכל העמים . . ורוממתנו מכל הלשונות כו'"22, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"23,

ועניין זה הוא גם בזמן הגלות, ובמעמד ומצב של חושך כפול ומכופל – לא רק "כפול", ב' פעמים, אלא גם "מכופל", ד' פעמים, והיינו, שישנו ההעלם וההסתר (חושך) לא רק מצד קליפת נוגה, ולא רק מצד אחד מג' קליפות הטמאות, אלא מכולם יחד – הנה גם אז אומר הקב"ה "לא מאסתים ולא געלתים גו'"24 חס-ושלום,

וגם אז יש אצל כל אחד מישראל בפנימיותו עניין המלוכה, והרי ענינו של "מלך" שהוא בעל הבית על הכול, ובודאי שהוא בן-חורין מכל העניינים, ואף אחד אינו בעל הבית עליו, כך, שכל אחד מישראל אינו נתון תחת מרות הנהגת הטבע,

ואף-על-פי-כן, מצד עניין "עבד כנעני" ש"בהפקירא ניחא ליה", מוכן הוא לוותר על עניין המלוכה, ובלבד שלא לקבל על עצמו עול התורה והמצוות!

ו. והמענה על זה:

כאשר יהודי מוותר ח"ו על עניין המלוכה שבו, באומרו, "נהיה ככל הגוים בית ישראל"25 – הנה לא זו בלבד שהוא מאבד את הבעלות על הטבע (הנהגה נסית שמצד עניין המלוכה), אלא יתירה מזה, גם ההצלחה שמצד סדר הטבע לא תהיה אצלו.

מעלתו של יהודי – שהוא מלך, למעלה מהעולם; ואילו כאשר רצונו להתנהג כפי סדר העולם בדרך הטבע, תוך כדי וויתור על עניין המלוכה – הרי טבע העולם שייך לאומות העולם יותר מאשר לבני-ישראל, שבזה יש להם אחיזה יותר, ואילו הוא, היהודי, נשאר גם ללא סדר ההנהגה שמצד טבע העולם.

וכדאיתא בזהר26 שישראל נמשלו ללב, שעם היותו איבר היותר מובחר כו', הרי דווקא מצד מעלתו אינו יכול לסבול דבר גס. – הקיבה יכולה לעכל גם דבר גס, וזהו ענינה כו'; אבל אם יכנס פירור מזה אל הלב, אזי יהיה חולה מסוכן רחמנא-ליצלן. ודוגמתו בישראל שנמשלו ללב, כך, שהכוח שלהם הוא בעניינים שלמעלה מהטבע, ולא באופן ש"נהיה ככל הגוים".

ז. וזהו גם מה שדובר בהתוועדות פורים27, שכאשר מחביאים את ה"אתה בחרתנו", הנה לא זו בלבד שלא מרוויחים מאומה בנוגע להסרת שנאת העמים, אלא אדרבה, על ידי זה מגבירים את שנאת העמים עוד יותר:

גוי בטבעו שונא יהודי. כך הטביע הקב"ה שעשו שונא ליעקב. ומובן גם בשכל, כי, יהודי הוא מלך, וטבע העבד ששונא את אדונו. ולכן, כאשר יהודי טוען "נהיה ככל הגוים", ורוצה להסתיר את ה"אתה בחרתנו", הרי כיוון שבפנימיותו נשאר יהודי, ונשאר מלך, אינו יכול להסיר את שנאת הגוי, שכן, ככל שיסתיר את יהדותו, מרגיש הגוי שבפנימיותו הוא יהודי, ולכן ממשיך לשנוא אותו, ואדרבה, הטענה "נהיה ככל הגוים" מגבירה את שנאתו עוד יותר, דכיוון שטבע העולם שייך לאומות העולם, מרגיש הגוי, שהיהודי שרוצה להידמות אליו, רוצה לדחות אותו ממה ששייך אליו ("אַראָפּשטופּן פון זיין בענקל"), ולכן מתגברת שנאתו עוד יותר.

