שמו של שמשון ורטהיימר, בחיר תלמידי הישיבה בווינה, נודע למרחקים. אף שבא מבית עני, עשירים רבים חשקו בו לחתן לבנותיהם. מנעוריו התבלט שמשון כתלמיד חכם בעל שיעור קומה ומידות נאצלות.
בסופו של דבר זכה בו ראש הקהל של העיר מדלינג, הסמוכה לווינה, אחרי שפנה אל רבו וביקש לשדך את תלמידו האהוב לבתו. "אתן ככל שיורה הרב", התחייב; "עשיר אני ובעל יכולת".
הברכה ניתנה, והשידוך יצא אל הפועל. הבשורה על שידוכי החתן העילוי הייתה לשיחת היום באזור. זו הגיעה גם לאוזניו של ראש הקהל בווינה, וזה חש צביטת אכזבה. אף הוא השתוקק לקחת את שמשון לחתן, אך החמיץ את המועד.
ההכנות לחתונה החלו, ואז אירע פתאום אסון כבד – שריפה גדולה פרצה בעיר מדלינג. הלהבות התפשטו במהירות מבית לבית. כשהושגה שליטה על האש התבררו ממדי האסון: הדליקה גבתה קרבנות רבים, ורכוש רב עלה בלהבות. גם בית ראש הקהל נהפך לאפר, ובין האודים העשנים נמצאו גופותיהם של החותן והחותנת העתידיים של שמשון.
שמשון היה מוכה הלם וצער. ככל שניסה לברר את שלומה של כלתו, לא הצליח להשיג מידע ממשי. היא נעלמה. איש לא מצאהּ בין הנספים או הפצועים. ההערכה הייתה כי אף היא קיפחה את חייה.
ליבו של שמשון לא קיבל את ההנחה כי כלתו נספתה. הוא הוסיף לשאול ולברר על דבר גורלה. אולי אחרי מות הוריה ואובדן רכוש המשפחה החלה לנדוד ממקום למקום? אולי אין היא מעיזה ליצור עמו קשר, אחרי שאין ביכולתה לאפשר לו ללמוד תורה אחרי החתונה, כפי שהבטיח לו אביה?
העלם הצעיר החליט: הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שימצא את כלתו, וכל עוד לא יידע בבירור מה עלה בגורלה, לא יקבל שום הצעת שידוכים.
הימים חלפו. אט-אט החל הספק לכרסם בליבו של שמשון. באותה עת החל ראש הקהל של וינה ללחוץ עליו לשאת את בתו. "היא ברוכת מעלות", ניסה לשכנעו, "וגם אני התברכתי בעושר רב ואוכל לפרנס אותך ברוחב יד. ובאשר לכלתך האבודה – אם יתרחש הנס והיא תופיע פתאום, אפצה אותה בסכום גדול, כדי לפייסה".
אלא ששמשון עמד בסירובו. ראש הקהל לא ויתר. הוא פנה אל רבו של שמשון, וביקשו להורות לתלמידו להינשא ולהקים משפחה.
אחרי השיחה עם רבו לא יכול היה שמשון למאן עוד. "אני מסכים", אמר לרבו בלב חצוי, "ואולם אני מבקש להציב תנאי לפני המחותן: החתונה תתקיים בעוד חצי שנה. עד אז המחותן מתחייב לערוך בכל שבוע סעודה בעבור עניים נודדים. עליו לפרסם על דבר הסעודות האלה באזור. אני עצמי אשרת את האורחים ואגיש להם את מנתם".
המחותן הביע מיד את הסכמתו למהלך, והצדדים הכריזו על השידוך. החותן החל לממש את התחייבותו. הוא ערך סעודות כיד המלך, והשמועה עליהן עשתה לה כנפיים. עניים רבים נהרו לווינה כדי לסעוד את נפשם בארוחה טובה.
פעם אחת הבחין אחד הסועדים באישה צעירה היושבת בפינת האולם וממררת בבכי. הלה הניח שבוודאי נותרה רעבה, והגיש לפניה מנה ראויה. אלא שהאישה דחתה את הצלחת מעל פניה, והוסיפה להתייפח. "אנא, מדוע את בוכה?", הפציר בה האיש. בסופו של דבר פלטה: "כיצד לא אבכה בשעה שלוקחים ממני את חתני!".
דברי האישה התגלגלו מפה לאוזן, עד שהגיעו לשמשון. הוא נדרך וביקש לראות את האישה הבוכייה. כשראה אותה זיהה מיד שזו כלתו הנעלמת. מיד ניגש אל המחותן והודיעו: "צר לי, עלינו לבטל את השידוך. מצאתי את כלתי הראשונה".
המחותן נדהם מההתפתחות הפתאומית, ומגדלות הנפש של שמשון, המוכן לוותר על חיי שפע נטולי דאגה ולשאת כלה יתומה וענייה. בהתייעצות עם רעייתו החליטו השניים לשאת בהוצאות חתונתם של שמשון וכלתו הראשונה.
הסיפור המרגש התפרסם במהירות בעיר. הכול שחו באישיותו האצילית של שמשון, שוויתר על עושר וחיי רווחה כדי לשמור על נאמנותו לכלתו הראשונה. אפילו לחצר הקיסר לאופולד הראשון הגיעו הדברים, והוא ביקש לתהות על קנקנו של האיש.
"מניין באה מידת הנאמנות הזאת?", ביקש לדעת.
שמשון השיב בפשטות: "אם אדם חדל להיות נאמן, הוא חדל להיות אדם!". התשובה כבשה את לב הקיסר, והוא אמר: "אני זקוק לאדם נאמן כמוך", ומינה אותו לגזבר החצר.
מעתה נזדמנו על שולחנו של רבי שמשון ורטהיימר תורה וגדולה כאחד. הוא שימש ראש הרבנים באוסטריה, מורביה ובוהמיה, והעושר והחוכמה לא פסקו גם מבניו אחריו. דורות של תלמידי חכמים יצאו ממנו, ובהם גדולי ישראל מפורסמים, ואף משפחת היילפרין המיוחסת מוצאהּ ממנו.
(על-פי 'עלי זיכרון', מעדותו של רבי ישכר-שלמה טייכטל הי"ד, המבוססת על ארכיון הקהילה היהודית בווינה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
