דרכו של הסבא משפולי הייתה שונה מדרכם של שאר חבריו, תלמידי המגיד ממזריטש. בשל הנהגתו הייחודית עורר עליו לא-אחת ביקורת של ממש אפילו בין חבריו. אף-על-פי-כן, רוב בני-החבורה הכירו בנפשו המיוחדת ובצדקותו הגדולה, והעלימו עין מן החריג והשונה. אחד מהם היה הצדיק רבי זאב-וולף מז'יטומיר.

זה היה יום חמישי בשבוע. לפתע נודע לרבי זאב-וולף כי הסבא משפולי שוהה באחת העיירות הסמוכות לז'יטומיר. הנה, הזדמנות-פז להזמינו לעירנו, כדי שיעשה עמנו את השבת, חשב לעצמו רבי זאב-וולף. לאחר ששיתף במחשבה זו כמה מתלמידיו יצא עמם אל העיירה הסמוכה - להזמין את ה'סבא'.

ההזמנה להתארח בשבת בז'יטומיר נדחתה על-ידי הסבא משפולי בנימוס. כשהוסיף רבי זאב-וולף להפציר, נימק הסבא את סירובו בטעם מוזר: "מכיר אני את דרכך בקודש ויודע אני כי נוהג אתה כמי שעיתותיו בידו. ודאי תמשוך את תפילתך, תאריך בסעודתך וכן הלאה - ואני אין דרכי בכך".

רבי זאב-וולף השתוקק מאוד לארח את ה'סבא'. לאחר הרהור קל אמר: "מתחייב אני בזאת לקבל עליי בשבת זו כל הנהגה וכל דרישה של רבנו; ואף אם לא אבינה, לא אשאל ולא אפריע".

נסתתמו טענותיו של הסבא משפולי והסכים לשבות בז'יטומיר. עד-מהרה פשטה השמועה על בואו הצפוי של האורח, שרבי זאב-וולף בכבודו ובעצמו נסע להזמינו - והשמחה בעיר הייתה רבה.

נהג רבי זאב-וולף לעבור בכל ליל שבת לפני התיבה. בשבת זו, אך פתח בתפילתו וכבר נשמעו מכיוון מקומו של ה'סבא' קריאות זירוז. "נו, נו", דחק במארחו פעם אחר פעם, כדי שימעט בנגינתו ויזדרז בתפילתו. תושבי זי'טומיר - שלא היו בקיאים בהנהגת האורח ואף לא ידעו על הסיכום המוקדם בינו לבין רבם - הגיבו בתימהון מוחלט.

כדבר הזה אירע גם אחר-כך, בשעה שרבי זאב-וולף ערך שולחן בהשתתפות קהל רב. הוא, כמובן, הושיב לצידו את האורח החשוב וכיבדו מאוד. אך כאשר החל להאריך בדברים ובשירת זמירות, דחק בו אורחו לקצר את הסעודה, כאילו אצה לו הדרך.

בשלב הזה נהפך תימהונם של בני ז'יטומיר לתרעומת של ממש. הדבר היחיד שמנע אותם מלהחציף פניהם כלפי האורח ו'להעמידו במקומו' היה המחזה שראו את רבם, רבי זאב-וולף, יושב בתחושת התבטלות עצומה כלפי האורח.

מהלך עניינים זה נמשך לאורך כל השבת. למען האמת, לא רק תושבי ז'יטומיר תהו ותמהו, אלא גם רבי זאב-וולף עצמו התקשה לרדת לסוף דעת אורחו. אמנם הוא עמד בהתחייבותו ולא פצה פה, אך בתוכו-פנימה התקשה לעכל את הדברים.

עם צאת השבת הציע רבי זאב-וולף לאורחו לקבל קהל, וכן המליץ לבני-עירו לעבור לפני הצדיק ולהתברך מפיו. ברגשות מעורבים נהגו בני-העיר כעצת רבם. זה אחר זה נכנסו פנימה ושטחו את מצוקותיהם ובעיותיהם לפני האורח.

גם כאן הייתה הנהגת הסבא משפולי מוזרה. תשובה אחת ויחידה הייתה מוכנה בפיו לכול - "ח"י רובל". "תן ח"י רובל וזכה בפרנסה טובה"; "הב ח"י רובל והתברך בבן זכר"; "ח"י רובל והשלום ישררו בביתכם"...

לפתע התפרץ אל תוך קהל הממתינים יהודי תושב העיר. "פיקוח-נפש!", קרא בסערת-נפש ונדחק היישר אל ראש התור. "רבי!", זעק כשנכנס פנימה, "בני-מחמדי מוטל גוסס והרופא אמר נואש; מתחנן אני לרבי כי יבוא עמי עתה לביתי ויברך את בני!"...

"לפני הכול תן ח"י פעמים ח"י רובל", ענה לו הסבא בקול רגוע. "ואשר לבקשתך", הוסיף, "המתן כאן עד שאסיים לברך את כולם ואזיי מוכן אני בחפץ-לב לבוא עמך לביתך"...

"אבל זה פיקוח-נפש! בכל דקה עלול בני לנפוח את נשמתו!", ניסה המסכן להעמיד את הסבא משפולי על חומרת המצב - ללא הועיל.

בינתיים נודע דבר המעשה לרבי זאב-וולף. עוד בטרם הסתיים התור החיש את פעמיו לבית הגוסס, ובתיאום עם בעלת-הבית הסתתר בתוך התנור, באותו חדר שבו שכב הנער. זה היה מוטל על המיטה ללא ניע, ולולא דברי הרופא כי עדיין נשמה באפו היה אפשר לחשוב כי כבר אינו בין החיים.

כעבור שעה הופיע הסבא משפולי. הוא ביקש מכולם לצאת מהחדר ולהותירו לבדו עם הנער. מכווץ במקום מסתורו עקב רבי זאב-וולף במתח רב אחר כל תנועה של הסבא משפולי.

הסבא ניגש אל מיטת הנער ועמד לצידו ללא ניע. הוא הביט בו ושתי עיניו בערו כשני לפידי-אש. כך נמשך הדבר דקות אחדות. לפתע הניח הסבא את כף ידו הימנית על עיניו ואז בבת-אחת פרץ בבכי נורא. שני זרמים עזים של דמעות החלו קולחים מעיניו.

הנער הראה אות חיים. בכיו של הסבא נמשך ותנועותיו של הגוסס תכפו. פתאום נראה היה כי כוחות חדשים ממלאים את הילד. תחילה הרים מעט את ראשו, אחר-כך הגביה את כל גופו עד שהתיישב על המיטה ומלמל בקול רפה - "אבא".

רגע לפני צאתו של הסבא משפולי מן החדר פלט בקול, שנשמע היטב גם לאוזני הנחבא בתנור - "כעת, בוודאי, תנוח גם דעתו של זאב-וולף"...