וזהו גם דיוק לשון המדרש28 "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב":

מדרש – שייך לחלק האגדה (ולא לחלק ההלכה) שבתורה, ואם כן, מהו דיוק הלשון "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב", ומהי ההלכה שבדבר?

אך העניין הוא29 – שמציאות העולם נעשית על-פי הלכות התורה, היינו, שלפי ההלכה שפוסקת התורה, נעשית המציאות בעולם. וכיוון שהתורה פוסקת הלכה שעשו שונא ליעקב, אזי לא יועילו שום התחכמויות והמצאות, להסתיר את עצמו וכו'; לא נוגע מה חושב פלוני ומה חושב אלמוני; כיוון שהתורה פוסקת הלכה שעשו שונא יעקב, הרי הלכה זו תקבע במציאות העולם בכל האופנים.

וזוהי ההוראה לכל יהודי – שעליו לדעת שההלכה היא שמציאות העולם שונא יהודי!

וכיוון שכן, לא יחשוב שיסיים את התפלה והלימוד, ובצאתו לעולם יתנהג כפי סדר ההנהגה בעולם, ויצליח, בעשותו חשבון, שאם הגוי מצליח על ידי עניינים טבעיים, הרי מכל-שכן שהוא, שיש לו כישרונות טובים יותר מאשר הגוי, להבדיל, בודאי יצליח – על כך אומרים לו, שאינו יכול להצליח בסדר ההנהגה של העולם, כיוון שהעולם שונא אותו;

כדי להצליח גם בעניינים גשמיים – עליו להתנהג לפי סדר ההנהגה של תורה, סדר ההנהגה של חודש ניסן, שהיא הנהגה שלמעלה מהטבע, וזוהי דרך ההצלחה של יהודי.

ח. וזוהי ההוראה מחג הפסח, "זמן חרותנו", שהוא "ראש השנה", שממנו נמשך על כל השנה:

יציאת מצרים לא היתה כמו הגאולות שלאחרי זה מפרס ומדי כו', שלאחריהם נשארו חלק מבני-ישראל בגלות, אלא באופן שכל בני-ישראל יצאו ממצרים30. החילוק היה רק באופן היציאה ממצרים, שהיו כאלו שיצאו בשמחה, והיו כאלו שיצאו באופן ד"ברח העם"31, שהוצרכו לברוח מהמציאות שלהם... כי, להיותם במעמד ומצב ד"עבד כנעני", היה רצונם בהפקירות דמצרים, אבל, עצם היציאה ממצרים היתה אצל כל בני-ישראל.

ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"32 – שכל בני-ישראל יצאו מהגלות, ולא יישאר אפילו יהודי אחד בגלות; אצל כל אחד מישראל יתגלה עניין המלוכה, ועניין "אתה בחרתנו מכל העמים", והוא יצא מן הגלות, וגם אלו שרצו להסתיר זאת ולטעון "נהיה ככל הגוים" – הנה "ביד חזקה אמלוך עליהם"33, וגם הם יצאו מן הגלות,

ולא זו בלבד שהם בעצמם יצאו מהגלות, אלא גם ייטלו עימהם "רכוש גדול", כמו ביציאת מצרים, שלא זו בלבד שבני-ישראל עצמם יצאו מן הגלות, אלא גם נטלו עימהם "רכוש גדול"34, ובמכל שכן וקל-וחומר: אם בגלות מצרים שהיתה מאתיים ועשר שנים בלבד, נטלו עימהם "רכוש גדול" – בגלות זה האחרון שבו נמצאים כמעט אלפיים שנה, על אחת כמה וכמה שייטלו עימהם "רכוש גדול".

ועניין זה יהיה באופן שלמעלה מהטבע לגמרי, כמרומז בשם "ניסן", שיש בו ב' נוני"ן.

ובהקדם דברי הגמרא35: "הרואה הונא בחלום – נס נעשה לו. חנינא חנניא יוחנן (נוני"ן הרבה) – נסי נסים נעשו לו".

