ידוע ההבדל שבין נח, אברהם ומשה רבנו בדבר הדאגה לזולת. אמנם נח מילא את ציווי ה' והוכיח את אנשי דורו, אבל לא התפלל בעבורם ולא עורר רחמים עליהם. אברהם ביקש רחמים על אנשי סדום בזכות הצדיקים, אולם כשהתברר לו שאין די צדיקים בעיר, הפסיק להתפלל. לעומת זאת, משה רבנו מסר נפשו למען רשעים, עובדי העגל, עד שאמר לקב"ה שאם לא יישא את חטאתם, הוא מבקש למחוק את שמו מהתורה.

מסירות-נפש זו היא העומדת כנס וכדוגמה למידת ההתמסרות הדרושה מצד יהודי בכלל וחסיד בפרט ליהודי שני. החסידות מראשיתה מבוססת על הצורך להפיץ את אורה בקרב עם-ישראל, ולמסור את הנפש כדי שעוד יהודי ידע איך עובדים את ה'.

מסופר, שאדמו"ר האמצעי תבע מחסידיו ותלמידיו לחזור בכל מקום דברי חסידות. אחד האברכים הצעירים, שהיה בעל כישרון דיבור והסברה יוצא מן הכלל, נכנס אליו וטען, כי כאשר הוא חוזר דברי חסידות לפני הקהל, מגיבים האנשים במחמאות ובדברי-שבח מרובים, שגורמים לו לחוש הרגשת ישות עצמית. אמר לו הרבי: "שיהיה ממך בצל, אבל חסידות עליך לחזור".

חיבור או חיסור

בעל חידושי הרי"ם אמר לחסידיו: "אם לא אפעל בכם כל-שהוא ביהדות, כמה גדולה תהיה הרחמנות עליי! וכמו שנאמר: 'ויירע למשה בעבורם'". מוסיף הרבי מליובאוויטש  (אגרות-קודש כרך ג, עמ' שכא): "ומעין זה הוא בכל אחד ואחת שיכול להשפיע על יהודי, לחזקו ביהדות או להביאו לפעולה בחיזוק היהדות: עליו לדעת, שהצלחתו היא אושרו".

כ"ק אדמו"ר הריי"צ כותב לאחד מחסידיו (אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך יג, עמ' תקיג): "מה שכתב ידידי אשר להיות מדבר ומשפיע הוא הפך טבעו, ושמח הוא כאשר יש מישהו אחר שילמוד וידבר ברבים - טבע זה בלתי-רצוי הוא, ויש להרחיקו בתכלית".

פעם אחת, בהתוועדות חסידית, פנה הרבי הריי"צ לחסיד נכבד, שעסק אז בכתיבת ספר חידושי תורה: "צריכים להקדיש כוחות ולמסור את הנפש שיהודי יתחיל להניח תפילין. לחבר חיבור - זה גם-כן עניין, אם-כי ספק אם זה חיבור או חיסור. אבל להשפיע על יהודי להניח תפילין - דבר זה פועל קירוב של נשמה לאלוקות וחיבור של הקב"ה עם הנשמה" (ספר השיחות תש"ב עמ' 86).

חובה לעשות טובה לזולת

כ"ק אדמו"ר הרש"ב אמר (אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ד, עמ' תסה): "כשעושים טובה ליהודי בגשמיות, זה נקרא 'טובתו'. כשעושים טובה ליהודי ברוחניות, שתהיה בו חמימות גדולה יותר לענייני יהדות, זה נקרא 'טובתו האמיתית'. שכן טובה זו משלימה את האמת שלמענה ירדה הנשמה לעולם הזה. זוהי טובה נצחית, לדורי-דורות".

אדמו"ר הריי"צ הכריז (אגרות-קודש שלו, כרך ב, עמ' תקלט): "כל מי שמייחד עצמו לעבודה עם הזולת, להרביץ תורה ביראת-שמים ולקרב לחינוך של חסידות - אחי הוא; הנני מקושר אתו בהתקשרות תמידית".

הרבי הרש"ב שאל פעם אחד מחסידיו, אם הוא לומד עם אנשי עירו שיעור בחסידות. ענה החסיד: "הם אינם מסוגלים להבין". ענה הרבי: "ואתה, האם אתה מבין?!". ועוד אמר: כמה גדולה הרחמנות על אדם שהוא חשוך בנים. אנו רואים כמה מאמצים הוא משקיע, לוקח את כל התרופות ועושה את כל הסגולות שבעולם, כדי שמן השמים ירחמו עליו ויתברך בזרעא חיא וקיימא. "כן ויותר מכן הוא ברוחניות: כל חסיד, מבלי הבט על מצבו הפרטי, חייב להשתדל בכל כוחו לעשות טובה לזולתו, לקרב עוד יהודי לחסידות" (אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ג, עמ' תקעג).