ובחידושי-אגדות מהרש"א שם: "אי משום הנו"ן דאית ביה, אמאי לא נקט אהרן ונח. ומיהו בחנינא וחנניא וחנן יש ליישב, משום דהשם גופיה מורה על החנות והטובה, והנוני"ן מראין שיהיה בנס".

ובנדון דידן: השם "ניסן" כשלעצמו מורה על עניין הנס, שהרי פירוש "ניסן" הוא מלשון נס. וכיוון שבתיבה זו ישנם ב' נוני"ן, הרי בודאי שזה מורה על נסי נסים, למעלה מהגבלה לגמרי.

(וסיים כ"ק אדמו"ר:)

ייתן השם יתברך שחודש ניסן זה יהיה החודש ניסן שעליו אמרו רז"ל36 "בניסן עתידין להגאל", במהרה בימינו.

(מהתוועדות שבת ויק"פ, פרשת החודש, מברכים חודש ניסן, ה'תש"כ.

תורת מנחם כרך כז, עמ' 487-494, בלתי מוגה)

____________________________________

1)    ר"ה בתחילתה.

2)    שם ג, א.

3)    ראה גם שיחת ש"פ ויק"פ, פ' החודש, מבה"ח ניסן תשי"ג בתחלתה (תו"מ ח"ח ע' 60 ואילך).

4)    שם ד, א.

5)    פיהמ"ש להרמב"ם שם. וראה הל' מעשה הקרבנות פי"ד הי"ג.

6)    פרש"י שבועות ב, ב (ד"ה משמו). רמב"ם בהקדמתו לפיהמ"ש (ד"ה הפרק הששי). סדה"ד ע' רשב"י. וש"נ. ועוד.

7)    ראה לקו"ת דרושי ר"ה נח, א ואילך. עט"ר שער ר"ה בתחלתו. ובכ"מ.

8)    שבת סז, א. וש"נ.

9)    ראה פרש"י כתובות צב, א – ד"ה כבעל. תוד"ה מקמי – יבמות ג, א. יונת אלם רפ"ב.

10)  ברכות ט, ב (במשנה). תקו"ז בהקדמה (א, ריש ע"ב). וראה שבת נט, ב: "מידי דהוה אאבנט של מלכים".

11)  ראה פס"ז בא יב, ב.

12)  יחזקאל טז, ז. וראה מכילתא ופרש"י בא יב, ו.

13)  סיום הפיסקא "במתי מעט".

14)  שמות ג, יב ובפרש"י – מב"ר פ"ג, ד.

15)  עקב יא, יד.

16)  שער הק"ש פנ"ג ואילך.

17)  ברכות לה, ב.

18)  ואתחנן ו, ה. וראה ברכות שם, ובחדא"ג מהרש"א שם.

19)  ספמ"ג.

20)  ראה תו"מ חי"א ע' 84. וש"נ.

21)  גיטין יג, א. וש"נ.

22)  נוסח תפלת יו"ט.

23)  יתרו יט, ו.

24)  בחוקותי כו, מד.

25)  ע"פ יחזקאל כה, ח.

26)  ח"ג רכא, ב.

27)  סי"ג ואילך (תו"מ התוועדויות ה'תש"כ ח"א (כ"ז) ע' 429 ואילך).

28)  ספרי בהעלותך ט, יו"ד. פרש"י וישלח לג, ד.

29)  ראה גם לקו"ש ח"כ ע' 150.

30)  ראה לקו"ש חי"א בתחלתו. וראה גם תו"מ ח"ה ע' 53. חי"ב ס"ע 22 ואילך. חי"ט ע' 325.

31)  בשלח יד, ה. וראה תניא פל"א.

32)  מיכה ז, טו.

33)  ע"פ יחזקאל כ, לג. וראה שמו"ר פ"ג, ו. לקו"ש שם.

34)  לך לך טו, יד.

35)  ברכות נז, רע"א.

36)  ר"ה יא, רע"א. שמו"ר פט"ו, יא.

 משיח וגאולה בפרשה

ציפייה לגאולה בקוצר רוח

יש לכסוף לגאולה ולעמוד הכן!

בפרשת החודש נתבארו פרטי העניינים דאכילת הפסח: "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחיפזון", "מזומנים לדרך", כלומר שאכילת הפסח היא באופן שעומדים מוכנים להיגאל ממצרים, עד ש"מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם", כך שמוכנים לצאת ממצרים תיכף ומיד באותו רגע שבו יקבלו הידיעה ש"הגיע הקץ", שאז "לא עיכבן המקום (אפילו) כהרף עין", ובודאי שמצידם הם לא יתעכבו "כהרף עין", שכן עוד מקודם לכן עמדו מוכנים לגאולה.

וההוראה מזה בפשטות:

יהודי יכול לחשוב שמכיוון שהגאולה תהיה רק ברצונו של הקב"ה, וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בשם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע . . "לא מרצוננו גלינו מארץ-ישראל, ולא בכוחותינו אנו נשוב כו' אבינו מלכנו כו' הוא יתברך יגאלנו כו'" – אין לו מה לעשות בקשר ליציאה מהגלות, כך שבינתיים יכול לישון... ובמקרה הטוב ביותר – לעסוק בלימוד התורה וקיום המצוות.

...ועל זה באה ההוראה מאופן אכילת קרבן פסח – שכאשר בני-ישראל קיימו את ציווי הקב"ה "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו", קיימו זאת באופן ד"מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם", כלומר שלא הסתפקו בקיום ציווי הקב"ה, ובפרט ציווי הקשור עם עניין של חירות . . אלא ציפו והמתינו בקוצר רוח לרגע הנכסף שבו יגאלו ויצאו ממצרים, עד שעמדו מוכנים – "מתניכם חגורים גו' ומקלכם בידכם" – להיגאל ולצאת ממצרים.

גם אינם יהודים מבחינים

ומזה מובן גם בנוגע ליציאה מגלותנו זה – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות":

גם כאשר יהודי לומד תורה ומקיים מצוות בשלמות – אינו יכול להסתפק בכך, אלא צריך להמתין ולצפות בקוצר רוח לגאולה האמיתית והשלימה, עד כדי כך, שחוגר מותניו ונועל את רגליו ונוטל את מקלו בידו, ועומד מוכן – "עמדו הכן כולכם" – לרגע שבו תבוא הידיעה שמשיח בא... ואז יצא מיד מהגלות אל הגאולה!

מובן וגם פשוט, שגם ברגעי הגלות האחרונים צריכים ללמוד תורה ולקיים מצוות בכל המסירות והתוקף כו', אבל ביחד עם זה אי-אפשר לשקוט ולשבת בשלווה עד שהקב"ה ירצה להביא את הגאולה, אלא יהודי צריך לעשות את כל התלוי בו כדי למהר ולזרז את הגאולה, ועד שעומד מוכן, "עמדו הכן כולכם", לצאת מהגלות, בידעו ש"מצוות היום" היא – "מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם", "מזומנים לדרך", לצאת מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה.

ועניין זה – העמידה בתנועה שהוא מוכן לגאולה – ניכר אצלו בגלוי כל כך עד שאפילו אינו-יהודי מבחין בכך כפי שהיה ב"ימי צאתך מארץ מצרים", שכאשר אינו-יהודי הביט דרך החלון לתוך ביתו של יהודי, ראה שהיהודי ובני ביתו אוכלים קרבן פסח "בחיפזון" . . וכמו כן בימינו אלה – שאפילו אינם יהודים מבחינים בכך שיהודי עומד מוכן לגאולה.

(תורת מנחם - התוועדויות תשמ"ה חלק ג, עמ' 1591)

 ניצוצי רבי

הבן החמישי

אלפי אלפים של נשמות נותקו – זעק הרבי בכאב * הרבי תבע: להתמסר לילדים הללו, ה'בן החמישי', במסירות נפש, לא להתייאש ולא לוותר על אף יהודי * עוד דרש: ללמוד מהנהגתו של משה רבנו, שרדף אחרי השה שברח

מושג חדש שאינו מופיע בהגדה: הרבי קבע: תפקיד דורנו להנהיג את ה"בן החמישי" לשולחן סדר פסח.

...האחוז הגדול של ילדים אשר "המונהגים" מחנכים אותם בצורה כזו שבשום פנים אי אפשר להכלילם בסוג הבן החכם שבהגדה, ואף לא על הילדים המקבלים "חינוך מתקדם" יותר והם בכלל הבן שאינו מופיע כלל ל"סדר".

והאם כה בטוחים המנהיגים, שכל אחד מן "המונהגים", ההורים, מופיע ל"סדר"?

רצח רוחני

שאלה-תביעה זו מתוך דברי הרבי במכתבו הכללי מי"א ניסן תשכ"ד ('תורת מנחם-אגרות מלך' כרך ב' עמ' מז) היוותה נדבך נוסף בדברי הרבי שפורסמו לראשונה לקראת חג הפסח תשי"ז (1957 למניינם).

אז במכתב מי"א ניסן תשי"ז כותב הרבי ('תורת מנחם' כרך יט עמ' 243):

לצערנו, ובמיוחד בזמננו שהחושך כפול ומכופל, יש עוד סוג של בנים: הבן שלא נמצא כלל ב"סדר". הוא לא שואל קושיות, כיון שאין לו שייכות כלל עם תורה ומצוות, עם דינים ומנהגים יהודים אמיתיים. הוא לא יודע שישנה "העבודה הזאת" – סדר של פסח, יציאת מצרים וקבלת התורה.

עם ילדים אלה חייבים להתמסר זמן רב ביותר לפני חג הפסח ולפני ליל הסדר, וגם אליהם יש להתמסר במסירות נפש ואהבת ישראל, שהרי אסור לשכוח על אף ילד יהודי יחיד, ויש להשקיע את כל הכוחות כדי לחלץ אותו ממצבו ולהשיבו אל שולחן-הסדר היהודי.

לאחר שהרבי עמד על הסיבות שגרמו למצב זה, סיכם הרבי, כי:

התוצאות של גישה כוזבת בכל מהותה זו היו, שאלפים אלפים נפשות נותקו ממעין החיים האמיתי, מיהדות ומיהודים ונרצחו רוחנית. גדלו ילדים, שהם עכשיו כבר אבות וסבים, אשר לא זו בלבד שאינם בסוג של חכם, תם או שאינו יודע לשאול, אלא אפילו לא בסוג של רשע.

הם איבדו את עצמם, והולכים לאיבוד, חס-ושלום, לעם היהודי וליהדות האמיתית שהם חד.

יחד עם זה שב הרבי וקובע:

ליהודי אסור אף פעם להתייאש; אף פעם אסור לוותר על יהודי. ועל ידי הגישה הנכונה של אהבת ישראל, יכניסו גם את סוג הילדים הנ"ל אל תוך "ארבעת הבנים", ובמשך הזמן גם להכניס אותם בסוג של "בן חכם"...".

למעלה מאצילות

בליל שני של פסח תשי"ז (שם עמ' 259-260) הסביר הרבי היכן מרומז בתורה אודות הבן החמישי. הרבי אף ציין, שגם הבן החמישי הוא יהודי, שיש לו נשמה אלוקית, אך נשמה זו אינה מאירה כלל, ולכן אינו נמנה בהגדה (כשם שמדור הקליפות אינו נמנה בהעולמות), אך בסופו של דבר קיימת תביעה ודרישה שקובעת שיש לפעול עליו שיהיה "חכם גדול" דהיינו למעלה מהאצילות.

ושוב האריך הרבי בענין הבן החמישי בהתוועדות מוצאי שבת קודש פרשת צו ליל י"ג ניסן תשמ"ג עמ' 1281 ואילך:

המדובר הוא באדם הנמצא בתחום אחר לגמרי, מחוץ לתחום הקדושה, בארץ צי' ועייף בלי ים... המדובר הוא באחד שאינו יודע שקיימת מציאות של "סדר"... ה"אחר" האמיתי, ש"איננו יודע" דבר ולא רק שאיננו יודע לשאול...

בהזדמנות נוספת התייחס הרבי ל"בן החמישי", וקרא ללמוד מהנהגת משה רבינו, שרדף אחר השה שברח, וכך על כל אחד להתאמץ בכיוון החזרת ה"בן החמישי" וישיבתו ליד שולחן הסדר.

מנהיג אמיתי

כשהרבי יצא לראשונה בקריאתו בשנת תשי"ז עורר הדבר הדים נרחבים. אחד העיתונים היהודים הגדולים בארצות-הברית הקדיש לכך את מאמר המערכת שלו. הוא ציין כי מדובר בגישה חדשה שמצביעה על כך שהרבי הוא מנהיג יהודי אמיתי, כי הרבי אכן מנהיג ישראל האמיתי.

מסכת חסידית

ב'יחידות' של חותן – הרה"ח ר' דוד הלוי שטוקהמר [ראה אודותיו ב'תורת מנחם – מנחם ציון' כרך ב' עמ' 409], וחתנו – הרה"ח ר' משה פינחס הכהן כ"ץ, סח החותן כי הוא עסוק בלימוד מסכת יבמות, שהיא מסכת קשה.

הגיב הרבי ואמר:

יבמות היא מסכת חסידית, אדמו"ר הצמח-צדק כותב (בתחילת פירושו על  מסכת יבמות) כי חמש עשרה (נשים) הוא ראשי-תיבות שם י"ה, ובסוף המסכת מובא ברש"י מתקבצים תלמידי-חכמים מכל סביביו עם שאר העם...

מסיבת סיום

לימים (בט' אדר תשל"ח) הזכיר רמ"פ כ"ץ לרבי את הדברים בכתב, בכך נימק את העובדה שהוא עורך מסיבת סיום על מסכת יבמות שהוא מלמד באופן קבוע במסגרת לימוד "דף יומי" למרות שעל המסכתות הקודמות לא אירגן סיומים (מטעמים שונים).

תגובת הרבי היתה:

אם מתבקשת הסברה היא לא על זה שהפעם הוא מקיים מסיבת סיום – אלא על-כך שלא אירגן מסיבות-סיום בפעמים הקודמות על המסכתות שנלמדו קודם!..

אחד השלוחים הראשונים חיפש דירה להשכרה והוא נתבקש לשלם 175$ לחודש. הרבי הגיב על-כך (י"א טבת תשי"ג – 'תשורה' יו"ד תמוז תשס"ב עמ' 66): "הרי המחיר מבהיל הוא ואף אם הי'[ה] זה ביכולתו אין לעשות זה מפני מראית העין"...

זמן מה לאחר-מכן הוצע להם בית לקניה, "והדירה נאה בין מבחוץ וכן מבפנים וכו'" – אך הרבי (במכתב מט"ו אדר תשי"ג) ביקש לבדוק אם אכן רמת השכונה יורדת "כי הפסיקו מלקנות שם לדור ורק להשכיר – כי הרי קנין בית אין זה לזמן קצר אלא לכ[מה] וכ[מה] שנים.. ואם אינו נוגע ויברר שהמחיר איז באם וועג, הרי יה[י] ר[צון] שיהי'[ה] בשעה טובה ומוצלחת".

ברכה לנישואין

הכל מכירים את נוסח הברכה של הרבי לרגל נישואין.

להלן נוסח משנת תש"ד לרגל נישואי הרה"ח ר' צבי שוסטרמאן:

הנני להביע ברכתי ברכת מזל טוב מזל טוב שיעלה הזיווג ליפה ענבי הגפן בענבי הגפן ויבנו בית בישראל על יסודי התורה והמצוה ובלכתם בדרך דרכם בחיים יקויים בהם: ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך, וכפירז"ל".

ביד ימין

באחת ההתוועדויות (בשנת תשכ"א) נתן הרבי לעסקן החסידי הרה"ח ר' פינחס אלטהויז משקה בכוס, אחרי מזיגתו, שם הרבי לב שהלה נטל זאת ביד שמאל. הגיב הרבי בחיוך ובפנים צוחקות: "לית שמאלא בהאי עתיקא"...

 


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)